הבלוג של אורי הייטנר

במבצע אנטבה נקבע העיקרון החשוב והראוי ביותר, באשר להתייחסותנו לישראלים חטופים בידי מחבלים. אין להיכנע לסחיטה, אין להיכנע לטרור, יש לעשות כל מאמץ כדי לשחרר בכוח את החטופים. מן הראוי שמופת אנטבה יהיה נר לרגלה של כל ממשלה הנדרשת לסוגיה כזו.

אולם לאנטבה יש גם צד שני. טרם קבלת ההחלטה הסופית לשחרר את החטופים בכוח, החליטה אותה הנהגה לשאת ולתת על שחרור מחבלים תמורת החטופים, והיתה נכונה לשלם מחיר במו"מ זה. מכאן, שהעיקרון של מבצע אנטבה הוא כפול – העדיפות הראשונה היא לשחרור בכוח, וכל עוד קיימת אופציה ריאלית כזאת, זו הדרך הנכונה. אולם אם האופציה הזו אינה קיימת, מחוייבות המדינה לחיי אזרחיה וחייליה הופכת גם עסקת חילופין להכרח בל יגונה.

העובדה שישראל לא הצליחה לשחרר בכוח את חטופיה בלבנון ובעזה, היא כישלון. איני יודע אם הכישלון הוא מודיעיני, מבצעי או מנהיגותי (כלומר העדר אומץ לקבל את ההחלטה), אך זה כישלון. אני מקווה, שלפחות נעשה מאמץ כן ואמיתי למצות את האופציה הזאת. אולם אם האופציה הזאת אינה מעשית, אין מנוס מעסקת חילופין.

עסקה כזאת, מעצם טבעה, נותנת לגיטימציה לסחיטה, ולכן בכל מקרה היא עסקה רעה. המחיר של עסקה כזאת, כל מחיר, הוא כבד מנשוא. בהעדר אופציה צבאית, אין מנוס מתשלום מחיר כזה, אך בשום אופן לא "כל מחיר". יש מחיר שבשום אופן אין להסכים לו. בעסקאות שונות בעבר, ובעיקר בעסקאות ג'יבריל וטננבאום, שילמה ישראל מחיר שאסור היה לשלמו – נכנעה לטרור, הזמינה חטיפות, שחררה מרצחים, פגעה בכושר ההרתעה שלה, איפשרה למחבלים לחזור ולרצוח ישראלים.

לכן, אף שאני סבור שבאין אופציה צבאית אין מנוס מוויתורים בעסקת חילופין קשה, יש לבחון כל עסקה לגופה, ולקבוע האם היא ראויה או לא. כך יש לבחון גם את עסקת החילופין שאושרה היום בממשלה. האם המחיר ששילמנו ראוי?

התשובה לשאלה זו שונה, אם החיילים השבויים חיים או מתים. אם הם חיים – המחיר ראוי. המחיר נמוך בהרבה מהנורמה שהשתרשה בעשרים השנים האחרונות, וגם שחרור רוצח הילדים הנתעב סמיר קונטאר נעשה אחרי 29 שנים בכלא הישראלי, ולא לאחר חודשים או שנים ספורות, כמו במקרים קודמים. אם החיילים או אחד מהם חיים, המחיר ראוי.

אם השבויים מתים – אין זה מחיר ראוי. אין כל הצדקה לשלם תמורת גופות אסירים חיים. העיקרון צריך להיות גופות תמורת גופות, אסירים תמורת שבויים חיים. עסקה כזאת נותנת לגיטימציה לסחר הציני בגופות, ואף לרצח שבויים או לכל הפחות לאי נקיטת הצעדים הרפואיים הדרושים כדי להשאירם בחיים. אם גופה הנמצאת בידי חיזבאללה, ולעתים אף חלקי גופה, היא נכס שווה ערך לשבוי חי, איזו סיבה יש להם להשאיר את השבוי בחיים?

קרוב לוודאי שרגב וגולדווסר אינם בין החיים, ולכן עסקה זו שגויה ואינה ראויה. אולם אי אפשר להתעלם מן הספק – "קרוב לוודאי". אין ודאות בנדון. ולמעשה, ניתן לומר שבמקרה זה יותר משהתמורה היא הבאת החללים לקבר ישראל, היא התרת הספק הנורא מלב המשפחות.

אולם עם כל ההבנה לכאב הנורא של משפחות המצויות בספק באשר לגורל בניהן, את המחיר הזה אסור היה לשלם בעבור התרת הספק. יתר על כן, השגיאה הקשה ביותר, מבחינה מוסרית ומעשית כאחד, היא הנכונות להגיע לעסקה ובכלל לנהל מו"מ, ללא ידיעה ברורה על מצב השבויים. הנכונות הזאת היא שבירת הכללים הבסיסיים של בני אנוש, וכניעה לכללי המשחק הברבריים, החייתיים, של האויב.

זו לפחות העסקה השלישית המתקיימת באותה צורה (קדמו לה עסקת שלושת החטופים בהר דב, ועסקת פינק ואלשייך) – ישראל מנהלת מו"מ ללא ידיעה אודות גורל חייליה. כל עוד אין מידע ודאי אחר, היא מנהלת את המו"מ מתוך הנחת עבודה שמדובר בשבויים חיים (כך אפילו אחרי שהגדירה את חטופי הר דב כחללים שמקום קבורתם לא נודע) ומשלמת מחיר כבד על סמך הנחת עבודה זו, בעוד בפועל מדובר בחללים. מבחינה מעשית, משמעות הדבר היא תשלום מחיר מופקע ולא הגיוני ויצירת מצב המעודד רצח שבויים.

אך מעבר לצד המעשי – עקרונית ומוסרית, עצם הנכונות למשא ומתן כזה הופכת את כללי המשחק הברבריים של האויב ללגיטימיים. אסור להכנס למו"מ על עסקת שבויים בלי שנציגי הצלב האדום מבקרים את השבויים ומספקים מידע אמין על מצבם. אסור לתת לגיטימציה לפשע המלחמה של אחזקת שבויים ללא ביקור של הצלב האדום.

עלינו לזכור שבמו"מ הזה, גם הצד השני רוצה להרוויח ולכן גם לו יש מה להפסיד, ולכן עלינו לעמוד על עקרונות בסיסיים במו"מ. עלינו להפעיל מנופי לחץ כבדים על האויב, ומול התנהגותו החייתית, מותר גם לנו לשנות את כללי המשחק.

לא, איני סבור שעלינו לרדת לשפל המדרגה של האויב ולא לדווח לו האם בידינו אנשים חיים או גופות. לא, איני סבור שעלינו לנהוג כמו האויב כסוחרי גופות וחלקי גופות. אבל אם במשך שנתיים הפלשתינאים אינם מאפשרים לצלב האדום לבקר את גלעד שליט, מדוע אנו מאפשרים ביקורי קרובים וביקורי הצלב האדום אצל האסירים הפלשתינאיים? על ישראל לאסור כל ביקור אצל כל אסיר פלשתינאי, כל עוד נציגי הצלב האדום לא ביקרו את שליט. אנו חיים במזרח התיכון, ואיננו יכולים לשחק שח בזירת איגרוף.

אסור היה לנו להפסיק את האש במלחמת לבנון השניה, כל עוד לא נמסרו השבויים לידי ממשלת לבנון או לפחות ניתן לצלב האדום לבקר אותם. בוודאי שאסור היה לנו להסיר את המצור מעל חופי לבנון, כל עוד לא נעשה הצעד הזה. נכון היה להבהיר חד משמעית שכל שרי ממשלת חמאס, ובראשם אסמעאיל הנייה, נושאים באחריות אישית לשלומו של גלעד שליט, ואם תיפול שערה משערות ראשו, כולם ימצאו עצמם בחברתם של אחמד יאסין ורנתיסי. וניתן כמובן להפעיל את הדמיון ולמצוא מנופי לחץ נוספים.

אולם עסקה כזאת, בתנאי אי ודאות כזאת, ללא מידע חד משמעי מוכח אודות מצבם של השבויים, אסור היה לקבל.

ממשלת ישראל כשלה כאשר קיבלה את ההחלטה, והשרים שהתנגדו, כמו גם ח"כ יוסי ביילין שיצא חוצץ נגד ההסכם, ראויים למלוא ההערכה. אולם במקרה הזה הכישלון אינו רק של ההנהגה, אלא לא פחות מכך של החברה הישראלית.

כאשר ממשלה מנהלת מו"מ קשה, מול אויב נורא, על תנאי עסקת חליפין כזאת, ראוי שהציבור בישראל יחזק את כושר עמידתה. כאן קרה בדיוק ההיפך, לחץ ציבורי ותקשורתי מאסיבי על הממשלה להיכנע לכל תביעה, סחטנית ככל שתהיה, ולשלם כל מחיר, אבסורדי ומופקע ככל שיהיה. החברה הישראלית לא הפגינה כושר עמידה וחוסן חברתי, ובכך חיזקה את תדמית קורי העכביש, שמשמעותה – הזמנת תוקפנות.

היכונו לחטיפה הבאה.

 * הפורטל לצדק חברתי bsh 

תגובה לארנן (סיני) עזריהו "מומנטום היסטורי", "הקיבוץ"  27.6

ערב שבועות, בשעה 3:00 לפנות בוקר, יצאתי עם ילדי קבוצת הבר מצווה (ובהם בני) של אורטל והוריהם, לתיקון ליל שבועות בבית הכנסת העתיק בגמלא. יחד למדנו, במקום בו התפללו ולמדו אבות אבותינו לפני 1,500 שנים. ילדינו ואנו חשים גאווה ששבנו לאותם אתרים בהם הם חיו, וחידשנו את החיים היהודיים בגולן. עשינו זאת בקצרין העתיקה, יכולנו לעשות זאת בבתי הכנסת העתיקים בנשוט, בכנף, באום אל קנאטיר, בגמלא; בכל אחד מ-32 בתי הכנסת העתיקים שהתגלו בגולן, יותר מבכל אזור אחר בא"י. פתחנו את התיקון בלימוד של פרקי אבות. "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", למדנו. מי אמר את הדברים? רבי אליעזר הקפר, תושב הגולן. "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר" – כתובת זו, נמצאה במשקוף בית בכפר דבוריה שמעל נחל הגילבון בגולן. אכן, היה שם כפר ששמו דבוריה, כפר ערבי. קדם לו כפר יהודי, כמו רבים מהכפרים הערבים בא"י ובכלל זה בגולן. כן, קיבוץ כפר חרוב יושב היום על חורבות כפר חרב. אך כפר חרב ישב על חורבות... כפר חרוב. הקמתו מחדש של כפר חרוב הוא הצדק ההיסטורי בהתגלמותו.

השורשים היהודיים בגולן הם הסיבה לכך שראשוני העליה הראשונה עלו גם לגולן, וראו בו אחד מיעדי ההתיישבות המועדפים עליהם והברון רוטשילד רכש אדמות רבות בגולן ובחורן. כמעט 40 שנה שרד יישוב יהודי בגולן בתנאים קשים, עד הרצח בקרב אחרוני בני יהודה בידי שכניהם בכפר ביר א-שגום במאורעות 1921. בני יהודה עומדת היום על תלה. גם זאת התגלמות הצדק ההיסטורי.

ארנן (סיני) עזריהו מזכיר את הערבים שחיו בגולן ערב מלחמת ששת הימים. הוא מחפש את "היהודי שיגיד: הגולן הוא אדמה סורית של החקלאי הסורי שאני השמדתי את הכפר שלו והוא ברח ולכן צריך להחזיר לו אותה" (אגב, בגולן יושבים היום כמעט 22,000 יהודים, ולא ברור מאין הקריץ עזריהו את המספר ההזוי בו נקב). דבריו הזכירו לי מאוד את דבריהם של חברי עמותת "זוכרות" שצוטטו בהרחבה בגיליון הקודם של "הקיבוץ". עמותה זו מנסה לקדם את רעיון חיסולה של מדינת ישראל באמצעות טענת "זכות" השיבה. סיני משתמש באותה רטוריקה ובאותם טיעונים כמו אנשי "זוכרות".

מה אומרים לסיני השמות הבאים? צאלחה, פארה, כפר ברעם, איכאס אל אחמר, סעסע, ע'באטיה, אל מנצורה, א-נבי רובין, איקרית, תרביח'א. כל היישובים האלה סמוכים לקיבוצו, יראון. כל עוד סיני אינו מתנדב לומר שהגליל הוא אדמה ערבית של החקלאי הערבי שהוא השמיד את הכפר שלו והוא ברח ולכן צריך להחזיר לו אותה – מנין לו עזות המצח והחוצפה לדרוש זאת מאיתנו, תושבי הגולן, שכניו ושותפיו למפעל הציוני הכביר של ההתיישבות היהודית בצפון המדינה? טול קורה מבין עיניך. דברי הצדקנות של סיני מזכירים לי את דבריו של ינאי המלך לאשתו שלומציון ערב מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס". אכן אני ירא מן הצבועים הצדקנים, הדורשים ממני מה שלעולם לא ידרשו מעצמם.

ובצדק לא ידרשו מעצמם. אין כל צדק בטענת השיבה. אכן, הערבי שנאלץ לנטוש את ביתו חווה אסון כבד. אך 100% מן האשמה על כך היא על מנהיגיו. אילו ערביי א"י קיבלו, כמונו, את תכנית החלוקה ולא ניסו להשמיד את היישוב היהודי ולמנוע את הקמת המדינה, כל ערביי הארץ היו נשארים בה. הם שילמו את החלטות מנהיגיהם, שהם תמכו בהם ללא סייג. אילו הסורים כיבדו את הסכמי שביתת הנשק ולא היו הופכים את הגולן בסיס לתוקפנות יומיומית נגד ישראל ויישוביה, היו חיים הם עד היום בגולן, תחת שלטון סורי. כמו ערביי א"י, גם הם משלמים את המחיר על התנהגות מדינתם.

מלחמה היא דבר נורא. במלחמה נהרגים אנשים, נפצעים אנשים, כפרים נהרסים, אנשים נאלצים לעזוב את בתיהם. השלום הוא ההיפך ממלחמה. ומה מציע סיני? לבצע בשם השלום טרנספר אכזרי, טיהור אתני של הגולן מתושביו היהודיים. הוא מציע לבצע, בשם השלום, מעשה זוועה, פשע מלחמה. לבו, שנכמר על כפריים שנאלצו לעקור מבתיהם במלחמה, מסית לעקירת כפריים יהודיים מבתיהם ב... "שלום".

באובססיה שלו לקדם את רעיון הנסיגה מהגולן, סיני אינו בוחל בטיעונים אבסורדיים, כמו טענת ההבל על פיה בעידן הנוכחי הביטחון אינו תלוי שטח ומשקל השטח כמרכיב ביטחוני נמוך וכו'. דווקא ממנו, כתושב יראון, ניתן לצפות שיזכור מה קרה באזור בו הוא חי לפני שנתיים בדיוק. חיל האוויר, בביצועיו הנפלאים, לא הצליח למנוע מארגון טרור קטן ששלט בשטח הסמוך לגבול לשתק את כל צפון הארץ במשך למעלה מחודש. שוב הוכח, שמי ששולט בשטח – לו הכוח להשחית, גם כאשר הוא צבא קטן לאין ערוך מאויבו.

האם סיני בטוח שראוי להפוך את תושבי אצבע הגליל ועמק הירדן ל"עוטף גולן" בנוסח "עוטף עזה"? איני בטוח שחברי הקיבוצים בנגב המערבי, שהפגינו מידי שבוע בקריאה לעקור את יישובי גוש קטיף, גאים היום במעשיהם, כאשר הם משלמים את מחירו. למה לחזור על כך גם בגבול הצפוני?

האובססיה לנסיגה מהגולן מעבירה את סיני על דעתו, עד שהוא "מאתרג" את ראש הממשלה המושחת של ישראל, ובלבד שלא נחמיץ את המומנטום הסורי. במומנטום ההסתה לנסיגה מהגולן, הוא מדבר גם על "רצח" מורניה. כידוע, אם יש רצח, יש רוצח. על פי החוק הישראלי, דינו של רוצח הוא מאסר עולם.

לסיני זכויות היסטוריות רבות, אך זקנתו מביישת את נעוריו. סיני היה יועצו של ישראל גלילי. גלילי, מן הסתם, מתהפך בקברו לנוכח דבריו של סיני.  

* "הקיבוץ"

בריאיון לעיתונות, זמן קצר אחרי מלחמת לבנון השניה, התייחס הרמטכ"ל הקודם דן חלוץ לתחושה הציבורית שהמלחמה היתה כישלון חרוץ, במילים האומללות: "ניצחנו בנקודות". מדוע המילים הללו אומללות? כיוון שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה פחות מניצחון בנוק-אאוט. ניצחון ישראלי בנקודות, הוא תבוסה תודעתית ופגיעה קשה בכושר ההרתעה של ישראל.

תעמולת השקר האנטי ישראלית (כולל, אולי בעיקר, היוצאת מתוך ישראל עצמה) לועגת לתמונה הזאת, אך האמת הקיומית המלווה אותנו מיום הקמתה של המדינה לא השתנתה: ישראל היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים. כן, במהות הדברים גם המדינות עמן חתמנו על הסכמי שלום לא קיבלו את זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י, אלא לכל היותר השלימו עם מציאות קיומה. עמי המזרח התיכון רואים במדינת ישראל נטע זר, פולש קולוניאליסטי בלתי לגיטימי.

זאת מציאות מרה ומתסכלת, אך עלינו להביט בה נכוחה ולהיבנות מתוך הבנתה. הסיכוי שנשכנע את הערבים בזכות קיומנו אפסי. עלינו להסתפק בשכנועם שקיומנו הוא מציאות בלתי הפיכה, שכדאי להם להשלים עמה. את היעד הזה ניתן להשיג באמצעות ההרתעה. מדינת ישראל חייבת להיות בעלת יכולת לנצח בנוק-אאוט את כל מדינות ערב גם יחד במלחמה כוללת, ולא פחות חשוב – היא חייבת להצטייר ככזאת בעיני האויב. לכן, אסור שמלחמה בינינו לבין מדינה ערבית או מדינות ערביות תסתיים ב"ניצחון בנקודות".

אם כך כאשר מדובר במדינות, קל וחומר כאשר מדובר בארגון טרור וגרילה קטן. נכון, בבחינה אמפירית, הנזק שצה"ל היסב לחיזבאללה במלחמת לבנון השניה היה גדול יותר מהנזק שחיזבאללה הסב לצה"ל. אבל מלחמה שבה במשך למעלה מחודש ימים הצליח חיזבאללה, ארגון הטרור הקטן, לירות אלפי קטיושות על האוכלוסיה האזרחית בצפון ולשתק את כל צפון המדינה, וצה"ל הגדול, שהנחיל בשישה ימים תבוסה לשלושה צבאות ערב, אינו מצליח אפילו להקטין את קצב האש עד היום האחרון, היא כישלון נורא, ופגיעה קשה בכושר ההרתעה של ישראל.

איך זה קרה? הגורם העיקרי היה השחיקה הקשה ברוח צה"ל, שחיקה שחלחלה מהדרג המדיני לצמרת צה"ל ובשרשרת הפיקוד כלפי מטה עד רמת החפ"ש. איבדנו את ערך הניצחון שהיה הערך המרכזי שלנו – את הדבקות במשימה בכל מחיר, את החתירה למגע. התמזל מזלנו שנוכחנו במציאות הזאת מול חיזבאללה ולא במלחמה נגד צבאות סדירים. הלקח המרכזי מן המלחמה היה הצורך להפיח בצה"ל מחדש את רוח הקרב ואת ערך הניצחון.

הכישלון במלחמה חייב את החלפת ההנהגה. ראש הממשלה ברח מאחריות, אך שר הביטחון, הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד פינו את מקומם.

גבי אשכנזי, הרמטכ"ל החדש, בישר תקווה לשינוי משמעותי. עם כניסתו הוא אמר את כל הדברים הנכונים – הוא שב ודיבר על ערך הניצחון, על הדבקות במשימה, על החתירה למגע. הוא הכריז שבכל מגע עם האויב אין להתפשר על פחות מניצחון ברור. הוא דיבר על ערך ההסתערות, הוא הורה להעניש מי שימנע מהסתערות. הרמטכ"ל הגולנצ'יק הראשון הצטייר כאנטיתזה להתנוונות רוח צה"ל ודומה היה שהוא מפיח רוח חדשה בצה"ל.

כן, אשכנזי אמר את כל המילים הנכונות, אך מילים לחוד ומעשים לחוד. פער בין הדיבור והמעשה, בין הרטוריקה והמציאות, הופך את המילים למילים ריקות. גבי אשכנזי נקלע למלחמת התשה קשה בין ישראל לבין הפלשתינאים בעזה, המונהגים בידי חמאס – ארגון טרור קטן בהרבה וחלש בהרבה מהחיזבאללה. ארגון טרור, שללא כל עילה, וגם ללא התירוץ של מלחמה בכיבוש, ירה מידי יום אש תלולת מסלול לעבר האוכלוסיה האזרחית הישראלית במערב הנגב. הירי הזה הוא פשע מלחמה מתמשך. מדינה אינה יכולה לאפשר לירי כזה להמשך.

תפקידו של צה"ל להגן על המדינה ועל אזרחיה. במלחמה הזאת צה"ל נחל כישלון חרוץ – הוא לא הצליח להגן על האזרחים, הוא לא הצליח לשים קץ לירי, הוא לא הצליח לנצח את חמאס. במלחמה הזאת, צה"ל אפילו אינו יכול להתהדר בכך שניצח בנקודות.

ממה נבע הכישלון הזה? שוב, מהתנוונות רוח צה"ל. גבי אשכנזי דיבר על ערך הניצחון, אך לא חתר לניצחון במלחמה נגד חמאס. הוא הקרין פחד מעימות עם חמאס, פחד ממחיר העימות. אבל אי אפשר לנצח במלחמה אם לא נלחמים. וכאשר נמנעים מהניצחון, הופכים את ערך הניצחון למילה ריקה.

הפסקת אש כשלעצמה היא דבר מבורך. השאלה היא איך מגיעים להפסקת האש. אם ישראל היתה מכה בפלשתינאים ברצועת עזה בכל העוצמה, כך שלא יהיה ספק לאדם אחד בעולם המוסלמי מי ניצח בעימות הזה, היתה לישראל סיבה טובה להסכים לכניעת האויב ללא תנאי, ולהפסיק את האש. לא כך קרה. פשע המלחמה הפלשתינאי נמשך עד רגע כניסת הפסקת האש לתוקף, כדי להתריס – לא ניצחתם אותנו. ואכן, לא נעים להודות בכך – לא ניצחנו אותם.

שני כישלונות כה חרוצים של צה"ל הגדול מול ארגוני טרור קטנים, מזמינים מלחמה ומעודדים תוקפנות נגד ישראל. שני הכישלונות הללו שוחקים עד דק את כוח ההרתעה הישראלי ויוצרים לישראל תדמית של לוזר. בשכונה שבה אנו חיים, אין מקום ללוזרים.

אז נכון, לטווח הקצר הפסקת האש טובה – תושבי שדרות ועוטף עזה יכולים קצת לנשום, קצת להרים את הראש, קצת לחיות חיים נורמליים. אך לטווח הארוך, הפסקת האש היא כישלון לאומי קולוסאלי, הגורם נזק קשה למדינת ישראל ולאינטרסים הלאומיים והקיומיים שלה. שום תמרון אווירי ביוון, של צבא שאינו יכול לגבור על חמאס וחיזבאללה, לא ירתיע את איראן.

מי אשם בכך? כמובן, שהאשמה רובצת בראש ובראשונה על הדרג המדיני – זו ההנהגה הלאומית והיא הנושאת בעיקר האחריות. ראש הממשלה ושר הביטחון נחלו כישלון חרוץ. אך אי אפשר לפתור את הרמטכ"ל מאחריות.

אילו הרמטכ"ל הקרין נחישות, לחץ על הממשלה להורות לצה"ל לנצח את חמאס, נאבק על כך, אולם לא הצליח לשכנע את הממשלה, ניתן היה לומר שהוא עשה את המתחייב מתפקידו, והאחריות היא על הדרג המדיני. אולם לא זאת תמונת המצב – דווקא הרמטכ"ל היה המתנגד העיקרי לפעולה, יצר בקרב הדרג המדיני תחושה שאין לצה"ל רצון ולפיכך אין לו גם יכולת לנצח, והוא לחץ ודחף להפסקת האש. ואף שאין הדבר משחרר את הדרג המדיני מאחריות, קשה לצפות מהדרג המדיני לשלוח לקרב צבא שמפקדיו מקרינים פחד והססנות.

בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים דחפו מפקדי צה"ל את אשכול, ראש הממשלה, לתת את הפקודה, לצאת למלחמה ולנצח. יצחק רבין נתן את הפקודה לצאת למבצע אנטבה אחרי שהרמטכ"ל מוטה גור ומפקדי צה"ל הפגינו ביטחון ביכולת להצליח במבצע. ראש הממשלה אריק שרון הורה לצאת למבצע "חומת מגן" ולשים קץ למתקפת הטרור הרצחנית בערי ישראל, מתוך ידיעה שצמרת צה"ל בראשות מופז ויעלון חותרת למגע ולוחצת לאפשר לה לנצח את הטרור. האחריות על ההחלטות הללו היא על הדרג המדיני שהעז והחליט, אך לדרג הצבאי תפקיד משמעותי ביצירת המצב שאיפשר את ההחלטות.

גבי אשכנזי, התקווה הגדולה לשינוי, כשל כישלון חרוץ, ויחד עם הדרג המדיני פגע קשות במדינת ישראל.

****

ועוד הערה קטנה על הפסקת האש – מזה שלושה ימים מכבדים הפלשתינאים את הפסקת האש. אני מודה שאני מופתע. אני מופתע, כיוון שהפסקות האש הקודמות, והיו רבות כאלו, לא החזיקו מעמד אפילו דקות ספורות. גם ההסדרים המדיניים – אוסלו א' ואוסלו ב', טאבה, שארם, וואי וכו' הופרו בידי הפלשתינאים בטרם יבש הדיו מעל חתימתם.

האם ועד מתי יכבד חמאס את הרגיעה? איני יודע. איני יודע גם מה מניעיו. אך אני מרשה לעצמי להשתעשע בהשערה, שחמאס אמין יותר מפת"ח, ומכבד יותר את מילתו. סוף סוף, אנשי חמאס לא התחנכו על ברכי מורשת ערפאת.

* "אומדיה", "על הצפון"