הבלוג של אורי הייטנר

בפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי מלחמת שלום הגליל, הכריז ראש הממשלה מנחם בגין חגיגית, בצטטו מספר שופטים: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" והוסיף שלא תיפול עוד אף קטיושה.

חודשים ספורים מאוחר יותר, ציטטו כותרות העיתונים את דבריו של יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור, היום השר רפי איתן, לפיהם צפויות לנו עוד 100 שנות טרור.

11 שנים מאוחר יותר, בשובו מחתימת הסכם אוסלו וערב הדיון וההצבעה בכנסת על ההסכם, הכריז שר החוץ, היום הנשיא שמעון פרס: "תמו מאה שנות טרור".

שלוש נבואות. רבע מאה חלפה מאז דבריהם של בגין ואיתן. 14 שנים – מאז דבריו של פרס. מי צדק? מי טעה?

מנחם בגין טעה והטעה. מבצע שלום הגליל הסתבך למלחמה ממושכת חסרת תכלית. ישראל שקעה בבוץ הלבנוני, בפוליטיקה הלבנונית הסבוכה. שלוש שנים חלפו עד נסיגתה אל רצועת הביטחון ועוד 15 שנים עד הנסיגה מכל לבנון. הגבול עם לבנון המשיך לבעור. הקטיושות המשיכו לפגוע והגיעו אל שיאן במלחמת לבנון השניה, המלחמה הצודקת כל כך והכושלת כל כך.

גם שמעון פרס טעה והטעה. הטרור אחרי אוסלו הגיע למימדים שמעולם לא חווינו כמותם בכמות ובאיכות, בעוצמה, באכזריות וברוע; פיגועי התאבדות, פיגועי ירי, חטיפות חיילים, מעשי לינץ', ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית הם מנת חלקנו מאז ההסכם ועד עתה. ההסכם היה מתחילתו מעשה הונאה של הפרטנר, רב המרצחים ערפאת. הוא מעולם לא התכוון לקיים את ההסכם ומעולם לא הרהר בהפסקת הטרור.

קיים הבדל תהומי בין הדרך בה כל אחד משני המנהיגים נטל אחריות על הטעות וההטעיה. בגין הכריז שאינו יכול עוד, התפטר והעניש עצמו בהסתגרות עד יומו האחרון. שמעון פרס מעולם לא הודה בטעותו, המשיך לשווק את הזיותיו ונישא על כנפיהן לנשיאות המדינה. אולם קיים דמיון רב בין שתי הנבואות; בין שתי השגיאות. בשני המקרים היו אלו הצהרות רהב של מנהיגים באופוריה, שהאמינו שבמעשה חד פעמי שחוללו, הם שינו את פני ההיסטוריה והביאו אלינו את אחרית הימים. בשני המקרים מדובר במשיחיות שקר.

רבע מהתקופה שקצב רפי איתן חלפה, ולפחות עד כה, למרבה הצער, הוא צדק. אוי, כמה שהוא צדק.

למה רפי איתן צדק במקום שבו בגין ופרס טעו? האם בישראל ובמזרח התיכון להיות פסימי פירושו להיות ריאלי? האם במציאות חיינו אין מקום לחזון, להצבת אופק אופטימי ואין מנוס מהשלמה עם מציאות פסימית?

איני חושב כך. אכן, רפי איתן התבטא באופן ריאלי, בניגוד לבגין ולפרס. אולם הוא לא בהכרח אמר אמירה פסימית.

פסימיות אינה ריאליזם אלא ייאוש. האמירה שצפויות לנו עוד 100 שנות טרור נובעת מניתוח קר ומפוכח של המציאות המזרח תיכונית, והבנה שהערבים בכלל והפלשתינאים בפרט אינם מתכוונים בעתיד הנראה לעין להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י.

השאלה היא כיצד אנו מתמודדים עם התובנה הזאת. ההבדל בין פסימיסט לאופטימיסט אינו בין מי שמכיר במציאות לבין מי שמתכחש לה, אלא בין מי שנבהל מהמציאות לבין מי שמעז להתמודד עמה.

מאה שנות טרור מאחורינו, ואף על פי כן בנינו את הארץ, הקמנו את המדינה והציונות רשמה הישגים כבירים. המנהיגות הציונית היתה ריאלית, אך היא היתה אופטימית, ודגלה ב"אף על פי כן" – אכן, הערבים אינם מוכנים לקבל אותנו, אולם על אפם וחמתם נגשים את חזוננו.

גם היום, ניתן להתייאש לנוכח ההכרה במציאות, לקרוא להיכנע לתביעות האויב מתוך אשליה שנשיג בכך קצת שקט ("אפילו על שבועיים היינו מתפשרים"), לנסות באופן אובססיבי לזכות בבדל הכרה ערבית במציאות קיומנו מתוך נכונות לשלם תמורתה כל מחיר, מופקע ככל שיהיה. זאת גישה פסימית, שאינה בוטחת ביכולתנו להתמודד כראוי עם המציאות הריאלית.

אני שייך לאופטימיסטים, המאמינים בכך שחרף התנגדות הערבים ומאבקם בנו, מדינת ישראל תמשיך להתקיים, לשגשג ולפרוח; בכוחנו לתקן את החברה, לחזק את הכלכלה, לבנות מערכת חינוך מפוארת, על אפם ועל חמתם של המסרבים להכיר בזכות קיומנו. רפי איתן צדק, אך אין כל סיבה להתייאש כתוצאה מההכרה במציאות, אלא לראות במציאות הזאת אתגר גדול.  

* "ישראל היום"

את המאמר הבא כתבתי לפני שנתיים בדיוק, ב-6.1.06, יומיים לאחר אשפוזו של אריק שרון. פירסמתי אותו ב"שישי בגולן" תחת הכותרת "כף זכות":

לפני 11 שנה, באביב 1995, ביקר בגולן אריק שרון, אז ח"כ בכיר באופוזיציה, בלוויית רעייתו לילי. בתוקף תפקידי כדובר ועד יישובי הגולן התלוויתי אליו.

מספר דברים הרשימו אותי מאוד. ההיכרות עם הגולן, הידע רב אודות כל גבעה וכל פיסת קרקע. סיפורי מעורבותו האישית בהקמה ובפיתוח יישובים ומפעלים בגולן. וברמה האישית – נועם הליכותיו (בניגוד לתדמיתו אז) והיחסים הנפלאים עם לילי.

ירדנו למעיין במצוק שמתחת למבוא חמה, שם שבת באותם ימים אמיתי שלם שביתת שבת, במחאה על הכוונה לסגת מהגולן. שרון היה אז מהבולטים במתנגדי הנסיגה במערכת הפוליטית. השיחה שהתפתחה בביקור, התמקדה בחברו של שרון, ראש הממשלה יצחק רבין. מה קרה לרבין? שאלנו. איך אדם שתמך כל כך בגולן, שינה את גישתו בפתאומיות כזו, מן הקצה אל הקצה. שרון לא ידע להשיב. הוא אמר שזו חידה גם בעבורו. הוא העלה השערה – יתכן שגיוס נכדו לצה"ל השפיע עליו ועל עמדותיו. התקשיתי לקבל הסבר זה. חזקה על מנהיג וראש ממשלה, שאחריותו לשלומם של נכדי כלל סבי ישראל לא תיפול מאחריותו לשלום נכדו. החידה נותרה סתומה בעיניי עד היום.

היום נשאלת שאלה דומה – מה קרה לאריק? איך שרון, האיש המזוהה יותר מכל אדם אחר עם מפעל ההתיישבות בשטחים, שתרם יותר מכל אדם אחר להתיישבות זו, שקרא "לתפוס כל גבעה", החישוקאי שאיגף את יצחק שמיר (!) מימין – דווקא הוא מוביל לחלוקת הארץ, ועקר את יישובי גוש קטיף?

ערב בחירתו לראשות הממשלה ב-2001, נפגשנו עמו, ראשי ועד יישובי הגולן, בלשכתו במצודת זאב. שרון אמר דברים חמים וחד משמעיים בנוגע למחוייבותו לגולן. באותה שיחה, אמר שרון (דברים אותם השמיע גם בפומבי) שהטעות הגדולה ביותר בחייו, עליה הוא מתחרט, היא תמיכתו בעקירת יישובי סיני ותפקידו בעקירה זו. הוא אמר שאסור שעקירה זו תהווה תקדים, ושאין לעקור יישובים בא"י. איך זה, דווקא הוא עקר את גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, שהוא תרם כל כך להקמתם?

איני מקבל בשום אופן את תאוריות הקשר בין פרשיות השחיתות, שנקשרו לשמו, לבין ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות. פרשיות השחיתות קשות מאוד וקשה לומר ששרון תרם תרומה חיובית לטוהר המידות בחיים הציבוריים בישראל. אך לא היה כל קשר בין השניים.

איני מקבל גם את הגישה לפיה מדובר באדם ציני חסר עקרונות שמוכן לבצע כל מדיניות. אני שולל גם את הגישה ששרון שינה את עורו ועבר לקצה השני של הסקאלה הפוליטית (אני כבר מריח את "מורשת שרון" שינסו ליצור, בדומה ל"מורשת רבין" השקרית, שתנסה להפוך אותו ליונה קיצונית, דוגמת יוסי שריד או ביילין). ולכן, לא הייתי שותף לחששות בתוכנו, שאנו הבאים בתור, וששרון עלול להביא לנסיגה מהגולן.

למיטב הכרתי, חרף עמדתו האידאולוגית הבסיסית אודות השליטה הישראלית בכל רחבי א"י והתיישבות רחבה בהם, הוא הגיע להכרה ששליטה על 3.5 מיליון פלשתינאים מסכנת את מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. כראש הממשלה וכאדם אקטיביסט, ראה את אחריותו למנוע סכנה זו, וכאדם מפוכח המבין שאין לנו פרטנר לשלום, החליט לעשות כן  באמצעות התנתקות חד צדדית (ואני מעריך שהוא תכנן התנתקות גם ביש"ע). אני סבור שהכרה זו היא נכונה, אף שתכנית ההתנתקות והעקירה הגורפת של היישובים, היתה דרך שגויה, בעיניי, להשגת המטרה הראויה, של היפרדות חד צדדית מן הפלשתינאים וקביעת גבולות המדינה (ובוודאי שהדרך בה הוביל את תהליך ההתנתקות אינה תקינה במדינה דמוקרטית).

מאחר והסוגיה הדמוגרפית היא הגורם לשינוי בעמדתו, ובגולן אין כל בעיה דמוגרפית, האמנתי ואני מאמין גם היום, שלא היתה לשרון כל כוונה לפגוע בגולן. עובדה – בחמש שנות כהונתו כראש הממשלה, הוא דחה כל ניסיון לחדש את המו"מ עם סוריה, גם אל מול מתקפות "השלום" של בשאר אסד וגם בניגוד מוחלט לעמדות בכירים במערכת הפוליטית בישראל, כמו של הנשיא קצב, שר החוץ סילבן שלום, שמעון פרס ואחרים.

בכך שמר בעקביות על הקו שאיפיין אותו כל השנים. עם התמנותו לתפקיד שר החוץ בממשלת נתניהו, הוא בלם את יוזמתו של ביבי למסור את הגולן לסוריה. בתפקידיו כשר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות, שר הביטחון, שר המסחר והתעשיה, שר השיכון ושר התשתיות הלאומיות, סייע רבות לפיתוח הגולן. מחוייבותו לגולן לא נפגעה ולא נסדקה כהוא זה.

עמדתי כלפי שרון לאורך השנים ידעה שינויים רבים. כילד, גדלתי על סיפורי וספרי יחידה 101 והצנחנים, על "אריק מן הצנחנים". לאחר מלחמת יום הכיפורים וחציית תעלת סואץ, היה שרון גיבור נערץ עליי. עם השנים שיניתי את דעתי אודותיו. אחרי מלחמת לבנון, ראיתי בו מנהיג בלתי אמין, ברוטאלי, שהמטרה מקדשת בעיניו את האמצעים ולכן התייחסתי אליו כאל סכנה לדמוקרטיה. עמדתי זו התרככה לאורך השנים והשתנתה. הכרתי אותו בתקופת המאבק על הגולן והערכתי אליו גברה. תמכתי בכל לבי בבחירתו לראשות הממשלה ב-2001 (ומאחורי הקלעים אף הייתי שותף בכתיבת נאומים בעבורו). הערכתי מאוד את תפקודו בקדנציה הראשונה ואת התמודדותו עם מתקפת הטרור. בשנים האחרונות שוב התנגדתי לדרכו, בהתנתקות ובמדיניות הכלכלית ובעיקר ראיתי בהתנהלותו המושחתת בעיה לאומית קשה.

בבוקר היום בו אושפז שרון, התפרסם ב"מעריב" מאמר פרי עטי, בו תקפתי את עמדתו המעורפלת של שרון בנוגע לבקעת הירדן והבעתי חשש שהוא ויתר על הבקעה. באותו ערב, כתבתי מאמר לטורי השבועי באתר האינטרנט bsh, בו תקפתי את שרון בחריפות רבה ביותר, בשל פרשיות השחיתות שלו ושל משפחתו. מאמר זה עלה לפרסום באותו ערב, והוסר כעבור דקות אחדות, עם היוודע דבר אשפוזו של שרון ומצבו הקשה.

ניתן להסיק מכאן שעמדתי כלפי שרון אמביוולנטית ומורכבת. אך במאזן הכולל של האיש, אין לי ספק שכף הזכות כבדה לאין ערוך מכף החובה. מדובר בפטריוט אמיתי, שלאורך עשרות שנים תרם תרומה גדולה למדינת ישראל ולביטחונה, ליישוב א"י ופיתוחה. מדובר באדם שתרם תרומה גדולה להתיישבות בגולן, לפיתוחה ולחיזוק ריבונותנו בגולן.

שרון היה אדם קונטרוברסלי. מנהיג שנהנה מקונסנזוס מלא, אינו מנהיג אמיתי. החלטות של מנהיג אינן יכולות להיות מקובלות על כל הצדדים. עם זאת, מעטים האישים בתולדות המדינה, שעוררו תגובות כה קיצוניות של שנאה והסתה, מצד מתנגדיו משמאל ומימין, כמו שרון. עובדה זו מעידה על תקיפותו הרבה, אך לא פחות מכך, על השונאים והמסיתים עצמם. גם אם מדובר בקבוצות קיצוניות, תרומתם הרעה והמזיקה להשחתת השיח הציבורי בישראל רבה.

בתקופת מלחמת לבנון, כמעט על כל תחנת אוטובוס בארץ הופיעו כתובות נאצה והסתה בנוסח "שרון רוצח". בתקופת ההתנתקות הופיעו אין ספור כתובות בנוסח "שרון בוגד". אני זוכר את מדריך הגרעין שלי, לפני 23 שנים, קורא באוזנינו את שירו של בוב דילן, בתרגומו של יהונתן גפן "אדוני המלחמה". שיר זה מביע כמיהה למותם של "אדוני המלחמה". הוא מסתיים באמירה, שהוא יעמוד ליד קברם כדי לוודא שלא יצאו מהקבר. ואז הוא אמר: "את השיר הזה אני מקדיש לשרון, שר הביטחון". דברים אלה זעזעו אותי, והגבתי עליהם בחריפות.

והנה, למחרת אשפוזו של שרון, שמעתי על גורמי ימין קיצוני שכל הלילה קראו פרקי תהילים והתפללו למותו של ראש הממשלה. קשה לי למצוא מילים לביטוי שאט הנפש מתפילה אנטי  יהודית זו ומחילול ספר תהילים. אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

הסיבה העיקרית לכישלון במלחמת לבנון השניה לא היתה תהליך קבלת ההחלטות השגוי, לא כשלי הלוגיסטיקה ולא החוסר בציוד. הכישלון נעוץ, בראש ובראשונה, בשחיקה ברוחו של צה"ל.

צה"ל אינו פועל בחלל ריק. הוא מושפע מהלכי הרוח בחברה הישראלית. הכרסום באמונה בצדקת הציונות, ברצון להלחם על קיום המדינה ובנכונות למסירות נפש והקרבה, ההסתנוורות ממקסמי שווא של שלום פיקטיבי, התפוררות הסולידריות החברתית והלאומית כתוצאה משבירת מדינת הרווחה, אווירת הנהנתנות, כל אלה לא יכלו שלא להשפיע על צה"ל, לערער את רוחו. כתוצאה מכך, צה"ל הגיע למלחמה לא מוכן, עד שלא הצליח לנצח ארגון טרור קטן.

ברוח לקינו, ברוח נירפא. האם הופקו הלקחים? האם המנהיגות הביטחונית הפנימה את הכשל? האם היא מנסה להפיח רוח אחרת בקרב צה"ל?

לפחות ברמת המלל, התשובה היא חיובית. אין לזלזל במלל – שינוי תודעתי אי אפשר לחולל שלא באמצעות המילה, שלא באמירה מנהיגותית ברורה ועקבית. הדברים שנאמרים היום בצה"ל, הם דברים אחרים לגמרי מאלה ששמעו החיילים בשנים האחרונות.

בראיון ל"מעריב" ערב יום הכיפורים, סיפר שר הביטחון אהוד ברק על הדברים שהוא אומר לחיילים, למפקדים הזוטרים ולפיקוד העליון. אלה בדיוק הדברים שראוי שיאמרו. "הכי חשוב זה החתירה למגע. דבקות במשימה. אלה הערכים שעומדים, מבחינתי, מעל הכל... אסור לא לנצח במלחמה. ניצחון, ניצחון, ניצחון. צריך יוזמה, אחריות, ראש גדול... רק על דבר אחד אין סליחה, וזה על התנהגות תחת אש. ואת הדברים האלה אי אפשר להנחיל בפרסום 'קול קורא' או משהו. כאן, צריך שזה יחלחל. באווירה. בתפיסה. כשאתה יושב איתם, ומדברים, ומקשיבים ומסתכלים בעיניים, זה נתפס... התנהגות הססנית מידבקת. החתירה צריכה להיות קדימה, תמיד קדימה, נחרצת וממוקדת. זה צריך להיות המטען הגנטי שלנו. כך זה היה, כך זה גם יהיה. המודעות צריכה להיות רק לניצחון. אין אפשרות אחרת".

מילים כדורבנות. אולם אין בהן כדי לחולל את השינוי, כל עוד תרבות הכסת"ח שלטת בצה"ל. גם בעניין זה אמר ברק דברים ברורים: "אני חושב שצריך לתת לחיילים גיבוי. הכי חשוב זה להחדיר להם לראש שייקחו אחריות. שלא יפחדו. גם אם טועים, לא קרה אסון... מותר לעשות שגיאות, אין תעודת ביטוח. לא תמיד נצליח. אבל יש גיבוי לפעול, לעשות, להיות ראש גדול... טועים? אז טעינו. אני אתן גיבוי גורף... בשעת קרב, אני אומר להם, קחו אחריות. תיזמו. תפעלו. אין סיכוי שיגיע אישור מלמעלה. אין זמן. אי אפשר לחכות. אם תחכו שזה יצמח מלמעלה, תחכו לנצח. היזמות צריכה לבוא מלמטה. מהשטח. תהיו חופשיים. החשש מטעויות מכווץ, סוגר, מגביל. כל זמן שההתנהגות תחת אש היתה נכונה, תמיד תקבלו טפיחה על השכם". 

זו בדיוק הרוח שחייבת לנשוב בצה"ל. אם זו הרוח שאהוד ברק משיב בצה"ל, אם זו רוח ברק, רוח זו ברוכה ובה הסיכוי לשינוי הנחוץ.

האם יצליח ברק להנחיל בצה"ל את הרוח הזאת? לשם כך עליו להתמודד עם רוח הראש הקטן והכסת"ח. רוח זאת, היא תוצר של המשפטיזציה שהשתלטה על חיינו, רוחו של אהרון ברק.

כש"הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", כאשר קצין בצה"ל עומד לדין פלילי על שיקול דעת שגוי בעת פעילות מבצעית, שהובילה לנפילה של חייל, כאשר נשיא בית המשפט העליון לשעבר מסביר שגם שיקול אם לאגף מימין או משמאל עומד לביקורת שיפוטית, התוצאה היא תרבות של כסת"ח. כאשר כל מ"מ זקוק לעו"ד צמוד, כאשר את מקום התחקיר הצה"לי -תחקיר אמת שבו כל המפקדים והחיילים שותפים לניסיון להפיק את הלקחים תוך לקיחת אחריות על טעויות, מחליפה ועדת החקירה המשפטית, כל קצין בכיר מסתתר מאחורי סוללת פרקליטים כאילו עמד למשפט. בתרבות כזו, את מקום לקיחת האחריות להפקת הלקחים, מחליפה הבריחה מאחריות בניסיון להציל את עצמי מן המשפט. המשפטיזציה הזו הורסת כל חלקה טובה בצה"ל.

המאבק על רוחו של צה"ל, הוא המאבק בין רוח אהוד ברק לרוח אהרון ברק. מאחר ובמלחמה הבאה, יש להניח, לא נעמוד מול חיזבאללה אלא מול צבא או צבאות של ממש, זהו מאבק קיומי, לא פחות.

איזו רוח תנצח?

החלטת הפרקליטות להקים בית דין שדה שיפסוק האם פעולת חיסולו של הארכיטרוריסט הארכי רוצח שחאדה היתה "פשע מלחמה", היא ביטוי לרוח אהרון ברק. יש לקוות שהצעד הזה יסוכל, ובכל מקרה, שהוא פרפור גסיסה של הרוח הזו.

* "אומדיה"