הבלוג של אורי הייטנר

מלחמת לבנון השניה הייתה אחת התקופות הקשות בתולדות מדינת ישראל. כל האזור מחדרה וצפונה חי תחת מתחי טילים. אזורים שלמים היו משותקים, באופן מלא או חלקי, במשך יותר מחודש ימים. חיילים ואזרחים רבים נהרגו ונפצעו.

עם כל הביקורת על ניהול המלחמה ועל ניהול העורף – המלחמה התאפיינה בגילויים יפים של מחוייבות לאומית ומסירות נפש במלוא מובן המילה, מצד חיילי צה"ל ומצד אזרחים. ביחידות המילואים שיעור ההתייצבות היה למעלה מ-100%, כלומר גם חיילים שהשתחררו ממערך המילואים חזרו ליחידותיהם והתנדבו למלחמה. חיילי צה"ל גילו בלוחמה נחישות ודבקות במשימה. היו גילויים מעוררי השתאות והתפעלות של נכונות לסכן חיים, אם כביטוי לרעות ואחוות לוחמים ואם מתוך הדבקות במשימה, הנובעת מאמונה בצדקת הדרך. זכור במיוחד סיפורו של רס"ן רועי קליין, הסמג"ד שקפץ על רימון חי על מנת להציל את חייליו, כשקריאת שמע בפיו. היו גילויים יפים ורבים של התנדבות אזרחית למען תושבי הצפון, חרף סיכון החיים שבכך.

גם הגולן היה חלק מן המלחמה. 140 קטיושות נחתו על הגולן. בני הגולן נלחמו, בסדיר ובמילואים. קהילת הגולן שילמה מחיר כואב – הרוג ופצועים. תושבי הגולן נרתמו למבצע "מהגולן באהבה" ומאות מהם, מבוגרים ונוער, ירדו מידי יום להתנדבות בקריית שמונה, צפת וטבריה. בחלקה השני של המלחמה, תושבי הגולן ישבו שעות רבות, כמעט מידי יום, במרחבים המוגנים.

ובעצם אותם ימים יצאה קריאה לחיילי צה"ל לסרב להשתתף במערכה. האיש שיצא בקריאה הזאת נקרא מיכאל פואה. פואה כתב שצה"ל הוא "צבא הגירוש" (כלומר הצבא שעקר את יישובי גוש קטיף, שנה קודם לכן), ומי שמשתתף במלחמה משרת את הגירוש. לא יאומן.

יש בעברית מילה אחת לתיאור הסתה לעריקה ממלחמה. טוב, לא אכתוב אותה... זה לא פוליטיקלי קורקט. ברור שכל ציוני פטריוט, הנאמן למולדתו, לעמו ולמדינתו, חייב להוקיע את המסית.

בשבוע שעבר קיבלנו מכתב מאותו מסית. בגיליון האחרון של "שישי בגולן". פואה, מנכ"ל חטיבת "מנהיגות יהודית" בליכוד, וחברו / שותפו משה פייגלין, פנו אלינו, תושבי הגולן, על מנת שנצטרף אליהם ונתפקד דרכם לליכוד.

קראתי את מכתבם, ויכולתי להסכים עם חלק ניכר מן הדברים. כפוליטיקאים ממולחים וציניים, הם לא פנו אלינו במסרים של עריקה ממלחמה, למשל. הם פנוי אלינו במסרים שנאהב, מסרים גולניים מאוד, של הבטחת עתיד הגולן ומחוייבות לכך שהגולן יהיה ישראלי.

האם אלה השותפים שלנו לשמירה על הגולן? האם זאת מנהיגות בעבורנו?! האם זו מנהיגות יהודית בעבורנו?!

עלינו לגולן ויישבנו אותו כדי שהגולן יהיה ישראלי. זו המטרה, זו התכלית של מפעלנו. אין דבר הסותר יותר את תכלית מפעלנו, מלעומתיות כלפי מדינת ישראל, כלפי הממלכתיות הישראלית. מה שמייצגים פייגלין ופואה הוא בעיטה בממלכתיות הישראלית, בה הם מואסים וממנה הם סולדים. מה לנו ולהם?

באותו שבוע, שבו התפרסם מכתבם של פואה ופייגלין, התפרסמה ב"ישראל היום" כתבה גדולה תחת הכותרת "גולני שלי", המפארת ומרוממת את רמת ההתנדבות של בני הנוער הדתי בגולן לשרות הקרבי המשמעותי ביותר. ניתן היה לכתוב כתבה דומה על כלל הנוער בגולן, ללא הבדל מגזר. זו התגלמות הגולניות האמיתית. הקהילה הגולנית היא קהילה ציונית, פטריוטית, לאומית, ממלכתית. מה לנו ולזרם אנטי ממלכתי ובלתי פטריוטי כמו של מי שמסית את חיילי צה"ל לערוק בעיצומה של מלחמה קשה?

עלינו לדחות את פנייתם אלינו של פואה ופייגלין בשאט נפש.

* "שישי בגולן"

מלחמת לבנון השניה הייתה מלחמה צודקת מאין כמותה – מדינה אינה יכולה להשלים עם מצב שבו ארגון טרור מפר בשיטתיות את ריבונותה, עם חטיפה והרג של חייליה ובעיקר עם ירי מסיבי של טילים על יישוביה האזרחיים, כפי שהיה בבוקר בו פרצה המלחמה.

אבל המלחמה הזאת הייתה כישלון. לאחר למעלה מחודש של לחימה, ישראל לא הצליחה לצמצם ולו במעט את ירי הקטיושות. ביום האחרון למלחמה, נורו על ישראל 200 קטיושות. זוהי תוצאה בלתי נסבלת. המלחמה בין המדינה החזקה באזור לבין ארגון טרור קטן הסתיימה ללא הכרעה. אסור לישראל להשלים עם תוצאה כזו.

הסיבה לכישלון היא האופן בו נוהלה המערכה.

הממשלה וצמרת צה"ל החליטו על מלחמה, בתמיכת 90% מהציבור, אולם פחדו ממשמעות החלטתם. הם פחדו לאשר לצה"ל להלחם. ובמלחמה, אי אפשר לנצח בלי להלחם. אי אפשר להלחם בלי לשלם מחיר כואב. ומי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא ינצח.

המלחמה נוהלה בתחילתה על פי הקונספציה החלומית, מבית מדרשו של הרמטכ"ל דן חלוץ, אודות ניצחון אינסטנט במלחמה אווירית, ללא פעולה קרקעית. משהסתבר, אחרי ימים ספורים, שניצחון כזה הוא בלתי אפשרי, קברניטי המדינה עשו כל טעות אפשרית. הם דחו ודחו את הפעילות הקרקעית, ואנו ספגנו עוד ועוד קטיושות. כשכבר הוסכם על פעילות קרקעית, הוכנסו כוחות זעירים ל-2-3 כפרים, ובוזבזו עוד ימים בהם המשכנו לספוג. כשנפלו 8 חיילים ישראלים בבינת ג'בייל ההנהגה נבהלה ועצרה גם את הפעילות הזאת. היא היססה במשך שבועות עד שהחליטה על גיוס המילואים, שהיה צורך לגייסם ביום הראשון. אחרי גיוס המילואים, היא דחתה ודחתה ודחתה ודחתה את הפעלתם, שחקה את הכוחות והורידה את המוראל שלהם. לאחר אירוע קנא היא נבהלה ועצרה את המתקפה האווירית ליומיים. וכאשר סוף סוף הבינה שאין מנוס מפעולה צבאית משמעותית וקיבלה גיבוי לכך בהחלטת הקבינט, היא דחתה אותה ב-48 שעות, החלטה תמוהה ובלתי ניתנת להסבר. שעה שהתהליך המדיני היה בעיצומו, במקום לזרז את הפעולה ולקבוע עובדות שתחזקנה את עמדת ישראל בתהליך, היא המתינה עד שמועה"ב קיבלה החלטות אודות הפסקת אש שהצילה את  חיזבאללה מתבוסה. הממשלה קיבלה את החלטת מועצת הביטחון, ורק אז נתנה סוף סוף את הפקודה לצאת למבצע, כאשר הקרבה להפסקת אש וההחלטה עליה לא איפשרו את מיצויה, והפכו אותה למיותרת וחסרת טעם ויצרו תחושה בציבור שמחיר הדמים הכבד ששילמנו בה היה לשווא.

שלושה אנשים הובילו את המלחמה הזו והם אחראים לכישלון – אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ. לפי הסדר הזה. עיקר אחריותו של דן חלוץ היא הקונספציה השגויה בתחילתה, וחוסר הנכונות להודות בטעות ולשנות כיוון.

עם זאת, אין זה מן הראוי שהדיון הציבורי על המלחמה יתמקד באישיותו של חלוץ. מן הראוי שהדיון יהיה על הקונספציה והשלכותיה ועל הצורך להחליף אסימון, כדי לחזור למציאות שבה כל עימות בין צה"ל לאויב לא יסתיים בפחות מניצחון ישראלי מוחץ וחד משמעי.

* "ישראל היום"

ביום הראשון לשירות מילואים ברצועת עזה, לפני כעשר שנים, נפגש עמנו קצין בכיר לתדרוך על הגיזרה והמשימות. בסיום דבריו הוא אמר: "והדבר החשוב ביותר – כל זה לא שווה, אם תיפול שערה מראשו של אחד מכם". – "אם כך", שאלתי, "למה קראתם לנו? בבית בטוח שאף אחד מאיתנו לא יפצע". דבריו של הקצין לא היו חריגים. המסר שקיבלנו שוב ושוב היה שהדבר החשוב ביותר הוא שאיש לא יפגע. באווירה זו צה"ל נכנס למלחמת לבנון השניה. וככה זה גם נראה.

רוח צה"ל בנויה מערכים של חתירה למגע, דבקות במשימה, ניצחון. כן, גם במחיר חיי אדם. אי אפשר לנצח בלי להלחם ואין  מלחמות דה-לוקס.

חייל המתגייס לצה"ל נשבע אמונים "להקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". כל חייל יודע מה משמעות שבועתו. כל חייל קרבי יודע שהוא עלול לשלם בחייו. זה המחיר הכבד ביותר, ויש גם מחירים, כואבים ונוראים כשלעצמם,  אך פחות ממוות, כמו פציעה ונפילה בשבי. כל חייל יודע שהוא עלול ליפול בשבי.

אף מדינה בעולם אינה רגישה לנושא השבי כמו ישראל. הטענות אודות הפקרת שבויים, הפקרת גלעד שליט וכד', הן הבל ורעות רוח. הלחץ הציבורי מחזק את ידי האויב, מחליש את יכולת הממשלה במו"מ ופוגע בשחרורו של גלעד שליט.

אמירות כמו "אני רוצה לדעת אם במקרה שאפול בשבי, האם המדינה תעמוד מאחוריי ותעשה הכל לשחרורי", הן התגלמות התופעה היוצרת את אותו לחץ ציבורי המחליש אותנו ומחזק את האויב. מדינה הנאבקת על עצם קיומה, מול אויב החותר להשמדתה, אינה יכולה להרשות לעצמה את הנהי הזה.

בדבריו לפני תלמידים אמר אהוד ברק את האמירה המנהיגותית הראויה; את האמירה שאני כאזרח מצפה לשמוע משר הביטחון. הוא היטיב להגדיר את אותה רוח – בכיינות. אכן, הגיעה השעה לשים קץ לבכיינות הזאת.

הדרישה לשחרר את שליט "בכל מחיר" היא אבסורדית. אני סבור שיש לעשות מאמץ עילאי לשחרר את שליט בפעולה צבאית. אך אם פעולה כזו עלולה לעלות לנו בעשרות הרוגים, זה מחיר שאסור לנו לשלם. הוא הדין במו"מ על שחרור מחבלים – יש מחיר שאסור לשלם.

ההזדהות עם גלעד שליט ומשפחתו עצומה. כולנו שותפים לה. גלעד שליט הפך כמעט לבנה של האומה כולה. כולנו מייחלים לרגע שיחזור לחיק משפחתו וחבריו, שיחזור הביתה. אולם מי שהאחריות מוטלת על כתפיו, צריך לקחת בחשבון שיקולים נוספים, כמו חיילים ואזרחים שעלולים להירצח בידי המחבלים המשוחררים, כפי שהיה בעסקאות קודמות. עליו לקחת בחשבון שכניעה לסחטנות עלולה לעודד חטיפות בעתיד. גם לאנשים שעלולים להיהרג ולהיחטף בעקבות העסקה יש שמות; גם להם יש הורים ואחים וחברים. ההבדל הוא שעדיין איננו יודעים מי הם. אחריותה של ההנהגה, היא לפעול לא רק על פי הרגש, אלא להפעיל גם את התבונה – לשקול שיקול אמיתי מה המשמעות של מחיר עסקה זו או אחרת.

כשגאולה כהן יצאה נגד עסקת ג'יבריל, שאלו אותה מה הייתה עושה אילו בנה היה חטוף. היא השיבה, שהייתה מרעישה עולמות בקריאה לשלם כל מחיר כדי להחזירו. אבל היא רוצה להאמין ששר הביטחון אחראי דיו כדי לא לשעות להפצרותיה.

כי שר הביטחון אחראי גם לחייל הבא שעלול להיחטף, ללוחם הבא שעלול להיהרג, לילד הבא שעלול להירצח בפיגוע טרור.

אני מאמין, שאילולא האווירה הציבורית של "בכל מחיר", גלעד שליט היה איתנו כבר מזמן.

* "ישראל היום"