הבלוג של אורי הייטנר

מלחמת לבנון השניה נוהלה באופן שערורייתי, הן בדרג המדיני, הן בדרג הצבאי, הן בניהול המלחמה והן בניהול העורף. קולמוסין רבים כבר נשברו על כך וועדת וינוגרד הציגה את הדברים באופן המקיף ביותר. אני מקווה מאוד (ולא משוכנע) שכל הדרגים הפיקו את הלקחים, והיה כי תקראנה מלחמה, התפקוד יהיה שונה.

עצם היציאה למלחמה הייתה הכרח. מדינה אינה יכולה להפוך את ריבונותה מרמס ואת אזרחיה - בני ערובה של ארגון טרור רצחני החותר להשמידה.

חרף כל הכשלים בה - במרחק של שש שנים, ניתן לבחון את המלחמה במבחן התוצאה. והתוצאה היא הצלחה גדולה, ניצחון ישראלי מובהק. אמנם היה זה ניצחון בנקודות, כפי שהגדיר זאת בשעתו הרמטכ"ל חלוץ, בעוד מלחמה כזאת, אילו נוהלה כראוי, הייתה חייבת ויכולה להסתיים בנוק-אאוט בתוך ימים ספורים, ואף על פי כן, בחשבון הסופי, הניצחון הישראלי הוא חד משמעי.

מבחן התוצאה הוא – שש שנות שקט כמעט מוחלט, בגבול שלא ידע שקט במשך 40 שנה.

מי שאחראים לניהול הכושל של המלחמה, הם גם האחראים להחלטה האמיצה והנכונה לפתוח בה והם גם האחראים למבחן התוצאה – ניצחון. וחרף ביקורתי החריפה, מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, על שלישיית הצמרת – אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ, ובמקרה של אולמרט גם ביקורתי החריפה עליו מן הבחינה המוסרית, בכל הקשור לנקיון כפיים, אני סבור שההגינות מחייבת את החברה הישראלית לשבח אותם על ההצלחה הגדולה שהם האחראים המרכזיים לה.

יתר על כן – עם כל שלילתי את אולמרט, מבחינה אישית ואידיאולוגית, אני סבור שאף אחד מן האישים האחרים שהנהיגו את המדינה ב-15 השנים האחרונות לא היה מקבל את ההחלטה הנכונה לצאת למלחמה. אריק שרון, שצל מלחמת לבנון הראשונה רדף אותו, לא היה יכול מבחינה רגשית ומבחינת הקונסנזוס הלאומי, להחליט על מלחמה נוספת בלבנון. אהוד ברק, שהדבר היחיד שהצליח לעשות כראש הממשלה היה הנסיגה מלבנון, לא היה מעז להחליט על המלחמה, והיה מנסה למשוך עוד כמה שנים של "שקט יחסי". בנימין נתניהו, הוא המנהיג הזהיר ביותר מבחינה ביטחונית שהיה כאן בעשרות השנים האחרונות. יש בזהירות זאת מן החיוב, אך זהירות היתר היא מגרעת חמורה. נתניהו אינו איש שהיה מחליט לצאת למלחמת לבנון השניה. אולמרט הוא האיש שקיבל את ההחלטה הנכונה, שהביאה להישג חשוב.

אין בדברי השבח הללו כדי לגרוע מביקורתי החריפה על אולמרט ועל דרכו ואף לא על אופן ניהול המלחמה. אולם אין בביקורתי עליו כדי לגרוע מדברי השבח להם הוא ראוי, על הדברים החיוביים שעשה כראש הממשלה ובראשם מלחמת לבנון השניה ו"לפי מקורות זרים" – הפצצת הכור הסורי.

* "חדשות בן עזר"

לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ / מאיר אריאל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 11.6.12

אנו בעיצומו של שבוע הספר, וכאוהב ספר חיפשתי שיר של אוהב ספר המבטא את אהבת הספר. וחזרתי למאיר אריאל. השיר: "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ".

מאיר אריאל יודע לספר סיפור והרבה משיריו הם סיפורים. אבל בשיר הזה הוא מספר סיפור שאין בו כל סיפור. הוא מתאר לילה של שגרה בעת שירות מילואים בעיר סואץ. מאיר אריאל שירת במלחמת יום הכיפורים בחטיבת הצנחנים במילואים, והשתתף בכיבוש העיר סואץ, ממערב לתעלה. השיר נכתב בתקופת מלחמת ההתשה שאחרי המלחמה, בחודשים הארוכים שבהם המילואים המשיכו להיות מגויסים.

בלילה אותו מתאר מאיר אריאל, אין כל דרמה. יש איזה דיווח על חוליית אויב אחת שהסתננה, אך כנראה שהיה זה דיווח סרק, מאחר ואין הוא מתאר דבר מעבר לדיווח. אז מה יש בלילה הזה? חייל העולה לשמירה, שומר, חושב ומתגעגע, עד שחבר בא ואומר "זמנך עבר". בקיצור, לילה שלא הייתה בו שום דרמה, או בלשון הכרוניקה העיתונאית: "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" (כשעוד היה פוליטיקלי קורקט לומר ברדיו "כוחותינו" ואפילו "אויב").

בתעסוקה מבצעית במילואים, יש הרבה זמן פנוי. היום, בעידן הסלולר והלפטופ, המילואימניקים מחוברים לציוויליזציה וממשיכים בעבודתם, אולם בעבר, המילואים היו תקופת נתק. בשעה שהחייל לא היה בפעילות, הוא היה חופשי לנפשו, וגם בתעסוקות לחוצות, היה לו זמן פנוי למכביר.

מה עושה חייל בזמנו הפנוי? אני, למשל, קראתי ספרים. חיכיתי למילואים, בשל הזמן הפנוי לקריאת ספרים. יצאתי למילואים עם שני צ'ימידנים, אחד עם ספרים ואחד עם כל שאר הציוד. ולכן, אני כל כך מזדהה עם השיר של מאיר אריאל.

נקודת המוצא, ההתחלה והסיום של הסיפור, הוא הספר בתוכו המספר שקוע. "קורא איים בזרם, מאת ארנסט המינגווי, תרגם את זה יפה אהרון אמיר". ארבעת הבתים הראשונים בשיר, מתארים את את המקום שבו הוא נמצא בספר. הספר הוא המסגרת, שם הוא נמצא, שם הוא חי, זאת המציאות שלו. ומן הספר הוא נאלץ להקרע באמצע השורה, כדי לעלות לשמירה: "הייתה אשתו הראשונה והם עכשיו נוסעים אליו / אני עכשיו אל השמירה יוצא". כאן יש פסק זמן, שבו הכותב עוזב את מה שחשוב באמת, הספר, ועושה את מה שהוא חייב – השמירה. הוא מתאר את מה שהוא רואה במשקפת, את מה שהוא שומע בקשר והוא מתאר את הציפיה שלו למה שיקרה אחרי השמירה – החופשה למחרת, התה באוהל וכמובן "סיפור חזק וטוב". וכשהשמירה מסתיימת, הוא חוזר לאוהל, אל הספר, אל הנקודה שבה הוא הפסיק "אבל עכשיו הוא יְצָחֵק אותה על המיטה הרחבה שלו, והוא אחד העצובים בעיר". אגב, יְצָחֵק הוא ביטוי ליחסי מין, על פי הפרשנות למילה המקראית.

מאיר אריאל שירת גם במלחמת לבנון הראשונה, כמילואמיניק ותיק בן 40 ויותר. השירות הזה הניב מספר שירים, כמו "שיר תת מודע זמני" המוכר כ"עולה נגמ"ש על קו רקיע". הוא גם הוסיף בית ל"לילה שקט", המסתיים ב"לילה שקט עבר על כוחותינו בצידון". אולם כאן אין תיאור של הלילה, אלא זהו בית של מחאה פוליטית וקריאה לצאת את לבנון. הבית הוא באנגלית, קול קורא לחייל לחזור הביתה כי אין לו מה לחפש פה. מה שמעניין, הוא שבבית הזה יש שימוש בשפה כמעט אנטישמית. החייל נקרא "ג'ואיש בוי", ונאמר לו בפירוש "גו הום". נדמה לי שהמסר כאן, הוא שעזבנו את הגולה, שם היינו זרים ולא רצויים, כדי להיות ריבוניים בארצנו. וכאשר אנו נכנסים לארץ אחרת, גם כחיילים במדים, אנו שוב זרים ולא רצויים; אנו שוב בגולה.

קורא "איים בזרם" מאת ארנסט המינגווי / תרגם את זה יפה אהרן אמיר / אז עוד מעט הוא יצחק אותה על המיטה הרחבה שלו / והוא אחד העצובים בעיר // הוא כבר איבד שלושה בנים אז הוא עובד כאיש ביון / וזה מלחמת העולם הכי שנייה / יושב בבאר שבהוואנה, לא חולם שהוא יפגוש בה כאן / זאת שכבר שנים האין שנייה //
חופשה של ארבעה ימים, זונה זקנה שותה אתו / רוצה סיפור ושיכניס בו אהבה / הוא מספר לה על הונג קונג וכל הסיניות שלו / פתאום נכנסת היא, מדי צבא, // נפלו איש על צווארי אישה, היא בדרנית של חיילים / אבל הלילה היא שלו אם הוא רוצה / היתה אשתו הראשונה והם עכשיו נוסעים אליו / אני עכשיו אל השמירה יוצא // ירח שועלים מלא מרביץ בהיר את כל העיר / ההר, הים, גזרת המגננה / ומצלצל הטלפון ומודיעים שכנראה / חוליית אויב אחת הסתננה // הלוך חזור ולך לך שרים לי במצעד הפזמונים, / הייתי טס לא רק הולך מכאן כעת // אולי מחר אני יוצא סוף סוף הביתה לחופשה, / אני נצמד אל המשקפת לא לחשוב / באוהל מחכים לי אור ותה פלחי תפוח / וסיגריה וסיפור חזק וטוב // חוץ מכוכב אחד קטן שהתחזה נצנוץ חשוד, / הפזמונים עברו בסך בלי שום דבר / ועוד מבט אל הירח על העיר ועל הים / ואז חבר בא ואומר זמנך עבר // נפלו שני תה פלחי תפוח, עוד ארבע חמש סיגריות / כי פתאום נתקע לי כאן השיר, // אבל עכשיו הוא יצחק אותה על המיטה הרחבה שלו והוא אחד העצובים בעיר // לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ.

hey nice jewish boy / what are you doing here /  nothing for you here … You go see some jewish girl / go home.  

לילה שקט עבר על כוחותינו בצידון.

סליחה. יורשה לי לומר מילה טובה על אסד?

?!?!?!

פניה זו מזמינה שתי תגובות של תימהון.

ראשית, מילה טובה? על אסד?!?! על הקצב מדמשק? על רוצח ההמונים הזה? על האיש שרצח אלפים רבים מבני עמו? האיש ששולח כנופיות בריונים לבצע מעשי טבח מחרידים בערי סוריה – לרצוח ילדים לעיני הוריהם מטווח אפס, להצית בתים על יושביהם, לאנוס ילדים לעיני אמהותיהם ואמהות לעיני ילדיהן? - לירות על רופאים בדרכם לטפל בפצועים? - להתעלל בפצועים בבתי חולים ולענות אותם עד מוות? לירות על אנשים המלווים את בני משפחותיהם לדרכם האחרונה? איזו מילה טובה ניתן לומר על אסד, אויב מושבע של ישראל, מרכיב מרכזי בציר הרשע, בן בריתם של איראן וחיזבאללה?

והתמיהה השניה שתופנה אליי, בצדק, היא – אתה?!?!

אכן, תחת שטיפת המוח והאופוריה של "מסיבת אסד" – האב והבן, עמדתי בפרץ במשך שנים והסברתי שהמלך עירום. נכון, איני בר סמכא כמליצי היושר של משטר רבי הטבחים, דוגמת המזרחן והביוגרף של חאפז אסד פרופ' משה מעוז וגם לא כמו ד"ר אלון ליאל, איש יחסי הציבור בהתנדבות של האסדים ומי שייסד את התנועה למסירת הגולן לסוריה, או באיזה שם מכובס שהוא כינה את תנועתו. ובכל זאת, נאבקתי נגד שטיפת המוח שלהם ושל שכמותם. והנה, דווקא היום, כאשר הכל מבינים שצדקתי, לפתע אני מבקש לומר מילה טובה על אסד?

הבהרה – נכון שלכל אורך השנים טענתי שאסד ומשטרו אינם אנשי שלום, אלא דיקטטורים רצחניים ואויבים מושבעים, שאי אפשר יהיה לסמוך על הסכם שלום עמם. אולם מעולם לא טענתי שזאת הסיבה המרכזית להתנגדותי לנסיגה מהגולן. הגולן הוא חלק מא"י, שאין בו איום דמוגרפי כלשהו, שטח ריבוני של מדינת ישראל, חבל התיישבות למופת ואזור בעל חשיבות אדירה לביטחון ישראל. גם אילו נהנתה סוריה משלטון דמוקרטי ושוחר שלום לא הייתי מוכן לנסיגה. מצד שני, אילו היה בסוריה שלטון דמוקרטי ושוחר שלום, ניתן היה להגיע עמו לשלום אמת על בסיס הגבול הנוכחי, תוך כיבוד הדדי של ריבונות שתי המדינות.

לא בשל אופיו של הממשל הסורי טענתי נגד רעיון העוועים של נסיגה מהגולן, אבל בהחלט התרעתי שמדובר במשטר שאינו יכול להיות פרטנר לשלום. וכל מי שטען כלפיי, שאני מצייר תמונה כוזבת אודות המשטר הסורי, כיוון שהיא משרתת את השקפתי – חייב להודות היום, שאת התמונה הכוזבת ציירו מי שטייחו את רצחנותו של משטר הטרור של שושלת אסד, והציגו מצג שווא אודותיו, שישרת את שטיפת המוח למען הנסיגה.

היום אנשים רבים מתפכחים, לנוכח המציאות הנגלית להם בדיכוי האכזרי שנוקט אסד במדינתו. אולם כדאי לזכור שקוטנו הרצחנית של חאפז אסד עבה ממותניו הרצחניות של בנו. במשך למעלה משנה רצח בשאר אסד כ-13,500 איש (בעצם פחות, כיוון שחלק מן ההרוגים הם אנשיו שנהרגו בקרבות). לעומת זאת, חאפז אסד טבח בין 20,000 ל-30,000 איש בתוך שבועות בודדים, בעיר חמאת ב-1982. את מי זה עניין? אם כדי לנגב חומוס בחומס ניתן להחריב מפעל התיישבות ולגרש אלפי ישראלים נאמנים מאדמתם, מיישוביהם, מבתיהם, אז רבבות סורים טבוחים יהיו מעצור בדרך הנסיגה? ומה בטבח של רבבות הפריע לראש הממשלה ברק, בניסיונו האובססיבי להגיע עם סוריה להסכם על נסיגה מהגולן, לדקלם השכם והערב את המנטרה השחוקה אודות "אסד, מנהיג אמיץ וחכם, מייסדה של סוריה המודרנית"?

אז איזו מילה טובה יש לי לומר על אסד?

ובכן, אין זה מן הנמנע, שהוא עדיף על מי שיחליף אותו.

שכן, זאת לדעת – המלחמה בסוריה אינה בין טובים לרעים, אלא בין רעים לרעים. היא אינה בין דיקטטורה לדמוקרטיה, אלא בין דיקטטורה לדיקטטורה. אינה בין שוחרי שלום למחרחרי מלחמה, אלא בין מחרחרי מלחמה למחרחרי מלחמה. זאת האמת.

לזכותם של חאפז ובשאר אסד ייאמר, שההרתעה הישראלית השפיעה עליהם. הפלישה הסורית לישראל במלחמת יום הכיפורים הסתיימה בתבוסה קשה וכואבת לסורים. בתוך עשרה ימים לא נותר זכר בישראל לצבא הפולש, וכעבור עוד ימים אחדים צה"ל עצר בפאתי דמשק. אסד לא שכח את הלקח הזה כל ימיו. גם לא את לקח הקרבות עם צה"ל בלבנון, במלחמת של"ג, שבהם צבאו הוכה שוק על ירך. כתוצאה מכך, הגבול בין ישראל לסוריה הינו, כבר קרוב ל-40 שנה, הגבול השקט ביותר של ישראל, יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. לא זו בלבד שסוריה לא יצאה למלחמה בישראל, היא גם מנעה טרור משטחה.

האם ההרתעה הזאת תצליח גם מול משטר שיחליף את אסד? או שמא יהיה זה משטר אסלאמיסטי  בלתי רציונלי, שיחמם את הגבול?

שני לקחים מן המצב. האחד, להבין שהשכונה שבה אנו חיים אינה חולקת עמנו את עולם הערכים ההומניסטי שלנו. להפסיק להיות מופתעים בכל פעם, כאשר אנו עדים למהותה. למשל, לא להאמין למי שאומר שניתן לסמוך על כך שאיראן לא תעז לעשות שימוש בנשק גרעיני, אם יהיה ברשותה.

השני, להסיר סופית וחד משמעית מעל סדר יומנו, את הסכנה, מעוררת הפלצות, של נסיגה מהגולן, חלילה.

* "על הצפון"