הבלוג של אורי הייטנר

רוח הפטריוטיות, הסולידריות החברתית והחוסן הלאומי שאיפיינה את החברה הישראלית במהלך מבצע "עופרת יצוקה" והמוטיבציה הגבוהה של חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים, לא היו שונות מאלו שהתגלו בשלביה הראשונים של מלחמת הלבנון השניה. ההבדל המכריע בין שתי המלחמות היה בתפקוד ההנהגה. במלחמת הלבנון השניה ההנהגה המדינית, הצבאית, המוניציפלית, הכלכלית והתקשורתית כשלה והובילה לתוצאות העגומות. במבצע "עופרת יצוקה", תפקודה של ההנהגה הזאת היה טוב לאין ערוך, ולכן גם התוצאות היו הרבה יותר טובות.

ביומה האחרון של מלחמת הלבנון השניה כתבתי מאמר, בו קראתי לאולמרט להתפטר. במאמר זה טענתי שהנושא באחריות לכישלון, הוא מי שהיה מקבל את התהילה בניצחון. על פי אותה אמת מידה, לפיה העומד בראש המערכת נושא באחריות לכישלון, כך ראוי אולמרט להערכה על הצלחת המבצע. כל השותפים, בדרג הצבאי והמדיני, אחראים להצלחה, אך עיקר הקרדיט מגיע לעומד בראש המערכת.

עם זאת, אין לשכוח את הכלל החשוב, שהמנצח הגדול ביותר במלחמה הוא זה שהצליח למנוע אותה. המציאות שאילצה אותנו לצאת למלחמת אין ברירה, היא תוצאה של מדיניות שראשי השלטון הנוכחי היו שותפים להובלתה. הם אינם מכים על חטא, אלא ממשיכים לדבוק בדרך שכשלה.

ברמה הצבאית, הלקח המרכזי שהופק ממלחמת הלבנון השניה, היה שינוי הקונספציה של אש מנגד. מלחמת לבנון השניה הוכיחה שאין די באש מן האוויר ובאש ארטילריה מן היבשה והים, תהיה עוצמתה אשר תהיה, כדי להביס את האויב, אלא יש צורך במערכה יבשתית ובהשתלטות על השטח. הטעות הגדולה של מלחמת הלבנון, היתה הדבקות בקונספציה הזאת לאורך חודש וחצי, אף שכבר בשבוע הראשון ניתן היה להבין את מופרכותה. הטענה שבעידן המלחמה הפוסט מודרנית, הבליסטית, אין משמעות לשטח היא שטות מוחלטת.

איני שותף לביקורת על ההחלטה להפסיק את האש. נכון שניתן היה להשיג יותר, אך תמיד ניתן להשיג יותר ובאיזשהו שלב יש לעצור. הימים האחרונים של המבצע כבר התאפיינו בתמורה שולית פוחתת – התועלת שהופקה מכל יום נוסף של לחימה הלכה ופחתה והרצון לסיים את המבצע טרם כניסתו של אובמה לתפקידו בארה"ב היה שיקול מדיני נכון, ולכן היה צורך בהפסקת האש, ובהתבססות על ההרתעה שנוצרה.

אם ניתן היה להשיג יותר, לא היה זה בהארכת המלחמה, אלא בניהולה בדרך אחרת דווקא בשלביה הראשונים. אילו המתקפה היבשתית נפתחה מיד לאחר מתקפת האוויר הראשונה, כאשר האויב היה המום לחלוטין, ושלב ג' היה מתבצע כעבור שבוע, ניתן היה להכריע את האויב באופן מוחץ הרבה יותר, בזמן קצר יותר. מכאן, ניתן להסיק שהפקת הלקח הנכון ממלחמת הלבנון השניה היתה חלקית בלבד.

גם התנהלות הדרג המדיני לקתה בחסר. המחדל החמור ביותר היה הדלפת הוויכוח הפנימי אודות הפסקת האש. כאשר אנו מאיימים על האויב בהרחבת המבצע וחטיבות מילואים דרוכות ומחכות לפקודה, אסור שוויכוחים כאלה ידלפו. הדלפת התנגדותו של שר הביטחון להרחבת המבצע ותמיכתו בהפסקת אש, עמעמה את תוקף האיום ואיפשרה לאויב להחזיק מעמד ולא להישבר.

ערב המבצע איימו עלינו במאות הרוגים אם צה"ל יכנס לעזה – כל עזה ממולכדת, לוחמים עזי נפש המכירים טוב מאיתנו את שטחם יהרגו בנו ועוד איומים מבהילים. כך בדיוק היה גם ערב מבצע "חומת מגן". אז ועתה הוכח שאלה איומי סרק, ואני מתאמץ לתת אשראי למאיימים, שלא היה זה איום פוליטי שקרי במכוון. במבצע "חומת מגן" בוטל החלק העזתי מחשש למספר הנפגעים. אלמלא הפחד המשתק אז, שמנע את הפעולה, יתכן שהיו נחסכים מתושבי הדרום אלפי רקטות. יתכן שהיו נחסכים גם מהפלשתינאים מאות אזרחים הרוגים.

עשרה חיילי צה"ל נהרגו במבצע. כל חייל הרוג הוא עולם ומלואו, והכאב עליו אינו רק אישי ומשפחתי אלא לאומי. אך אומה הנלחמת על קיומה חייבת להיות נכונה לשלם את מחיר החירות והעצמאות. הפעם המחיר היה נמוך. חשוב מאוד שהמחיר הזה לא יטעה אותנו. אם חלילה תהיה פעם נסיגה מהגולן, מחיר שחרורו מחדש לא יהיה עשרה הרוגים, לא מאה וגם לא אלף. כדאי לזכור זאת.

המבצע הצבאי היה מוצלח מאוד. המכה שחטף חמאס – קשה ומוחצת. האם הושגה ההרתעה שתעניק לנו שקט ארוך טווח? הניתוח הצליח – האם החולה החלים? מבחן התוצאה הוא ההרתעה.

הפסקת האש החד צדדית העבירה את הכדור לידי חמאס. אין זה מן הנמנע, שקרוב היום בו יחזור וינסה אותנו בשחיקת הפסקת האש. אז יהיה המבחן האמיתי שלנו. אם נגיב בעוצמה רבה גם על פצמ"ר בודד שיפול בשטח פתוח ולא יגרום לנפגעים בנפש ולנזק לרכוש, נשיג את ההרתעה האמיתית.

הרתעה אמיתית היא המסר שהמידתיות מתה.

 * "שישי בגולן"

המנהיגות הלאומית הנבחרת, הממשלה ושריה ובראש ובראשונה ראש הממשלה, הם הנושאים באחריות העליונה לכל הצלחה ולכל כישלון, בוודאי בנושאי הביטחון הלאומי של המדינה.

הם הנושאים באחריות להחלטה המוצדקת לפתוח במלחמת לבנון השניה. הם הנושאים באחריות לניהולה הכושל של המלחמה ולתוצאותיה הקשות. הם הנושאים באחריות להחלטה המוצדקת ולביצוע המוצלח של הפצצת הכור הגרעיני בסוריה. הם גם הנושאים באחריות למבצע "עופרת יצוקה".

ההחלטה לצאת למבצע היא החלטה נכונה ומוצדקת. אולמרט, אהוד ברק, ציפי לבני ושרי הממשלה הם האחראים להחלטה הנכונה הזאת. אף שאני רואה בהם יריבים פוליטיים ואידאולוגיים, אני רואה כחובה לציין זאת, לשבח אותם על כך ולתמוך בהם. מתקפת חיל האוויר בראשית המבצע היתה מוצלחת מאוד. הם אחראים לכך. אם תהיה מתקפה קרקעית, ובעיניי אין מנוס מכך, אם רצוננו לנצח במערכה, הם יהיו אחראים להחלטה זו ולתוצאותיה, לטוב ולרע. הם גם אחראים להשתהות התמוהה בהוצאתה אל הפועל. שר הביטחון כשל במצמוץ הפומבי לנוכח הצעת הצרפתים להפסקת אש "הומאניטרית". שרת החוץ הוכיחה עמידה איתנה ונבונה בעמדתה התקיפה נגד הצעה זאת. ראש הממשלה ושני השרים הבכירים כשלו בהתנהלות פוליטית אישית נפסדת ביניהם, תוך כדי המבצע. אולם בסך הכל, עם כל הביקורת, הדרך המדיני מוכיח עצמו בשבוע האחרון, בהחלטה אמיצה ונכונה לצאת למבצע וגם בניהולו. על כך הוא ראוי לגיבוי מן הציבור, גיבוי שיש לדבוק בו כל עוד תמשיך הממשלה לנהל את המערכה כראוי.

התמיכה הציבורית במבצע, באה לידי ביטוי בסקרים ועשויה להשפיע מאוד על תוצאות הבחירות. עם כל התמיכה במהלכי הממשלה, אסור לנו להתבלבל, וראוי להתבונן בתמונה הכוללת. העובדה שכמעט מיליון אזרחים נמצאים היום תחת אש, ושטילים נופלים משדרות ו"עוטף עזה" ועד באר שבע, אשדוד ויבנה, אינה מכת טבע ואינה מובנת מאליה. המציאות הזאת היא תוצאה של מדיניות שגרמה לה. למדיניות הזאת היתה אלטרנטיבה.

בימים העליזים של אופוריית אוסלו, היו מי שאיימו שההסכם יביא לגלי טרור קשים ושטילים יפלו על אשקלון. מחרבי המסיבות הללו הוצגו כתמהונים הזויים, כקיצונים וכאנשי האתמול. אבל הם צדקו. בתקופת אופוריית ההתנתקות, היו מי שהזהירו שההתנתקות תיתן גב לטרור ושהיישובים החרבים יהפכו בסיסי טרור נגד ישראל. הטוענים כך הוצגו כנביאי זעם פנאטים. אך הם צדקו.

אבל למה ללכת רחוק? הרי אלמלא אותה "רגיעה" של חצי השנה האחרונה, לא היו היום בידי חמאס קטיושות שהכניסו למעגל הפגיעה את אשדוד ויבנה, את קריית מלאכי ובאר שבע. אהוד ברק נוהג לומר שאינו מצטער על אף יום של שקט שהיה לאורך הגבול. אולם האמת היא שלא היה שקט לאורך הגבול. חמאס המשיכו בירי טילים לאורך כל ה"רגיעה", רק הקטינו את המינון. באופן תמוה ישראל דבקה ב"רגיעה" החד צדדית הזאת, כנותנת לגיטימציה למינון מסויים של ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. ותחת אותה רגיעה חד צדדית, התעצם חמאס ורכש את יכולת ירי הקטיושות לטווחים של 40 ק"מ.

לפני ההתנתקות אמרו יוזמיה שאם תיירה יריה אחת לעבר ישראל מתוך רצועת עזה, אחרי שהכיבוש יסתיים לחלוטין ולא תהיה לפלשתינאים כל עילה לתקוף אותנו, תהיה לנו לגיטימציה מלאה להגיב בכל העוצמה. הירי נמשך אפילו תוך כדי ביצוע ההתנתקות וגבר מיד לאחריה. אילו הגיבה ישראל בכוח מיד לאחר ההתנתקות, היו נחסכים לנו למעלה מארבע שנים של מטווח על יישובי הדרום, ארגוני הטרור הפלשתינאיים לא היו מתעצמים כל כך, והמבצע הישראלי לא היה דורש עוצמה כזאת. היה נחסך סבל רב מהפלשתינאים, היתה נחסכת מאיתנו ביקורת בינלאומית חריפה והיה נמנע המחיר הכבד שעוד צפוי לנו בהמשך המערכה.

אני מקווה שממשלת ישראל תנהל מבצע למופת שישנה לחלוטין את המצב הביטחוני הבלתי נסבל בדרום. אבל ההבדל בין חכם לפיקח הוא שחכם אינו נכנס למצב שפיקח יודע איך לצאת ממנו. אני מקווה מאוד שאולמרט, ברק ולבני יוכיחו עצמם כפיקחים דיים כדי להוציא אותנו מהמצב הקשה אליו הם וקודמיהם לדרך הכניסו אותנו. אבל אני מעדיף שאת מדינת ישראל ינהיגו חכמים שלא יכניסו אותנו למצבים שרק פיקחים יוכלו לחלץ אותנו מהם.

"שווים" 

שנתיים וחצי אחרי מלחמת לבנון השניה, מנהלת ישראל מערכה נגד איום דומה – ארגון טרור איסלאמי קיצוני, שלמעשה הוא השולט במדינה השכנה, מטווח בטילים ארוכי טווח ריכוזי אוכלוסיה אזרחית בישראל, בטווחים הולכים וגדלים, ומחזיק חייל ישראלי בשבי. המערכה בצפון כשלה. הכישלון בצפון, עשוי להיות מורה הדרך הטוב ביותר, לניווט המערכה בדרום לניצחון.

בתחילת מלחמת לבנון השניה, הפתיעה ישראל את חיזבאללה בתגובה מיידית וקשה, לא "מידתית" – מתקפה אווירית מוצלחת ביותר שפגעה קשות באויב. כך נפתח גם מבצע "עופרת יצוקה" – פתיחה מוחצת ומוצלחת מאוד.

בהמשך מלחמת לבנון השניה, דבקה ישראל בקונספציית "האש מנגד" – יכולת לגבור על לוחמי טרור וגרילה בשטחם, באמצעות עליונותה הטכנולוגית של ישראל, בהפצצות מאסיביות מן האוויר והפגזות מאסיביות מן הים והיבשה. ישראל שפכה תחמושת במימדים שלא יאומנו, אך לא היה בהם כדי להביא לניצחון. במשך למעלה מחודש חיזבאללה המשיך בירי הטילים, שיתק את כל צפון המדינה, ועד היום האחרון כמות הירי אפילו לא פחתה. כוחות יבשתיים נשלחו בהיסוס לפעילות לא ברורה ותוזזו הלוך ושוב לאורך גבול ישראל – לבנון. כאשר ניתנה סוף סוף ההוראה לבצע מבצע יבשתי, היה זה כאשר התקבלה החלטה על הפסקת אש, ולא נותר זמן להגיע לתוצאות.

ההרג, ההרס והנזק לחיזבאללה היה עצום. אך הנהגת החיזבאללה היתה מוכנה לספוג זאת, שהרי ערך חיי אדם אצלם אינו דומה לערכו אצלנו. מבחינת העולם הערבי כולו, העובדה שישראל החזקה לא הצליחה להפסיק את ירי הקטיושות, היתה ניצחון לחיזבאללה. גם אם נקבל את הגדרתו של דן חלוץ, שישראל ניצחה בנקודות, במזרח התיכון פירוש הדבר כישלון ישראלי קשה. כישלון כזה פוגע באופן חמור בכושר ההרתעה של ישראל ומעודד המשך והתגברות הטרור.

תחילתו של מבצע "עופרת יצוקה" היה מוצלח מאוד. מעתה, הסתפקות בהטלת עופרת יצוקה מנגד, ממטוסים וארטילריה, היא עוד מאותו דבר, ולא תביא להכרעה. אם המערכה הזאת תגמר כאשר מידי יום נורים עשרות טילים לעבר באר שבע, אשדוד וקריית מלאכי, תהיה זו מערכה כושלת.

לקח לבנון הוא שאין מנוס מפעולה קרקעית ואין להשתהות בהפעלתה. זה גם לקח "חומת מגן". במשך שנים נאמר לנו שאין דרך לגבור על טרור המתאבדים. בפעולה יבשתית ניצחנו את הטרור ביו"ש. אין זה מקרה, שמיו"ש לא נורים טילים לעבר ערי ישראל. אין זה מקרה, שכל העולם הערבי מודע לכך ש"חומת מגן" היתה ניצחון ישראלי.

יחידת המילואים בה שרתתי עד לאחרונה, גויסה בשלב השני של "חומת מגן" כדי לפעול ברצועת עזה. בסופו של דבר המשימה בוטלה ואנו הועברנו ליו"ש. אני מאמין, שאילו המבצע התקיים, השקט מרצועת עזה היה דומה לשקט מיו"ש. היום זה יהיה קשה יותר, מחיר הדמים שנשלם יהיה כבד יותר, אך אין מנוס מהפעולה הזאת. כל יום של איחור בהפעלתה – פוגע במערכה.

הרי אף אדם רציונלי אינו מאמין עוד לתעמולת הכזב, לפיה אין בימינו משמעות לשטח ולשליטה בשטח.

* "אומדיה"