הבלוג של אורי הייטנר

דבריו של פרופ' יחזקאל דרור בראיון ל"מעריב" היו אומללים. עצם העובדה שעוד בטרם יבש הדיו על מסקנות הוועדה, הוא כבר רץ לספר לחבר'ה, אינה ראויה לאדם במעמדו. בדברים עצמם הוא הפגין חוסר שיקול דעת, ולא נתן את דעתו לדרך בה הם יתקבלו, וליכולת להפכם כלי לניגוח פוליטי.

אולם אם דנים ברצינות בתוכן דבריו, אין כל סיבה ל"עליהום" שנעשה עליו, ובוודאי לא להשתלחות בוועדת וינוגרד. לא היה בדבריו כל דבר המצדיק את הטענות, כאילו הם מעידים על ועדה "מטעם", על שיקולים בלתי ענייניים של הוועדה וכד'.

אקדים ואומר, שמאז המלחמה אני מצדד בהתפטרות ראש הממשלה וביטאתי את עמדתי בכתב ובע"פ פעמים רבות. מסקנות ועדת וינוגרד חיזקו את עמדתי. כך שאיני עלול להיות חשוד כמי שעמדתו בסוגיית פרופ' דרור נובעת מרצון לחפות על אולמרט.

ישנן שתי אבני בוחן לביקורת על הוועדה. האחת – הכתוב בדו"ח. השניה – הימנעות הוועדה מהמלצות אישיות. הדו"ח עצמו הוא כתב אישום חריף ביותר כלפי ראש הממשלה. בדו"ח החלקי אולמרט מוזכר בשמו. בדו"ח הסופי, בשל התערבותו הבלתי נסבלת של בג"ץ, אולמרט מוגדר "הדרג המדיני". אך הדו"ח עצמו חריף מאין כמותו. נכון, לא נאמר בו שהיציאה למלחמה היתה טעות, כי היא לא היתה טעות. נכון, נאמר בו שהיציאה לפעולה הקרקעית היתה כמעט הכרחית, כיוון שהיא באמת היתה הכרחית, והבעיה היא שהיא נעשתה מאוחר מידי ומעט מידי. אך חרף הספין של אנשי אולמרט, אין לטעות במהות הדו"ח, כדו"ח קטלני ביותר. אם הוועדה היתה רוצה לחפות על אולמרט, היא לא היתה מנסחת דו"ח כזה.

הימנעותה של הוועדה מהמלצות אישיות, נובעת מגישתה העקרונית של הוועדה מלכתחילה. גישה זו מוצדקת לחלוטין – ועדת החקירה אינה תחליף לדמוקרטיה. בדמוקרטיה, אין סמכות לחמישה אנשים, מכובדים ככל שיהיו, להפסיק כהונתם של נבחרי הציבור. בדמוקרטיה אמיתית, תפקידה של ועדת חקירה לגלות את האמת ולהציגה לציבור ולהשאיר לציבור, לתקשורת ולמערכת הפוליטית את הסקת המסקנות הפוליטיות.

צודק פרופ' דרור, באומרו שבהחלטה הפוליטית יש שיקולים נוספים על הנושא בו עוסקת ועדת חקירה. מעבר לעמדתי שעל אולמרט להתפטר בשל כישלונו במלחמה, אני רוצה בהתפטרותו גם בשל התנגדותי למהלכיו המדיניים. השיקולים האלה, וכך גם שיקוליהם של מי שעמדתם הפוכה לשלי, הם שיקולים לגיטימיים בקביעת עמדה בשאלת התפטרותו של ראש הממשלה.

הטענה שיש למנות ועדת חקירה ממלכתית במקום ועדת וינוגרד, בשל דבריו של פרופ' דרור, היא המסקנה ההפוכה מזו שיש להסיק מהתבטאותו. יש להניח שכל ועדת חקירה היתה מגיעה פחות או יותר לאותן מסקנות בנוגע למלחמה עצמה. יתכן שוועדה ממלכתית היתה דנה גם בסוגיית המסקנות הפוליטיות.

דבריו של פרופ' דרור מעידים על כך, שברגע שוועדה תדון בסוגיה הפוליטית, חבריה לא יוכלו להשתחרר מעמדותיהם הפוליטיות המוקדמות. וכפי שחברי ועדה ממשלתית הם בני אדם ויש להם חולשות של בני אדם, כך גם חברי ועדה ממלכתית. דיון על פיטורי ראש ממשלה הוא בהכרח פוליטי, גם אם הוא נעשה בוועדת חקירה ממלכתית. איני בטוח שוועדת חקירה ממלכתית, שתוקם על פי חוק בידי דורית בייניש, תספק את הסחורה לאנשי הימין שקפצו על דברי פרופ' דרור כמוצאי שלל רב וקראו להקמת ועדה ממלכתית.

משטר ועדות החקירה, כחלק מתהליכי המשפטיזציה של מדינת ישראל, מחבל בדמוקרטיה הישראלית. יש להמעיט בוועדות חקירה, ולשלול מהן את הסמכות להמליץ המלצות פוליטית, אלא לאפשר להן להתמקד בחקר האמת ובהמלצות מערכתיות. יש להשאיר לציבור את שיקול הדעת הציבורי והפוליטי.

* "ישראל היום"

מאמר זה פורסם ב-14.7

והרי התחזית –

בדו"ח הסופי שלה על המלחמה, תתקוף ועדת וינוגרד בחריפות את ראש הממשלה אולמרט ותטיל עליו אחריות על כשלי המלחמה. עם זאת, היא תמנע מלהמליץ על מסקנות אישיות – לא מתוך מחשבה שאין מקום למסקנות אישיות, אלא מתוך גישתה (המוצדקת בעיניי), שאין זה מתפקידה להמליץ המלצות כאלו, אלא עליה לתאר את המציאות ולהגדיר גם את הכשלים האישיים של הנושאים באחריות, ולהשאיר את הסקת המסקנות הפוליטיות למערכת הפוליטית ולציבור.

מיד עם פרסום הדו"ח, יצאו אולמרט ומקורביו למתקפה תקשורתית שעיקרה – ועדת וינוגרד לא הסיקה מסקנות, אף שהיתה מוסמכת לעשות כן, ומכאן שאין צורך בהתפטרותו.

אהוד ברק ומפלגת העבודה יקראו להתפטרותו של אולמרט, כפי שעשתה ציפי לבני לאחר דו"ח הביניים, אך בין השורות יקרצו להימנעות הוועדה מהמלצות, ויישארו בממשלת אולמרט. את הישארותם בממשלה יסבירו במצב הביטחוני (איראן, פלשתינאים, לבנון, חשש ממלחמה עם סוריה) ו/או בתהליך המדיני (אוויר חם של כאילו תהליך עם הפלשתינאים או עם סוריה ואולי המנטרה השחוקה של הצו המוסרי העליון -  "לחזק-את-אבו-מאזן").

ואז יכנס אופיר פינס מסיבת עיתונאים, יקרא לפרישת מפלגת העבודה מן הממשלה, יגנה את ברק על דבקותו בכיסא ויאמר שהוא חש מרומה. הרי ברק הבטיח לו...

מרומה? הרי פינס, פוליטיקאי ותיק, מקצועי וערמומי ידע היטב מה שידע כל מצביע בפריימריס וכל אזרח קורא עיתונים – שברק אינו מתכוון לפרוש מן הממשלה. ברק רץ לפריימריס עם מסר של הצורך בו כשר הביטחון, וברור שהוא לא התכוון להיות שר ביטחון לחודשיים שלושה. ברק אינו ח"כ, כך שאם יפרוש מן הממשלה לא יהיה אפילו ראש האופוזיציה. ברק רץ מתוך כוונה להיות שר הביטחון, לצבור כוח פוליטי כשר הביטחון ומעמדת שר הביטחון לרוץ לבחירות הכלליות (אולי לפרוש זמן קצר לפניהן מן הממשלה, בעילה שימצא לנכון, כדי להצטייר כאלטרנטיבה לשלטון הנוכחי).

אופיר פינס ידע זאת היטב. הרי הוא עצמו אמר זאת על ברק בהתמודדותו על ראשות מפלגת העבודה, פחות משבוע לפני שחתם עמו על ההסכם. אין ולא תהיה לו כל סיבה לחוש מרומה. אם מישהו רימה את פינס, הרי זה... אופיר פינס עצמו שרימה את עצמו.

איני חושב שפינס באמת רימה את עצמו. הוא מפוכח מידי כדי ללכת שולל כטירון אחרי הבטחת הסרק של ברק. פינס רימה, אך לא את עצמו אלא את הציבור.

אופיר פינס ידע היטב ששני המועמדים לראשות מפלגת העבודה, אהוד ברק ועמי איילון מתכוונים לשרת בממשלת אולמרט. הוא גם ידע שזה רצון מרבית חברי מפלגת העבודה. האפשרויות שעמדו בפניו הן לשבת על הגדר ולא לתמוך באיש מן המועמדים, או לתמוך באחד מן השניים. אם היה נאמן לעצמו ולדרך בשמה התמודד בפריימריס, שעיקרה – דרישה להתפטרות מן הממשלה, היה עליו להימנע מתמיכה באף מועמד. אולם פינס הבין, שאם הוא רוצה להיות רלוונטי ולזכות בעוד כמה כותרות, עליו להזדהות עם אחד המועמדים.

תמיכה באיילון היתה מעמידה אותו בצילו של עמיר פרץ, שהישגו בבחירות היה גדול משל פינס ולא היתה לו כל אפשרות זולת תמיכה באיילון. הוא גם ידע שסיכוייו של ברק לנצח גדולים יותר, ורצה לנכס לעצמו חלק מן הניצחון, ובכך לשמור על מעמדו בהנהגת מפלגתו. ברק רצה בתמיכת פינס, כיוון שבקרב הצמוד למדיי היא יכלה להועיל לו, ולא אכפת היה לו לשלם במס שפתיים לפינס, מתוך ידיעה שבבוא היום ימצא את התירוץ להתחמק מהתחייבותו.

היה זה הסכם שבו כולם עובדים על כולם. פינס ידע, שמצביעי מפלגת העבודה יודעים, שהוא יודע שהכל דיבורים חסרי ערך. אך הוא ידע שאין לו מה להפסיד. אם ברק יפרוש אחרי ועדת וינוגרד, הוא יוכל לנכס זאת לעצמו. אם העבודה תישאר בממשלה, יוכל להציג את עצמו כאיש המצפון של מפלגת העבודה, כפי שהוא מנסה למתג את עצמו מאז התפטרותו מן הממשלה.

אהוד ברק כינס, כפי שהבטיח, את מרכז מפלגת העבודה ושילם את מס השפתיים לפינס. פינס עצמו התמוגג בנחת כששמע ברדיו פרשן המתאר את הכינוס כ"מרכז של פינס". אולםהצהרותיהם של מקורבי שר הביטחון, השרים שמחון ובן אליעזר וסגן השר וילנאי בעד הישארות בממשלה, הצהרות המלוות בשתיקה של ברק, נועדו להכשיר את הקרקע למימוש כוונתו האמיתית של ברק, להישאר בממשלה.

כותרות העיתונים בימים שקדמו לפרסום דו"ח וינוגרד, התמקדו במתקפה הקרקעית ב-60 השעות האחרונות למלחמה. אולמרט הואשם בכך ששלח עשרות חיילים למותם מסיבות אישיות, פוליטיות, תקשורתיות, ספיניות, לא ענייניות. ההתמקדות הזאת יצרה ציפיה למסקנות חמורות שתתמקדנה בנושא זה. ועדת החקירה הפריכה את ההאשמות הללו והציגה את המתקפה כהכרחית. הפער בין הציפיות למסקנות בנושא זה, יצר תחושה של דו"ח קל, שהיטיב עם אולמרט. אולמרט וסביבתו, מצדם, נאחזו בעובדה זו כמוצאי שלל רב, מנסים להפוך את הדו"ח לניצחון פוליטי.

אל לנו להתבלבל. השורה התחתונה של הדו"ח, והיא החשובה ביותר, היא שצה"ל לא ניצח במלחמת לבנון השניה. במזה"ת, אסור לישראל לא לנצח במלחמה. במקרה זה העובדה שלא ניצחנו במלחמה חמורה במיוחד, כיוון שצה"ל הגדול והחזק כשל מול ארגון גרילה וטרור

קטן. במשך 33 ימים תמימים, מלחמה ארוכה מאוד, לא הצליח צה"ל להתמודד עם ירי הקטיושות ששיתק 1/3 מדינה. עד היום האחרון למלחמה, צה"ל לא הצליח אפילו לצמצם במעט את מכסת הקטיושות היומית. המלחמה היתה חייבת להסתיים אחרת לגמרי – בניצחון מוחלט ומוחץ של ישראל, בריסוק חיזבאללה, בניצחון שיוציא לאוייב את החשק להתעסק איתנו עוד שנים רבות. כתוצאה מהכישלון הזה, נפגע קשות כוח ההרתעה של צה"ל, עובדה שבאה לידי ביטוי מידי יום בשדרות.

זהו כישלון אדיר מימדים. לא היה בתולדות המדינה כישלון גדול מזה. מי נושא באחריות לכישלון הזה? מי שהיה נושא באחריות להצלחה, אילו היתה. אילו ישראל ניצחה במלחמה, התהילה היתה בראש ובראשונה של ראש הממשלה, אחריו של שר הביטחון ואחריו של הרמטכ"ל, ובדין. זו בדיוק היררכיית האחריות לכישלון. מותר להנהגה לטעות ולהיכשל. איני סבור שמשמעות של אחריות לכישלון היא בהכרח התפטרות. יש צדק רב באמירה שלעתים משמעותה של אחריות היא תיקון הכשלים. השאלה היא מה סדר גודל הכישלון. מלחמה היא המבחן העליון של ההנהגה. הנהגה שלא הצליחה להביא לניצחון, במלחמה כזו, מול אויב כזה, אינה יכולה להישאר על מכונה. שלושת האחראים חייבים להתפטר. שניים מהם כבר עשו כן. האיש הנושא באחריות העל, ראש הממשלה אהוד אולמרט, חייב ללכת בעקבותיהם.

****

מה הגורמים לכישלון?

ועדת וינוגרד הצביעה על כשלים וליקויים חמורים בהתנהלות הדרג המדיני, הדרג הצבאי והממשק שביניהם. אולם הכשל העיקרי הוא ערכי. הכישלון נבע מכך שערכי הלחימה של צה"ל, ובראשם הדבקות במשימה ובהשגת ניצחון בכל מחיר, נשחקו קשות. צה"ל פחד ממלחמה, פחד מקורבנות ולכן המלחמה התנהלה בשיטת המשגל הנסוג. כל המלחמה היתה דישדוש אחד גדול. אי אפשר לנצח במלחמה בלי להלחם, ולמלחמה יש מחיר. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא יוכל לנצח. בעיות ערכיות מסוג זה, הן תוצאה של כשל מנהיגותי. אין זה כשל מנהיגותי של צה"ל בלבד, אלא בראש ובראשונה של הדרג שמעל צה"ל – הנהגת המדינה.

הקונספציה המופרכת, על פיה ניתן לנצח במלחמה באמצעות חיל האוויר וירי ארטילרי מרחוק, הינה תוצאה ישירה של הפחד ממלחמה. דווקא הישגיו המרשימים של חיל האוויר בהשמדת מאגר הטילים ארוכי הטווח שהיו בידי חיזבאללה, ממחישים את מופרכותה של הקונספציה – חיל האוויר מקצועי ומתפקד היטב במשימות שלשמן הוא קיים, אך אין ביכולתו להחליף את כוחות היבשה. אין מלחמה דה-לוקס.

הקונספציה היתה שגויה מראש, אך חמורה יותר הדבקות בה אחרי שהתבררה מופרכותה. ביום הראשון למלחמה היה על צה"ל לגייס את המילואים ולאמנם, כדי להיות ערוך לצורך במתקפה קרקעית. עוד בשבוע הראשון של המלחמה, כשהתברר שפעולת חיל האוויר לא הביאה לניצחון, היה צורך בהחלטה על פעולה קרקעית. ניתן היה לסיים את המלחמה בניצחון גדול בתוך שבועיים. אך הממשלה היססה. הפיקוד של צה"ל היסס. הפעולה נדחתה ונדחתה. הירי על יישובי הצפון נמשך וגבר. כוחות קטנים של צה"ל נשלחו להתברבר ולדשדש, ללא מטרות ברורות, סמוך לגבול. כושר ההרתעה הישראלי הלך ונשחק. את ההחלטה על המבצע הקרקעי קיבלה הממשלה רק כאשר כבר לא נותרה לה ברירה, אך גם כאשר לא היה בידי כוחות צה"ל סיפק להשיג את מטרות המבצע ולהביא לניצחון. זהו כישלון נורא, המחייב התפטרות האחראים לו.

יש לציין, שעצם ההחלטה על המלחמה היתה נכונה. זו היתה מלחמה צודקת מאין כמותה. אף מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם התנקשות מתמדת בריבונותה. ברגע שישראל השלימה את נסיגתה המוחלטת מלבנון לא היתה כל עילה לפגיעה בישראל. ברגע שנעשו פיגועים, היה על צה"ל להגיב בחומרה. אולם ישראל לא עשתה כן, ובמשך שש שנים חיזבאללה התגרה שוב ושוב, ניסה פעמים רבות ופעמיים הצליח לחטוף חיילים. ירה מפעם לפעם קטיושות. המציא את פיקציית חוות שבעא וניהל מלחמת התשה באזור הר דב. ובמקביל – התעצם, השתלט על כל דרום לבנון, אגר ארסנל טילים אדיר מימדים, ואחרי כל תגובה ישראלית לפרובוקציה של חיזבאללה, הפגיז את האוכלוסיה האזרחית לאורך הגבול. תושבי צפון הארץ היו לבני ערובה של חיזבאללה. חטיפת שני החיילים וירי הקטיושות הנרחב בבוקר ה-12 ביוני 2006 היו השיא. לא היתה לישראל כל ברירה, אלא לצאת למלחמה. אולמרט ופרץ ראויים לשבח על עצם ההחלטה הזאת.

אולם המלחמה היתה חייבת להסתיים בניצחון. ואם היא לא הסתיימה בניצחון, מוטב שלא פרצה משפרצה. מי שנושא באחריות לתוצאה, הוא מי שניהל את המערכה בצורה קלוקלת. אהוד אולמרט חייב להתפטר.

****

הכשל התרבותי שגרם לכישלון הצורב, לא התחיל באולמרט. הכירסום בתחושת הצדק של הציונות ולפיכך בנכונות להלחם לשלם מחיר דמים על הגנת המדינה, לא החל באולמרט. אשליות השלום המשכרות והמשקרות מאוסלו ואילך סיממו את החברה הישראלית, את ממשלות ישראל ואת צה"ל וניוונו אותו.

אולמרט אינו אשם בכשל המתמשך, אך הוא חוליה בשרשרת האחריות לו. איתרע מזלו שהמלחמה פרצה במשמרת שלו, אך הוא ניהל אותה על פי הקוד התרבותי הלקוי שהביא לכישלון. לכן, עליו להתפטר.

ראוי היה שאולמרט יתפטר מיד אחרי המלחמה ולא להמתין למסקנות הוועדה. היה עליו להתפטר בדיוק מהסיבה שחייבה הקמת ועדת חקירה – עצם הכישלון החמור במלחמה. אולם משלא עשה כן, היו לו שנה וחצי להפיק לקחים ולתקן את דרכו. תיקון הדרך, היה שינוי הכיוון התרבותי; חינוך הציבור להכיר במציאות החיים המזרח תיכונית שאינה עומדת להשתנות בעתיד הנראה לעין – אי הכרת הערבים בזכות קיומנו, עובדה שבעטיה לא צפוי שלום בדורנו. אולמרט עשה את ההיפך הגמור - דבק במסכת האשליות, בתהליך אנאפוליס ובהימנעות מתגובה נחרצת למתקפת הטרור ופשעי המלחמה נגד תושביה האזרחיים של שדרות ובנותיה.

אילו הפיק לקחים ושינה את דרכו, היה היגיון מסויים בטענה שחרף הכישלון הצורב במלחמה, יש לתת לו הזדמנות. משלא הפיק לקחים והוא ממשיך ללכת בדרך שגרמה לכישלון, עליו ללכת הביתה.