הבלוג של אורי הייטנר

* עמדתי הייתה נמהרת ופזיזה – פרסום מסקנות הביניים של מח"ש בפרשת אום-אל-חיראן, מחייבות חשבון נפש של משטרת ישראל, מפכ"ל המשטרה והשר לביטחון פנים. אולם בקוראי להם לבדוק את עצמם, עליי לנהוג על פי הכלל "קשוט עצמך תחילה ואחר קשוט אחרים". גם אני לא נהגתי כשורה, כאשר התייצבתי באופן גורף לתמיכה בעמדתם. עמדתי הייתה נמהרת ופזיזה. זו הייתה טעות, אני מיצר עליה ואנסה להפיק לקחים ממנה.

מהדלפת מסקנות הביניים כלל לא ברור שזה לא היה פיגוע, שזו לא הייתה דריסה מכוונת, וכדאי שלא לתת לגורמים אינטרסנטיים להציג כך את הדברים. אולם האמירה הגורפת, הוודאית, שהיה זה פיגוע, בוודאי לא הייתה במקום, לא היה לה על מה להסתמך, ולא הייתי צריך לתמוך בה באופן גורף.

ואחרי שאמרתי זאת, כדאי להיכנס לפרטים שמעבר לכותרות. יש דברים שלגביהם מח"ש אינו מטיל ספק (בהנחה שההדלפות אכן משקפות את החקירה). אין ספק שהשוטרים חשו בסכנה והאמינו שמדובר בפיגוע ולכן הם נהגו כפי שנהגו. חוקרי מח"ש מציינים ש"הכוחות בשטח העידו שלא יכלו לפרש אחרת את הסיטואציה, מלבד ניסיון לבצע פיגוע". אין ספק, על פי מסקנות החקירה, שלא הייתה בהתנהגות השוטרים כל עבירה פלילית ואף לא משמעתית, אלא תקלה מבצעית.

אוסיף ואומר, שאין לשכוח שמדובר כאן בשוטרים שבאו להשליט את שלטון החוק, לממש את פסיקות בתי המשפט, ומולם עמדו מי שניסו באלימות למנוע את ביצוע החוק, כשהם מוסתים בידי חברי כנסת, שהגיעו למקום כדי ללבות את האש, לשלהב את היצרים ולהתסיס את ההמון.

מה שחמור בעיניי אינו עצם הירי, אלא האמירות הגורפות של המשטרה, של המפכ"ל והשר, שמדובר במחבל שביצע פיגוע והדיפת כל טענה אחרת. במיוחד לא היה מקום לשיוך של האיש לתנועה האסלאמית, לתומכי דאעש מחדר המורים, לגזרי העיתון על דאעש וכד'.  גם אם הכוונה הייתה מתן גיבוי לשוטרים בפעילות מבצעית, לא הייתה הצדקה לאמירה הגורפת הזאת. מן הראוי שהשר והמפכ"ל יתנצלו על דבריהם.

כמובן, שיש להפיק לקח מהטעויות המבצעיות שהיו באירוע, כמו ירי דו צדדי ועוד.

המסקנות של מח"ש, סותרות לחלוטין את הטענות של ירי מכוון ולא מוצדק, של "רצח". ואוסיף על כך, שהשמעת טיעונים כמו "הברך של הנהג ננעלה" וכו', רק פגעה באמינות של מותחי הביקורת על המשטרה, שנשמעה כמו חיפוש מתחת לאדמה של כל בדל טיעון להצדקת ביקורתם.

* פינת הצל"שים - לממשלת ישראל ושריה היו בשבוע שחלף כמה הישגים הראויים לשבח.

ראשית, ביקורו המוצלח של ראש הממשלה לסינגפור ולאוסטרליה. כל הניסיונות להלך עלינו אימים בבידוד מדיני, כביכול, מוכחים שוב ושוב כמשוללי יסוד. ישראל אינה מבודדת ויש לה ידידים בכל רחבי העולם. וגם אם יש חילוקי דעות בין ישראל לידידותיה, הם אינם מעיבים על מערכת היחסים הטובה. הביקור המוצלח הניב הישגים כלכליים ומדיניים, והוא ראוי לשבח.

השר להגנת הסביבה זאב אלקין ראוי לשבח על החלטתו לסגור סופית את מיכל האמוניה בחיפה. זו אחת ההחלטות החשובות והמועילות ביותר בשנים האחרונות להגנה על הסביבה, ויותר מכך – זו החלטה בעלת חשיבות רבה לחייהם וביטחונם של תושבי חיפה.

שרת התרבות והספורט מירי רגב ראויה לשבח על האופן שבו פתרה את משבר האבטחה של עירוני נהריה, שבעטיו כמעט לא יכלה לנסוע למשחק בטורקיה והייתה נענשת בידי איגוד הכדורסל האירופי. קפיצתה של השרה למים והצטרפותה לקבוצה עם מאבטחיה, הייתה התערבות מהירה, נחושה ויצירתית של השרה – פתרון מחוץ לקופסה שפתר את הבעיה.

והשבח הגדול מכולם הוא לשרה איילת שקד, שניווטה את הוועדה למינוי שופטים, לבחירה בהסכמה של נבחרת ראויה לבית המשפט העליון.

* בהסכמה - ההרכב המאוזן של בית המשפט העליון, שיש בו ייצוג למגוון הקולות והזרמים בחברה הישראלית, הוא הישג גדול לחברה ולמערכת המשפט בישראל. כל השותפים להסכמה, ובראשם השרה איילת שקד והנשיאה מרים נאור, ראויים לשבח על הנחישות להגיע להסכמה.

זהו גם ניצחון של השיטה. עד לפני שנים אחדות, די היה ברוב רגיל בוועדה כדי לבחור שופטים. וכך, במשך שנים אחדות, הצבעה אוטומטית של נציגי השמאל בכנסת עם נציגי בית המשפט העליון, יצרו מאיוריזציה, רוב אוטומטי למועמדי בית המשפט. השינוי שקיבלה הכנסת, ביוזמתו של גדעון סער, שחייב רוב מיוחד, אינו מאפשר זאת עוד. תתכבד הוועדה לבחירת שופטים, תשב ותדון ותלבן ותישא ותיתן – עד שייצא עשן לבן. לא ברוב ומיעוט, לא בכיפופי ידיים, אלא בהסכמה. ולא בכדי איני כותב פשרה אלא הסכמה, כיוון שגם אם בעיני כל אחד מחברי הוועדה המועמדים שהוא הציע הם הטובים ביותר, בראיה לאומית כוללת, ההרכב המאוזן, הוא הטוב ביותר; הוא שלם הגדול מסכום חלקיו.

טוב שנבלם הניסיון להחזיר את הגלגל אחורה, ולחזור לשיטת הרוב הרגיל, שנבע מקוניוקטורה פוליטית שבה לנציגי הימין היה רוב, והם ניסו בדרך זו להשתלט על מינוי השופטים. השכל הישר ניצח, והשיטה הנכונה והראויה הוכיחה את עצמה.

* פוזלת לפריימריז - הדבר היפה והחשוב בתהליך בחירת השופטים החדשים, היה ההצלחה של כל הגורמים להגיע להסכמה ולבחור פה אחד את הרביעייה. על כך ראויה שרת המשפטים, שהובילה את המהלך החשוב, לכל שבח. כל כך חבל, שבמקום להתהדר בכך ולשים את הדגש על ההישג הזה, איילת שקד, הפוזלת לפריימריז בבית היהודי, מתהדרת דווקא ב"מהפכה", "שינוי כיוון" וכו', כאילו היה זה ניצחון הימין על ה"סססמול / אליטות / הקרן החד"שה / הבג"ץ" וכו'. היא הובילה מהלך כל כך חשוב ויפה, מהלך של אחדות, של מניעת קרע, ורצה לקבל "כפיים" בהצהרות פופוליסטיות מְפָלְגוֹת. בכך היא מגרה את ה"שמאל" להתנגד ולהתנגח בהרכב השופטים, וככל שהם יתקפו יותר, כך היא תוכל להציג את ההישג האמתי, באופן הצר הזה. בכך היא, שהובילה מהלך לחיזוק בית המשפט ומעמדו בציבור, גורמת לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט.

* מקורננים - ברגע שהשופטים החדשים יכנסו לתפקידם, יופתעו חלק מן המריעים למינוי מימין, שהשופטים הללו מחויבים לחוק, לחוקי היסוד ולדמוקרטיה, ויפסקו על פי דין. הם יופתעו שהמחויבות שלהם היא לחוקי מדינת ישראל ולא לפוליטיקה מגזרית ימנית קיצונית. ואז מהר מאוד הם יהפכו ל"מלקקים לססססמול", "מתחנפים לאליטה", "מקורננים" ו"סססמולנים". ע"ע גרוניס, רובינשטיין ומנדלבליט.

* האקטיביסט מכולם - ב-2011 דחה בית המשפט העליון את עתירתה של ח"כ זהבה גלאון נגד חוק האזרחות, האוסר כניסת פלשתינאים לישראל במסגרת "איחוד משפחות". בין שופטי המיעוט בהחלטה בלט השופט אדמונד לוי. הייתה זו הכרעת הדין האחרונה שלו, טרם צאתו לגמלאות. לא זו בלבד שהוא פסק שיש לפסול את החוק, הוא אף גינה אותו בחריפות והגדיר אותו: "אבדן צלמה הדמוקרטי של מדינת ישראל", ולכן "חקיקתו היא אירוע מכונן בתולדות הדמוקרטיה הישראלית", שעלול לסמן את סופה. לא פחות.

אותו אדמונד לוי, היה השופט שהציג עמדת מיעוט להחלטת בית המשפט שאישרה את ההתנתקות.

איך הדברים מתיישבים? אדמונד לוי היה השופט האקטיביסט ביותר בתולדות המדינה. הוא היה אקטיביסט בפסיקות על פי השקפת עולמו ה"ימנית" בענייני חוץ וביטחון, הוא היה אקטיביסט בפסיקות על פי השקפת עולמו ה"שמאלית" בענייני חברה וכלכלה והוא היה אקטיביסט בפסיקות ליברליות בענייני זכויות האדם.

ללמדך, שהאבחנות בין שופטים אקטיביסטים לשמרנים כשיקוף של המחלוקת בין ימין ושמאל בפוליטיקה לא מדויקת.

נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, היה באמת שמרן משפטי, ומתנגד עקבי לאקטיביזם השיפוטי. בהשקפותיו הפוליטיות הוא דגל בעמדות "ימניות" ברורות. הביטוי לשמרנותו הוא העובדה שעד פרישתו איש לא ידע מהן עמדותיו.

ודווקא השמרן והימני הזה, הוא שפסק שיש להעתיק את אלון מורה ממקומה הקודם שהייתה על קרקע פרטית. אין בכך סתירה לשמרנותו, כיוון שאין זו התערבות במדיניות ההתיישבות של הממשלה, אלא הגנה על זכות הקניין של הפרט מול הרשות. אין בכך סתירה לעמדותיו המדיניות, כיוון שתמיכתו בהתיישבות יהודית רבתי בכל יהודה ושומרון ובריבונות ישראלית בין הים והירדן, אינה מחייבת אותו להשלים עם בניה על קרקע פרטית.

ולכן, מוטב לחוגגים על כך שכבשו את בית המשפט להיות קצת יותר זהירים וצנועים בחגיגות. השופטים שנבחרו מחויבים לחוק ולצדק, ואינם נציגי פוליטיים של הימין.

* שפטליזם - כתבתי שמהר מאוד יתאכזבו אלה שמצפים מהשופטים החדשים שיהיו שליחיהם הפוליטיים ומחויבותם לא תהיה לחוק ולדמוקרטיה. אולם מתברר שיש קולות כאלה עוד לפני שהם נכנסו לתפקידם. דוגמה שהעתקתי מהפייסבוק. לא נגענו: "לא לחינם הובילה השקדיה עם נפתול את החוק לסגירת העיתון ישראל היום היא מפונקת ומתוגמלת על ידי כל עיתוני השמאל וכל הערוצים השמאלחניים ערוץ 10 וערוץ 2 .. על איזו הצלחה מדובר כשהשקדיה התקפלה לנוכח השופטת נאור והשאירה את השיטה הנלוזה של 'חבר מביא חבר' בבחירת השוטים". עד שעוכרי הדין שפטל ואיתמר בן גביר יהיו שופטי בית המשפט העליון, שום דבר לא יספק אותם.

* אויבי שלטון החוק - כל כך צפוי. "הארץ" יוצא בקמפיין של דה-לגיטימציה לשופטי בית המשפט העליון החדשים, עוד בטרם נכנסו לתפקידם. הכותרת הראשית: "שקד ונתניהו השיקו את המהפכה האנטי חוקתית". למה אנטי חוקתית? כי בעיניהם "החוקה", היא מאמרי המערכת של דבוקת שוקן. אפשר לחשוב שעד היום הם תמכו בבית המשפט. לא ולא. שוב ושוב הם הציגו את בית המשפט כ"מכשירי אקיבוש", "פקידי אקיבוש", "מכשירי השרץ" והגרוע מכל – "ביטחוניסטים". אבל כעת הם משיקים קמפיין של דה לגיטימציה לבית המשפט, רדיפה אישית אחרי שופטים (בהמשך לציד המכשפות לשופט נועם סולברג, המוכנה בפיהם "השופט העבריין" כיוון שהוא חי ביישוב ביו"ש).

מלחמתו של "הארץ" בבית המשפט העליון, היא מלחמה נגד שלטון החוק ועליונות המשפט בישראל, מתוך רצון אנטי דמוקרטי שבית המשפט העליון יהיה סניף של שוקן.

* זילות בית המשפט - דוגמית למלחמת החורמה של "הארץ" נגד שלטון החוק ומערכת המשפט בישראל, היא המערכה שהם מנהלים נגד גזר דינו של אלאור אזריה. הם בזים לבית המשפט ולשופטים. בחוצפתם הם מכנים את בית המשפט "תיאטרון עממי" ש"מכשיר רצח" ואת פסיקתו כ"סוף לטוהר הנשק". אפשר לחשוב שאי פעם הם כיבדו את טוהר הנשק ומוסר הלחימה של צה"ל. לא ולא. הרי לאורך שנים הם מובילי עלילת הדם על צה"ל, המציג אותו כצבא קלגסים המבצע פשעי מלחמה נוראים.

גזר הדין במשפט אזריה הוא מלאכת מחשבת של אחריות, שיקול דעת וראיה כוללת. פסק הדין מהווה מסר ערכי, חינוכי, חד משמעי, המבחין בין טוב ורע, בין מותר ואסור. המסר שלו יהדהד בראשו של כל חייל צה"ל, ויחזק את המסר שכל חייל מקבל בלאו הכי ממפקדיו; מסר של מוסר לחימה, טוהר הנשק וקדושת חיי אדם. בגזר הדין בית המשפט נהג בצדק כבית הלל, מתוך התחשבות בתנאים המבצעיים המיוחדים ובעברו של אזריה כלוחם וכחייל מצטיין. כך ראוי. אבל השוקנים רוצים נקמה. הם אינם מבקשים אחריות, הם רוצים דם. בעולם המקביל שבו הם חיים, כך מתואר המשפט: "בית הדין שוב אמר לישראלים את מה שהכי רצו לשמוע: חיי הפלסטינים הם בזיל הזול, במכירת סוף עונה". אין זו אלה הסתה נגד בית המשפט והשופטים ונגד שלטון החוק בישראל.

יוצא דופן ב"הארץ" הוא עמוס הראל, הפרשן לענייני ביטחון, שכתב על הנושא בשיקול דעת ובראיה אחראית ורחבה.

* בעקבות בריטניה - אוניברסיטאות בבריטניה חסמו את פעילות ה-BDS. יש לקוות שהאוניברסיטאות בישראל ילכו בעקבותיהם.

* הפתרון – ארמנד אזולאי, ראש הקהילה היהודית בבונדי שבפריס, שבניו הותקפו בפשע שנאה אנטישמי: "הפתרון הוא לא להוריד את הכיפה אלא להצליח לעצור את הגישה האנטישמית ושיפסיקו להעניק נסיבות מקלות למי שעושה את זה". אני מציע פתרון אחר – לעלות לארץ ישראל. להיות יהודים חופשיים במולדתם ובמדינתם הלאומית.

* מינוי ממלכתי – ההחלטה של שר החינוך בנט למנות לתפקיד מנכ"ל משרדו את שמואל אבואב, היא בחירה מצוינת. בנט מינה לתפקיד איש ביצוע מעולה, עם רקורד מעולה בעיקר בתחום החינוך, כראש מועצת טבעון ולפני כן כמנהל מתנ"ס טבעון. בנט ראוי לשבח על מינוי ממלכתי, של חבר מפלגת העבודה, על אף שידע איזו ביקורת תוטח בו ברשתות, בידי מי שבעיניהם כל מי שאינו ימין קיצוני הוא אויב.

* לספור עד מיליון - מזכ"ל חיזבאללה השייח נסראללה התרברב השבוע שישראל תצטרך לספור היטב עד מיליון, לפני שתצא למלחמה בלבנון. קודם כל הוא צודק – תמיד צריך לספור עד מיליון לפני שיוצאים למלחמה. מלחמה היא המוצא האחרון, רק כשאין ברירה. אולם ישראל אינה רוצה במלחמות. מי שמאיים במלחמות, וכל מהות קיומו ומטרת קיומו היא מלחמה בישראל במטרה להשמידה, הוא חיזבאללה. והעובדה שכבר למעלה מעשור חיזבאללה לא ירה כמעט אף ירייה לעבר ישראל, מעידה על מצבו הקשה, מאז המכה הקשה שחטף במלחמת לבנון השניה.

* ניצחון בזק – כותרת: "ניצחון בזק לדאעש בגולן הסורי". כדאי לזכור, לזכור ולא לשכוח, שממשלות ישראליות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי. או אז, ניצחונות הבזק של דאעש היו בגולן הישראלי ובחוף הכינרת.

* כאילו נערך אתמול - קטע מתוך ראיון עם יגאל אלון, שנשמע כאילו נערך אתמול. הוא סיפר על פגישה עם ז'אן פול סארטר, שנפגש עמו לאחר פגישה עם נשיא מצרים. "כאשר הוא העלה את ההצעה, לא כהצעת מצרים אלא כהצעתו הוא, בדבר הצהרה ישראלית להחזרת כל הפליטים הרוצים לשוב, מתוך הנחה, שאולי לא כולם יבואו, אך כמחווה, שתקל על נאצר לעשות צעד לקראת שלום, אמרתי לו: מר סארטר, אתה בעצמך השבת על השאלה בציטוט מדברי נאצר, ש'ישראל תהיה אחרת'. ואם היא תהיה אחרת, היא לא תהיה ישראל, ותסכים אתי, שנקודת המוצא חייבת להיות  - זכות קיומה וכושר קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שיש בה גם מיעוט ערבי. על זה הוא השיב: אני מכיר בכך; אין ספק, שזכותה של ישראל היא להתקיים ולהיות בעלת כושר קיום. התעורר ויכוח מהו גודל המיעוט הערבי האפשרי בישראל ושמא לא כל הפליטים יחזרו. על כך עניתי בציטוט מראיון שנתן נאצר בשעתו לשבועות 'לייף' האמריקני. הוא נשאל אז, כמה פליטים יחזרו לדעתו לישראל, אם יורשו. והוא השיב במילה אחת: כולם".

הראיון ניתן ב-14 במאי 1967. למחרת נאצר הכניס את צבאו לסיני ואיים במלחמה שבה "נזרוק את היהודים לים". החלה "תקופת ההמתנה". כעבור שלושה שבועות פרצה מלחמת ששת הימים.

            * ביד הלשון

סבא שלי היה רב – השבוע לפני שנתיים הלך לעולמו העיתונאי, הסופר, שדר הרדיו, הסאטיריקן, הפוליטיקאי והשר לאזרחים ותיקים אורי אורבך.

אחד מספריו של אורבך היה "סבא שלי היה רב" – לקסיקון דתי חילוני. לקסיקון שנון, "המתעד בקלילות את עולם המינוחים של סרוגי הכיפה, ואת השיח המתנהל בין דתיים לחילונים בישראל. באמצעות המושגים, הביטויים והדקויות, מנסה הלקסיקון להציב מראה בפני הקורא הדתי, ולפתוח חלון הצצה לשימושו של הקורא החילוני" – מתוך הכתוב על גב הספר.

אציג כמה מן הערכים בלקסיקון:

אתה אל תקשיב – המילואימניק עומד לספר בדיחה גסה, אבל פתאום הוא שם לב לנוכחותך, הרב הצדיק. "אתה אל תקשיב", הוא מגחך בשביעות רצון עצמית, כאילו המציא את החוכמה הזו הרגע. אז אתה לא מקשיב ומשתדל גם לא לצחוק.

אתה דווקא בסדר – אתה לא כמו ההם, הקיצונים. הדתי מופתע ומתאכזב כל פעם מחדש שהוא נוכח לדעת שהחילוניים חושבים דברים רעים על הדתיים, ומשנים את דעתם רק כשהם נתקלים בדתי החי הראשון. ומה חשבתם, שיש לנו קרניים מתחת לכיפה?

דתי ומשקר?! – אחיו החורג של "דווקא אתה?" הנזיפה שכל חובש כיפה מפחד ממנה מגיל אפס ועד יומו האחרון, הד לציפיות המוגזמות מאתנו. "דתי ומקלל?! זה מה שלימדו אותך בבית ספר שלכם? לא מתבייש, ואתה עוד עם כיפה? לפחות תוריד את הכיפל'ה שלך כשאתה מתנהג ככה".

דתי מחמד – דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג אותו כחבר הדתי שלהם: "הנה, גם לנו יש מישהו דתי שאנחנו מסתדרים אתו מצוין". ממציא הביטוי הוא מחבר לקסיקון זה, שהוא עצמו דתי מחמד במידה מסוימת. יש כמובן גם ערבי מחמד, חילוני מחמד, הכל לפי הצורך.

חילול השם – דתי שמשתטה בתכנית של דודו טופז; דברי גידופין של רב חשוב נגד הציונות; תזוזה קלה של חרדי בעת צפירת יום הזיכרון. כל התנהגות שאינה הולמת. גם ילד דתי שמדבר בקול רם עם החבר'ה בפיצריה עושה לא פחות מחלל השם. בקיצור: כל פאדיחה פומבית של חובש כיפה היא חילול השם.

לקחתם לנו את ה... – כתב האשמה מוכר כלפי דתיים: "אתם הדתיים לקחתם לנו את התנ"ך..." וכן: "לא נסלח לכם שלקחתם לנו את המושג ארץ ישראל", ו"הדתיים לקחו לנו את היהדות, כאילו יש להם מונופול עליה". אמירות כגון אלה נתקלות בתגובה הנעלבת: "אנחנו לקחנו?! אדרבה. מישהו מפריע לכם לפתוח תנ"ך וללמוד? למה כל דבר מאשימים אותנו?"

סבא שלי היה רב – שם הספר ושורה מביוגרפיה נפוצה. "אני, אל תראה אותי ככה. סבא שלי היה רב. אני עד גיל שמונה למדתי בישיבה". ואז החילוני פוצח באוזני הדתי המזדמן בשירה משובשת של "אדון עולם", "שמע ישראל" ו"אדון הסליחות" כדי להפגין בפניו את בקיאותו במקורות. ממשפחת "אמא שלי מדליקה נרות, אבא שלי עושה קידוש".

קסבה – לא בשכם ולא בחברון. הקסבה של קריית משה, שכונה בירושלים, היא המקום שבו מרוכזת השמנת של הציבור החרד"לי, אנשי מרכז הרב, וגם של חוגים אחרים. "אתה יודע מה הבעיה שלכם? שאתם חיים בתוך הקסבה של קריית משה ולא יודעים מה קורה בערי הפיתוח".

תראה לי איפה כתוב בתורה – שאסור לנסוע בשבת, שאסור לאכול גבינה צהובה אחרי נקניק, שאסור להדליק טלוויזיה, שאסור לשלוח פקס בשבת. חברך האפיקורס מוכן, לצורך הדיון כמובן, להסכים עם כמה דברים שכתובים בתורה, אבל הוא נגד מה שנתפס כחומרות, הגזמות והמצאות. אחרי שאתה מראה לו איפה זה כתוב בתורה, הוא מגיב: "נו, באמת".

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* תגובה ציונית הולמת – דמאס פיקדה, החייל יוצא אתיופיה, שצילום הכאתו הברוטלית בידי שוטרים עוררה את מחאת עולי אתיופיה, סיים קורס קצינים.

פיקדה, ה"אתיופי" המוכה, הפך לסמל. בעיניי, פיקדה, הישראלי יוצא אתיופיה, שלמרות המכה הוא היום קצין גאה בצה"ל, הוא סמל גדול וחשוב שבעתיים.

כשנערכה הפגנת יוצאי אתיופיה בעקבות פרשת פיקדה, עטו עליה כערפדים אנשי שמאלימין רדיקלי, זינבו במפגינים והצליחו לגרור אותם למפגן של אלימות קשה, כאילו זה הפתרון. לא עולי אתיופיה עניינו אותם. עניין אותם לנצל את עולי אתיופיה ולהשתמש בהם כדי לקדם את האג'נדות האנרכיסטיות והאנטי ציוניות שלהם.

פיקדה עצמו, שיצא נגד ההתפרעויות האלימות, העדיף לשמש מופת של תגובה ציונית הולמת. הדרך היא להשתלב בחברה, לתרום לה ולקחת אחריות עליה.

פיקדה הוכה בידי ביריונים במדים, אך לא נשבר, לא נשבה במרמורו, לא נגרר אחרי גורמים רדיקליים, אלא כיבד את עצמו, כיבד את עדתו, כיבד את החברה הישראלית והיום הוא קצין גאה בצבא ההגנה לישראל. זאת התשובה האמתית לגזענות – תגובה ציונית הולמת.

* מיאוס – בעקבות מאמר של אורי אבנרי ב"הארץ", שבו יצא נגד הירידה של צעירים המזוהים עם ה"שמאל" מהארץ וקרא להם להישאר כאן ולהיאבק כישראלים על דרכם (קריאה שאותה אני מכבד מאוד, אף שדרכו של אבנרי ודרכם של נמעני קריאתו רחוקים ת"ק פרסה מדרכי), מציף את העיתון גל עכור של תגובות מצד יורדים לגרמניה, שלא בכדי ירדו דווקא לארץ המרצחים, כדי להביא לביטוי קיצוני את שנאתם לישראל ולשרת את הנראטיב הבזוי של ההיפוך התודעתי, בין הישראליות לגרמניות (ומי שהיטיבה לנתח את הצעד הזה היא צביה גרינפלד, שלאחרונה נופל לה האסימון ובשורה של מאמרים היא מנתחת את ההידרדרות אל השמאל הרדיקלי ומנסה להציב סכר לעצירת ההידרדרות מן השמאל הציוני לשמאל האנטי ציוני).

סג"מ דמאס פיקדה, החייל יוצא אתיופיה שהוכה בידי שוטרים, ובניגוד למפונקי המילקי למיניהם, יש לו באמת סיבות לטינה וטרוניה, אך הוא בחר להישאר בארץ ובמדינה, להשתלב בה ולתרום בה ולהשפיע בה מבפנים, הוא בעיניי היפוכם המוחלט של אותם יורדי מילקי. כגודל הערכתי לפיקדה, כך עומק הבוז שאני רוחש למילקאי ברלין.

* חוסר מנהיגות – במפגן של חוסר מנהיגות משווע, נתניהו שותק כדג לנוכח הצטרפותו של הביריון הפשיסט המתקרא "הצל" למפלגתו ומסע השיימינג וההסתה נגד בני בגין, אישיות משכמה ומעלה בפוליטיקה הישראלית ובליכוד. מאות אלפי עוקביו של הביריון, הם כנראה הטיעון שמשתק את נתניהו. ובעקבות נתניהו, שותקים כל הכבשים בממשלה ובסיעת הליכוד. אפילו השרה גמליאל, שתקה הפעם. רק צחי הנגבי חרג ממנהגו והפתיע הפעם לטובה. אולי הוא ירש איזה גֶן של אומץ ציבורי מאמו.

* לי מותר – ההשוואה שעשה שר הביטחון ליברמן בהודעה רשמית של משרד הביטחון, בין הסכם הגרעין עם איראן לבין הסכם מינכן, לא הייתה במקומה. אין זה סגנון דיפלומטי ראוי, הודעה כזאת אינה מועילה ליחסי החוץ של ישראל, אינה מועילה ליחסים האסטרטגיים עם ארה"ב – בוודאי בעיצומו של המו"מ על הסיוע הביטחוני ולכן אינה משרתת את האינטרס הישראלי.

אבל בינינו, בשקט בשקט, כשאף אחד אינו שומע... זאת האמת. אני לא שר הביטחון, לי מותר.

* הפלשתינאים האותנטיים – לפני שבועות אחדים כתבתי: "מכונית נהוגה בידי פלשתינאים עקפה את מכוניתה של משפחת מרק. המחבלים ריססו באש את המכונית, רצחו את האבא וניסו לרצוח משפחה שלמה, ללא אבחנה. מכונית נוספת, נהוגה אף היא בידי פלשתינאים, הגיעה למקום כעבור דקות אחדות. נוסעיה עצרו, אספו את הילדים למכוניתם, הרגיעו אותם, הגישו להם עזרה וגוננו עליהם עד הגעת כוחות הביטחון.

מיהם הפלשתינאים האמתיים, האותנטיים?"

התשובה שנתתי, הייתה "אלה וגם אלה". ואני רוצה מאוד להאמין שזה נכון.

אבל... הרשות הפלשתינאית פיטרה מעבודתו את הפלשתינאי שסייע לפצועים ומאז הוא קורבן למסע הכפשות ואיומים. אותו פלשתינאי הוא חסיד אומות העולם, אבל הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

* הגורם לשקט – אלכס לכיש שולל את הגדרתי את מלחמת לבנון השניה ואת מלחמת "צוק איתן" כניצחונות ישראליים; הגדרה המבוססת על מבחן התוצאה – השקט השורר בגבולות לבנון ועזה מאז המלחמות, ששם קץ למציאות ארוכת שנים של גבול מדמם. לטענתו, השקט הוא תוצר של "האביב הערבי".

אני מציע ללכיש לעמת את הנחתו, עם שלוש עובדות. א. מלחמת לבנון השניה התרחשה חמש שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ושש שנים לפני הצטרפות חיזבאללה למלחמה. ובכל זאת, היו אלה שש שנים של שקט מוחלט, לאחר ארבעים שנות גבול מדמם. ב. שיאה של התוקפנות מעזה כלפי ישראל, הייתה בשלוש השנים וחצי שבין המהפכה במצרים לבין מלחמת "צוק איתן". המלחמה שמה קץ לירי הטילים שנמשך ללא הפוגה 16 שנים. ג. ההיסטוריה המזרח תיכונית, ובוודאי הלבנונית, מעידה על כך שמלחמות פנימיות של הערבים וחוסר יציבות במדינות ערב, מגבירות את הטרור נגד ישראל. כך היה בשנות מלחמת האזרחים בלבנון במחצית השניה של שנות ה-70.

מסקנה – הגורם לשקט בגבולות לבנון ועזה הוא ההרתעה שהושגה בלבנון השניה וב"צוק איתן".

* החוק להגנת השחיתות - מיד לאחר כינון הברית בין הרצוג וציפי לבני, ערב הבחירות האחרונות, הם הוזמנו לראיון זוגי בערוץ הראשון. בראיון הם הרעיפו מחמאות זה על זה, ואז הפתיע אותם יעקב אילון כשקרא דברים חריפים ביותר שאמרה לבני על שחיתותו של הרצוג, על שתיקתו בחקירת עמותות ברק ועל כך שבתור מי ששמר על זכות השתיקה הוא אינו ראוי להיות איש ציבור. אילון ביקש את התייחסותה של לבני לדברים, אך הרצוג התנדב להשיב במקומה. הוא אמר שדבריה של לבני היו לגיטימיים לגמרי, כי היא הייתה באופוזיציה וזה תפקידה של אופוזיציה. לבני הנהנה.

היה בדברים אלה מסר ציני ואנטי חינוכי לציבור, על פיו המאבקים בשחיתות הם בסך הכל כלי משחק במאבקי קואליציה אופוזיציה. במקום שכל צד במערכת הפוליטית יהיה הראשון שיאבק למען טוהר המחנה שלו, תפקידו של כל מחנה לכסות על מושחתיו, ולתקוף את מושחתי היריב.

נזכרתי בכך בעקבות הצעתו של ח"כ אמסלם לחוקק חוק האוסר על חקירת ראש הממשלה על עבירות "קלות". כלומר, לנורמה לפיה ראש ממשלה יכול להיות נגוע בשחיתות מוסרית וציבורית ובלבד שלא יחצה את הסף הפלילי כבר התרגלנו. על המודל של מנהיג המהווה דוגמה אישית לציבור כבר ויתרנו. כעת מציע אמסלם שגם על הסף הפלילי נוותר ונציב אותו על עבירות חמורות בלבד. כלומר, לדידו של אמסלם, ראש ממשלה יכול להיות עבריין פלילי, ובלבד שמדובר בעבירות שדינן עד חצי שנת מאסר.

הצעה זו נובעת לא רק מהרצון לגונן על ראש הממשלה מסיעתו, אלא גם מהתפיסה שלעולם חוסן ולנצח השלטון יהיה בידי מפלגתו, ולכן כדאי לחוקק חוקים שיגנו על השחיתות והמושחתים שבשלטון מפלגתו.

החוק להגנת השחיתות הוא חרפה. אם יכנס, חלילה, לספר החוקים הישראלי, יהיה זה קלונה של מדינת ישראל.

            * ביד הלשון

* בית המכס – משאית צבאית שהתהפכה בבית המכס העליון, שיתקה חלקים גדולים מהתנועה אל הגולן וממנו במשך שעות. הדבר הטוב שיצא מכך, הוא הרעיון להקדיש את הפינה לבית המכס. מהו בית זה ומדוע נקרא כך?

מדובר במבנה היסטורי, הנמצא בסמוך לצומת שבין כביש 91, הכביש המרכזי העולה לגולן מכיוון גשר בנות יעקב, לכביש 888 העולה לגולן מצפון הכינרת – מצומת בית צידא (ליד היישוב חד-נס ופארק הירדן); צומת הנקרא על שם המבנה, צומת בית המכס.

שמו של המקום מעיד על ייעודו המקורי. מיד לאחר המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, שהגולן היה חלק ממנו, הקימו השלטונות הצרפתיים את המבנה, כדי שישמש לגביית המכס, בסמוך לגבול עם המנדט הבריטי. המבנה החליף את בית המכס התחתון, המבנה העותומאני ששכן צמוד לירדן, ליד גשר בנות יעקב.

המבנה שימש לייעודו זה במשך כעשרים שנה, עד מלחמת העולם השניה. אז, במתיחות שבין המנדט הצרפתי שתחת ממשלת וישי הפרו-נאצית למנדט הבריטי, ביצרו אותו הצרפתים והוא הפך למתחם צבאי. ככזה, ירשו אותו הסורים, שקיבלו עצמאות ב-1946. במלחמת השחרור שימש בית המכס בסיס למתקפות הסורית נגד ישראל. תכנית של צה"ל לכבוש אותו, לא יצאה אל הפועל. בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים שימש המחנה בסיס לתוקפנות הסורית נגד יישובי הצפון, אך מפעם בפעם נערכו בו גם ישיבות של ועדת שביתת הנשק. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, חמשה ימים לאחר שחרור הגולן, נהרגו במקום 11 לוחמי גולני בהתפוצצות תחמושת. במלחמת יום הכיפורים הגיעו הפולשים הסורים עד לבית המכס.

מאז שחרור הגולן המקום היה נטוש. היום נבנה בו בית מלון. 

* "חדשות בן עזר"

בשבועות האחרונים פרסמתי מאמרים במלאת עשור למלחמת לבנון השניה ובמלאת שנתיים למלחמת "צוק איתן". במאמרים אלה, המסר שלי היה שונה לגמרי מרוב המאמרים שעסקו באותם נושאים. אני הצגתי את שתי המלחמות הללו כניצחון ישראלי. זאת בניגוד לדעה הרווחת, על פיה המלחמות הללו הן כישלון.

מה הגורם לפער? האם איני רואה את הכשלים עליהם מצביעים רוב הכותבים והדוברים? אני בהחלט רואה אותם ומודע להם ומסכים עם חלק ניכר מדברי הביקורת. אלא שהמדד שלי שונה כנראה משל מרבית הכותבים. אני בוחן את המלחמות, בראש ובראשונה, על פי מבחן התוצאה.

במלחמת לבנון השניה, מבחן התוצאה הוא חד משמעי – עשר שנות שקט כמעט מוחלט, בגבול שדימם במשך 40 שנה. לאורך ארבעים השנים שקדמו למלחמה, ניסינו הכל – מבצעים ומלחמות, הסכמים ונסיגות, ודבר לא עזר. מלחמת לבנון השניה השיגה את ההישג הזה. עשר שנות שקט הן הישג אדיר. הטוענים שהסיבה לשקט היא מעורבות חיזבאללה במלחמה בסוריה, מתעלמים מן העובדה שהמעורבות הזו החלה שש שנים אחרי המלחמה שהיו שנות שקט מוחלט, ומן העובדה שהגבול עם לבנון לא שקט יום אחד גם בזמן מלחמת האזרחים בלבנון בשנות השבעים.

אין להתעלם בשום פנים ואופן מהכשלים שהיו במלחמה, בכל הדרגים. בקבלת ההחלטות, בדרך המדיני, בדרג הפיקוד העליון של צה"ל, בדרכי הפיקוד הטקטי, בניהול הצבאי, האזרחי והמוניציפלי של העורף. אין להתעלם מהשגיאות הקשות, מחוסר ההחלטיות בנוגע למהלך היבשתי, מבירבור יחידות שלמות של צה"ל ללא מטרה ברורה וללא יעדים מובהקים. אסור להתעלם מהם וחובה להפיק מהם לקחים, כדי להיטיב את היערכות צה"ל למלחמה הבאה. אולם לא פחות חשוב ללמוד מן ההצלחות. כדי להיטיב את היערכות צה"ל למלחמה הבאה, חובה לתחקר את הגורמים לכך שבמלחמה זו הצלחנו במקום שבו נכשלנו במשך ארבעה עשורים.

באשר ל"צוק איתן", אין עדין פרספקטיבה רחבה כל כך כדי לראות בה ניצחון. ובכל זאת, אף שהיא לא הביאה לשקט מוחלט, היא יצרה מציאות חדשה, שונה לגמרי מזו שידע גבולנו עם עזה ב-14 השנים שקדמו לה. באותן שנים ניסינו מבצעים ותגובות, הסכמים, נסיגות ועקירת יישובים, ודבר לא עזר. רצועת עזה הפכה לקן שיגור רקטות יומיומי על האוכלוסיה האזרחית בדרום; פשע מלחמה מתמשך, שלא מצאנו לו פתרון. שני מבצעים שנערכו לאחר מלחמת לבנון השניה, "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", לא השיגו את התוצאות הרצויות. מלחמת "צוק איתן" השיגה אותן. הצמיחה הדמוגרפית חסרת התקדים של היישובים בנגב המערבי והישראלים הרבים הנוהרים לבנות בהם את בתיהם, הם תמונת הניצחון של המערכה.

גם כאן, חובה ללמוד את הכשלים והטעויות כדי להפיק מהם לקחים, אך לא פחות חשוב להפיק לקחים מן ההצלחה.

הכשל העיקרי של שתי המלחמות, הוא משכן הארוך, תוך המשך ירי טילים לעבר ישראל עד היום האחרון. האתגר הגדול של צה"ל, בהיערכותו למלחמה הבאה, הוא למצוא את הדרך לקצר באופן משמעותי את המערכה ולהביא להכרעה מהירה יותר.

את הפקת הלקחים הזאת אין לעשות בוועדות חקירה משפטיות, שאין להן כל ערך מקצועי, והן הופכות לטריבונל לחיפוש "אשמים". גם מבקר המדינה אינו סמכות מקצועית לחקירה כזאת. את התחקירים הללו צה"ל צריך לבצע, בשילוב של מומחים ואנשי מקצוע חיצוניים, כמו מפקדי צה"ל בעבר ואנשי אקדמיה רלוונטיים.

אני משוכנע שתחקירים כאלו נעשו, ואם הם לא נעשו – הדבר חמור מאוד. אך מן הראוי שהפקת הלקחים תהיה מנותקת מן המריבות הפוליטיות, שהמוטיבציה והאג'נדה שמאחוריהן אינה עניינית.

* "חדשות בן עזר"