הבלוג של אורי הייטנר

נאום במסיבת מתגייסים, בני הגולן 2009

לפני חצי שנה, נשלח צה"ל למערכה חיונית – מבצע "עופרת יצוקה", שנועד להסיר את איום הטילים ששוגרו ללא הפסק במשך 8 שנים מרצועת עזה לעבר שדרות, אשקלון ויישובי הנגב המערבי. היה זה פחות משנתיים וחצי אחרי מלחמת לבנון השניה, שבה נשלח צה"ל להלחם בטרור מצפון, שאף הוא בא לידי ביטוי בירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית בצפון הארץ ובחטיפת חיילים ורציחתם. מלחמה זו התקיימה 4 שנים בלבד לאחר מבצע "חומת מגן" שבו נלחם צה"ל בתשתיות טרור המתאבדים שזרע מוות ברחובות ערינו, באוטובוסים, קניונים ומסעדות.

מתקפת הטילים מרצועת עזה נמשכה ואף גברה גם אחרי שישראל נסוגה ממנה ועקרה את יישוביה. המתקפה מלבנון נמשכה גם לאחר שישראל נסוגה מלבנון. טרור המתאבדים נמשך והתגבר אחרי נסיגת ישראל מהאזורים המאוכלסים ביש"ע. לדאבוננו, אנו נוכחים שוב ושוב שהמלחמה בינינו לבין אויבינו הינה מלחמה על כל הקופה, הנובעת מאי נכונותם להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י. המציאות הזאת אינה עומדת להשתנות בקדנציה שלנו.

כאשר הייתי ילד, הוריי איחלו לי שלא אתגייס לצה"ל כי כבר לא יהיה צורך בכך. עד שאגדל לבטח יהיה שלום. הם האמינו בכך, באמת ובתמים. לילדיי איני מבטיח זאת. המציאות חזקה יותר מהתקוות, ועלינו לבנות את חיינו לנוכח המציאות.

המציאות היא, שמלחמת העצמאות שלנו טרם הסתיימה ואינה עומדת להסתיים. ולכן, כל שנתון בתורו נדרש להמשיך ולשאת בעול קיומה של המדינה וההגנה עליה. כעת הגיעה שעתכם.

למרבה הצער, השירות בצה"ל אינו מובן מאליו היום בחברה הישראלית. יש איים גדולים של השתמטות משירות, של נטישת השירות באמצע, של ראש קטן, של השתמטות משירות מילואים ואף מקרים של סרבנות. יותר משזו בעיה ביטחונית, זו בעיה חברתית וחינוכית.

אני שמח לציין, שאלינו, קהילת הגולן, הנגע הזה לא הגיע. לאורך שנים רבות, בני הגולן הם בין הראשונים שבראשונים בשיעור הגיוס בכלל, והגיוס לשירות משמעותי וקרבי בפרט.

אין זה מקרה – יש משהו בדי.אן.איי. התרבותי והחינוכי בקהילת הגולן, שהגיוס לצה"ל הוא רק ביטוי אחד שלו. ביטוי נוסף שלו הוא ההתנדבות של רבים מבנות ובני הגולן לשנת שירות לפני הצבא, שנה של התנדבות בתחומי החינוך, הרווחה וקליטת העליה שירות לאומי משמעותי בן שנתיים של הבנות הדתיות, הליכה למכינות קדם צבאיות המעצבות את המנהיגות העתידית של החברה הישראלית. מהו אותו קוד תרבותי?

42 שנות ההתיישבות בגולן עיצבו כאן מראשיתם קהילה המבוססת על ערכים של מחוייבות, של פטריוטיות, של תרומה לכלל, של אכפתיות, של חברות, של התנדבות, של נתינה ובמילה אחת – ציונות.

התופעות של פוסט ציונות, של החלפת הציונות בציניות, של אגואיזם ונהנתנות, לא הצליחו לעבור את גשר בנות יעקב. היום, כאשר אתם יוצאים מחממת הגולן ומתחברים לכלל החברה הישראלית, בשירות הלאומי, בשנת השירות ובצה"ל, בתפקידי חינוך, הדרכה ופיקוד, שאו את הדגל הגולני הזה והשפיעו מטובו על החברה הישראלית כולה.

אני מאחל לכם שירות משמעותי, שתתרמו בו תרומה גדולה למדינה ולחברה הישראלית. לכו לשלום וחזרו בשלום! אנו מחכים לכם כאן, בגולן, בבית.

בתגובה למאמרי "ככה הוא ינהיג את המדינה?" (גיליון 433), בו תקפתי בחריפות את בנימין נתניהו על הדרך בה הקים את ממשלתו, הגיב אהוד בן עזר כך: "כל מי שלא חדל להשמיץ את אולמרט, כמוך, ולעשות לו לינץ' תקשורתי ולראות בממשלתו את הגרועה שבממשלות – כדאי לו לשתוק עכשיו כי ממשלת ביבי-ליברמן היא העונש המגיע לכם על מה שעשיתם לאולמרט!"

אני רואה לנכון להצביע על ההבדל המהותי בין גישתו של אהוד בן עזר לפוליטיקה לבין גישתי. אהוד הוא חסיד שוטה של אולמרט. לאורך כל תקופת כהונתו של אולמרט כראש הממשלה, מעולם לא השמיע בדל של ביקורת עליו, אלא רק הילל, שיבח, פיאר, רומם, הידר וקילס את נשוא הערצתו. כל ביקורת על אולמרט הוא דחה בבוז. כאשר אולמרט נהג בניגוד מוחלט להשקפותיו הפוליטיות של בן עזר (למשל – ניסיונו למסור לסורים את הגולן) הוא הסביר זאת כטקטיקה מתוחכמת שנועדה להטיל את האשם על הצד השני. כל מידע על מעשי שחיתות ועבירות פליליות של אולמרט הוא דחה כקש וגבבה. כאשר נגמרה חקירה נגד אולמרט ללא כתב אישום, הוא הציג זאת כהוכחה לכך שכל החקירה היתה מלכתחילה עורבא פרח. כאשר הוגש כתב אישום, הוא יצא בחריפות נגד מי שהגיש את כתב האישום. יש להניח שאם יורשע אולמרט בבית המשפט, בן עזר יצא בחריפות ובבוז נגד בית המשפט, שאינו מבין את המובן מאליו – שאולמרט צח כשלג ואינו יכול, לא לחטוא, לא למעוד ואף לא לטעות.

גישתי לפוליטיקה שונה לחלוטין מגישתו של בן עזר. איני חסיד של איש, איני מעריץ איש. אני בוחן כל מנהיג לגופו, תומך בו כאשר הוא ראוי לתמיכה ומבקר אותו כאשר הוא ראוי לביקורת. אכן, תקפתי בחריפות את אולמרט ואני רואה בו ראש ממשלה גרוע ביותר, אך לא היססתי לכתוב בשבחו כאשר היה ראוי לכך, כמו על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה (לעומת ביקורתי על הדרך הקלוקלת שבה ניהל אותה), התקפת הכור הסורי והתעשתותו ברגע האחרון במו"מ על עסקת שליט והצגת קווים אדומים במו"מ.

הדרך בה ניהל נתניהו את המו"מ הקואליציוני והדרך בה הרכיב את ממשלתו, ראויה לכל גנאי ולכן גיניתי אותה. לא אהסס לתקוף אותו, לבקר אותו על כל שגיאה, על כל מחדל ועל כל החלטה שאינה עולה בקנה אחד עם השקפת עולמי. עם זאת, לא אהסס לשבח אותו ולברך אותו על כל צעד נכון, על כל הצלחה ועל מדיניות שתתאים לעמדותיי.

זאת שליחותי כפובליציסט; לומר את דעתי כמות שהיא ולנסות להשפיע על פי השקפתי.

ובאשר לאולמרט – כמו קאטו הזקן מזכיר לנו אהוד בן עזר מידי שבוע בשבוע שעוד נתגעגע לאולמרט. אין מצב שאתגעגע לאולמרט. גם אם נתניהו יהיה כישלון מוחלט וגם אם יתעלה על עצמו ויצליח להיות יותר גרוע אפילו מאולמרט, עדיין לא תהיה כל סיבה להתגעגע לאולמרט, כיוון שאין כל סיבה להתגעגע לדבר רע.

* "חדשות בן עזר"

בימים הקשים של מלחמת לבנון השניה, הובילו מתנ"ס הגולן וועד יישובי הגולן את מבצע "מהגולן באהבה". מידי יום ירדו מאות מתנדבים מן הגולן לפעולות סיוע בקריית שמונה, צפת, טבריה ויישובים אחרים. פעילות זאת נמשכה גם בימים האחרונים של המלחמה, כאשר קטיושות נפלו גם ברחבי הגולן.

במהלך ביקור של משלחת סיוע מן הגולן לקריית שמונה, הגעתי למקלט באחת משכונות המצוקה של העיר. ניגשה אליי אישה שהחזיקה תינוק על הידיים. עיניה כבויות ועל פניה מבט מיואש. "נגמרו לי הטיטולים", היא לחשה לי. "תעזור לי. אני חייבת טיטולים. תדאג לי לטיטולים".

מה היא רוצה ממני? מאיפה, לכל השדים והרוחות, אני אקריץ לה עכשיו טיטולים? "אני אשתדל", הבטחתי לה, מקווה שתרד ממני. "אני אעשה מאמץ", הבטחתי, כשבליבי אני מלקה את עצמי: למה אני משקר לה ולעצמי? במקום להרגיע אותה, לחזק אותה, לחבק אותה, אני מבטיח לה הבטחות חסרות כיסוי, יוצר אצלה ציפיות שווא. ובכל זאת, ניסיתי. הרמתי כמה טלפונים, בניסיון להגיע למי שיוכל למצוא טיטולים ולקחת אותם למקלט שלה.

עברו דקות אחדות, וראיתי רכב מתקרב. עצם העובדה שרכב נסע בכביש, היתה אירוע מיוחד. קריית שמונה נראתה כמו עיר רפאים בסרט אפוקליפטי על היום שאחרי הפצצה. העיר ריקה. הרחובות שוממים. השמים אפורים מעשן. וברקע – ירי בלתי פוסק של סוללות התותחים שלנו, המוצבות סמוך לעיר. כדי שנדע להבחין בין רעש היציאות לרעש הנפילות, תודרכנו שאם האדמה רועדת, זו היתה נפילה... במציאות הזאת, הכבישים ריקים ממכוניות. המכוניות היחידות שהסתובבו בעיר היו המכוניות שלנו.

מי המשוגע הזה שנוסע לו בכביש? המכונית נעצרה לידי והנהג שאל אותי: "סליחה, איפה זה רח' הבאבא סאלי?" הבנתי. אין זה אדם מקומי. מן הסתם, גם הוא, כמונו, מתנדב מן החוץ. הצצתי למכוניתו, והיא היתה עמוסה באספקה, כמו מכוניותינו. "אולי יש לך במקרה חבילת טיטולים?" שאלתי אותו בתקווה. "במקרה, נשארה לי חבילה אחת" הוא השיב לי. "איזה מספר אתה צריך?" - "אין לי מושג", השבתי. לקחתי את החבילה ורצתי לאישה במקלט. "איזה מספר טיטולים את צריכה?", שאלתי והושטתי לה את החבילה. "המספר הזה. זה בדיוק מה שאני צריכה", היא השיבה לי.

גם היום, כעבור שנתיים וחצי, עדיין בשרי נעשה חידודין חידודין כאשר אני משחזר את פניה של אותה אישה, שעה שקיבלה ממני את החבילה. היה זה בעבורה רגע של אושר עילאי בתוך התופת. היא כבר שבועיים במקלט עם ילדיה, תחת מטחי טילים ללא הפסקה, במציאות קשה ביותר, בתנאים קשים מאוד. המציאות הזאת לא השתנתה. אבל באותו רגע עניין אותה רק דבר אחד. שלתינוק שלה יהיו טיטולים. באותו רגע, זה היה כל מבוקשה בחיים. ובאותו רגע, כל מבוקשה ניתן לה. ... וגם בעבורי היה זה רגע של אושר עילאי. הרי כל המאמץ שאנו עושים וכל תכליתו ממוצה באותו רגע.

"באת אליי מן השמים. שאלוהים יעזור לך. שיהיה לך רק בריאות. אתם אנשים טובים" היא אמרה לי. מלמלתי כמה מילים במבוכה והסתלקתי משם, כאילו אני מאוד עסוק, ובעצם בשל האופי הדפוק שלי שאינו מאפשר לי להחצין רגשות ליד אנשים. צלצלתי לאשתי, לספר לה, כי בכל זאת הייתי צריך לפרוק את החוויה.

בהמשך אותו ערב שוב הגעתי לאותו מקלט. "זה אתה שהבאת לי את הטיטולים. שאלוהים יעזור לך".

****

ועוד רגע מרגש. באחד מימי ו' ירדה משלחת גדולה מאוד, של כשישים מתנדבים מן הגולן לצפת. בראש המשלחת עמד ראש המועצה אלי מלכה, הוא עצמו בן צפת.

התחלקנו לחוליות והתפרסנו לעבודה בשכונות השונות של העיר. הקבוצה שלי פעלה במרכז הקליטה של העולים מאתיופיה. פרקנו שם את המצרכים – ארגזי פירות, שקי תפוחי אדמה, שישיות של "מי עדן", מוצרי מזון שונים לצד צעצועים, ספרים לילדים ועוגות שאפו נשות רמת מגשימים שנסעו איתי, עם ציורים של ילדי היישוב. הנשים מרמג"ש ירדו למקלטים והפעילו את הילדים ביצירה, במשחקים ובשירה. הן ערכו להם קבלת שבת כדת וכדין.

היתה איתנו אישה נוספת, מלכה מאבנ"י אית"ן. מלכה היא אחות, העובדת במיון ב"פוריה". מלכה ביררה אצל האחראים במקום האם יש בעיות רפואיות. היא נענתה שיש מכת כינים בקרב הילדים.

חיש קל היא פתחה קליניקה מאולתרת והחלה במבצע ביעור כינים. כל הילדים המכונמים נשלחו אליה בזה אחר זה לטיפול. כשסיימנו את פעילותנו, לאחר שעות אחדות, וחזרנו הביתה, היא עוד נשארה שם. הרי לא כל הילדים טופלו. היא אישה דתיה. היה זה ערב שבת. אבל איך היא יכולה לעזוב, בטרם סיימה את מלאכת הקודש שלה? ואני חשבתי, שהנה, זאת היהדות האמיתית. זו המשמעות האמיתית של השבת. זו המשמעות האמיתית של שמירת מצוות.

ובמוחי הדהד סיפור רחוק, שאיני זוכר את פרטיו, על אחות באחת ממלחמות ישראל, שזכתה לכינוי: "המלאך בלבן".

* "במתנסים" - גיליון סיפורים חגיגי מיוחד לציון 40 שנה לחברה למתנסים