הבלוג של אורי הייטנר

(תגובה לאהוד בן עזר: "לא אנחנו הרגנו אותם", "חדשות בן עזר" גיליון 278)

ערב ראש השנה קיבלה יחידת "מגלן" מאלוף הפיקוד צל"ש יחידתי על הצטיינותה במלחמת לבנון השניה. לראשונה, נחשף הציבור לפעלה של היחידה הזאת, שבמשך 20 שנות קיומה פעלה בצל. בימים האחרונים של המלחמה, חוליות היחידה המובחרת הזו התפזרו בגזרה המערבית ופעלו כציידי משגרי קטיושות. כל משגר שירה – חוסל בתוך דקות. כתוצאה מכך, בגזרה המצומצמת הזו חלה ירידה דרסטית בירי הרקטות.

כך, יחידה קטנה אחת, בגזרה צרה אחת, בימים ספורים, הצליחה לבצע מה שחיל האוויר והארטיליריה מן היבשה והים נכשלו בו, אף ששפכו חומר נפץ בכמות חסרת תקדים, במשך למעלה מחודש.

למה היחידה לא הופעלה במשך שלושת השבועות הראשונים של המלחמה? למה היא ודומותיה לא הופעלו לאורך כל הגזרה? שאלות אלו מצטרפות לשאלת השאלות – המלחמה הוכיחה את הידוע לאורך אלפי שנות מלחמה: מי ששולט בשטח הוא המנצח במלחמה. כל עוד החיזבאללה שלט בדרום לבנון, הוא נהנה מיתרון ברור. כניסה יבשתית מסיבית של צה"ל, על פי תכניות שנועדו בדיוק לתרחיש זה, יכלה לשנות את מאזן השליטה ולכן את מאזן הכוחות, להפסיק את ירי הקטיושות, לקצר מאוד את המלחמה ולסיים אותה בניצחון חד משמעי של ישראל, לא "בנקודות" אלא בנוק-אאוט. מדוע לא הוכנסו כוחות היבשה בתחילת המלחמה? מדוע אפילו לא גוייסו המילואים בזמן?

הסיבה לכך היא הקונספציה, על פיה ניתן לנצח באמצעות חיל האוויר, העליונות הטכנולוגית של ישראל ואש מסיבית וצפופה הנורית לעבר שטח הלבנון מתוך עמדות סטאטיות של יחידות תותחנים בתוך הגדר. הקונספציה הזאת הוכחה כמופרכת. לאחר 48 שעות, לא היתה עוד תועלת מכרעת לפעילות חיל האוויר. למרבה הצער, הממשלה והפיקוד העליון של צה"ל לא קראו נכוחה את התמונה, כיוון שהיו שבויים בקונספציה השגויה הזו. כאשר כבר הוכנסו כוחות קרקעיים, הם הוכנסו בצורה מהוססת ומבולבלת, ללא מטרה ברורה, הוזזו ממקום למקום, לא אחת פציעות של חיילים בודדים הביאו להפסקת הפעילות. וכאשר כבר הוחלט על פעולה יבשתית, היה זה מאוחר מידי, כשכבר לא היה בה טעם. זאת הסיבה לכישלון במלחמה.

האיש המזוהה ביותר עם הקונספציה הזו הוא הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. חלוץ, קצין ברוך כישרונות ועתיר הישגים, נכשל כיוון שהיה שבוי בקונספציה שגויה. ביטחונו העצמי הרב, הכריזמה שלו והרקורד המוצלח שלו, השפיעו על כל הדרגים בהשלטת הקונספציה. ולכן, לא היה מנוס מהתפטרותו לאחר המלחמה.

אך תהיה זו טעות להעמיס את הקונספציה כולה ולפיכך את הכישלון כולו על כתפיו של חלוץ. הפיכתו של חלוץ לשעיר לעזאזל, לא תתקן את צה"ל ותכין אותו למלחמה הבאה. גם אין די בהאשמת הדרג המדיני, אף שבוודאי יש להאשימו, שכן הוא הנושא באחריות העליונה לכשלי המלחמה, כפי שהוא הנושא באחריות העליונה להחלטה הנכונה והאמיצה לצאת למלחמה, וכפי שהוא היה האחראי העליון לניצחון, אילו היה. אולם יהיה זה חוסר יושרה אינטלקטואלית לטעון שהכשל הוא בן חודשים ספורים, אורך כהונתה של הממשלה עד המלחמה.

****

בספרם "מלחמה ואנטי מלחמה", בנו אלווין והיידי טופלר תיאוריה פוסט מלחמתית, על פיה במלחמות בימינו אין ערך לעוצמה קונבנציונלית ולטריטוריה, אלא לעליונות טכנולוגית ומודיעין מדוייק בלבד. על פי חזונם, המלחמה החדשה, בעולם הממוחשב, תונע בידי רובוטים ונשק של "מציאות מדומה". בניגוד לספריו הקודמים של טופלר "הלם העתיד", "הגל השלישי" ו"מהפך העוצמה", בהם היטיב לזהות נכוחה את מהפיכת המידע והשפעתה על הכלכלה העולמית ועל מערכות החיים האזרחיות, בספר זה, אותו כתב עם רעייתו, הם טעו בהערכותיהם, או לפחות הקדימו את המציאות בכמה עשרות שנים. ההמחשה הטובה ביותר לכך, היא מתקפת ה-11.9 – הניצחון האסטרטגי הגדול ביותר של צד כלשהו במלחמה כלשהי בדור האחרון, שבוצע באמצעות ... סכינים ספורים (ניתן היה לבצעו גם באמצעות 3 מטרים של חוט דנטאלי...).

המדינה היחידה בעולם שהתייחסה לתיאוריה הזו כבסיס לקונספציה האסטרטגית שלה היא ישראל. נאט"ו, לדוגמה, מתעקשת על הצבת טילים בפולין, על אפם וחמתם של הרוסים, מתוך הבנת החשיבות הרבה של העומק הטריטוריאלי האסטרטגי.

איך זה קרה, שדווקא אנו, מדינה המוקפת באוייבים החותרים להשמידה ושאינה נהנית ממרחב טריטוריאלי מינימלי, לוקחת סיכון כה עמוק ומאמצת הלך מחשבה כזה?

הגורם לכך, אינו טמון בחשיבה הצבאית, אלא בחשיבה פוליטית ובעיקר בהלך רוח פסיכולוגי, הגמוני בקרב אליטות השליטות בחברה הישראלית - בפוליטיקה, בתקשורת, בתרבות, במשפט ובאקדמיה בשני העשורים האחרונים. המערכת הצבאית, כמערכת סתגלנית מטבעה, התאימה עצמה להלך הרוח הזה.

הלך הרוח הוא התרופפות הנחישות להיאבק על קיומנו, התערערות האמונה בצדקת דרכנו ומכאן הנכונות לרצות בכל מחיר את האוייב, כדי להגיע בכל מחיר לשלום עכשיו. הלך רוח זה, התעלם מהמציאות של חוסר נכונותם של הערבים לקבל את זכות קיומנו, ובנה קונספציה על פיה הסכסוך אינו קיומי אלא טריטוריאלי, והוא מתמצה בשטחים שישראל שחררה במלחמת ששת הימים. אילו רק ניסוג מהם יסתיים הסכסוך. "רק תצאו מהשטחים, ויהיה טוב, הו, יהיה טוב, כן" (יהונתן גפן, "יהיה טוב").

כדי להצדיק את הנכונות לסגת מהשטחים, היה צורך לשכנע את עצמנו שאין להם ערך. הערך הלאומי, ההיסטורי, הרוחני הוגחך והוצג כפטישיזם של "קבר רחב הזונה". והערך האסטרטגי, הביטחוני הוגחך באמצעות הצגתו כעולם האתמול. את האמת שהביטחון הוא תנאי לשלום, החלפנו בפיקציה שהשלום הוא תנאי לביטחון. את האמת שהטריטוריה חיונית לביטחון, החלפנו בפטיש הטכנולוגי.

כתב שמעון פרס בספרו ההזוי "המזרח התיכון החדש", שבו שרטט חזון של הפיכת המזה"ת לקהילה על לאומית: "מהו הביטחון, אם בשמו נתבעים לשוב ולהילחם בכל פעם מחדש, מבלי יכולת לשנות את המציאות? 'ביטחון' כזה הוא מקסם שווא, פטה מורגנה, המשטה לאורך ההיסטוריה בקיצונים, שאינם לומדים דבר ואינם שוכחים דבר (ע' 74) ... אין מדובר רק בחשיבה חדשה על מושגי הגיאוגרפיה והטופוגרפיה בתנאי שלום, אלא בשינוי כולל בחשיבה על יסודות הביטחון הלאומי... הטכנולוגיה הצבאית החדשה... מעמידה תחת סימן שאלה את המרכיבים הללו: מה ערך יש לזמן, אם טיל ביניבשתי יכול לחצות במשך שש דקות בלבד את המרחק שבין וושינגטון למוסקבה? מה ערך יש למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים, לנהרות, למדבריות – אם הטיל טס מעליהם בדרך אל היעד שנקבע לו? ומה ערך יש לכמות הטנקים, התותחים והמטוסים, לנוכח הנשק הבלתי קונוונציונאלי – הנשק הגרעיני והמימני, הכימי והביולוגי – שיצר איכות חדשה לגמרי במלחמה?" (עמ' 75-76)

****

הלך הרוח הזה, ואשליות השלום בימי האופוריה של אוסלו, סדקו את הנכונות, בחברה הישראלית, להיאבק ולהקריב. הדבר השפיע, ולא יכול שלא להשפיע, על צה"ל. בסוף תדריך של אלוף פיקוד הדרום, בתחילתה של תעסוקה מבצעית אליה יצא גדוד המילואים שלי, הוא אמר: "כל זה לא שווה כלום, אם תיפול שערה משערות ראשו של אחד מכם". האמירה הזאת, שנועדה להפגין אכפתיות אבהית, קוממה אותי – אם המטרה היא לחזור הביתה בשלום, הרי רק לפני שעות ספורות הייתי בבית בשלום. למה קראו לי, אם המשימה חשובה פחות משערה משערות ראשי? הלך הרוח הזה ניוון את צה"ל ושחק עד דק את ערכי החתירה למגע, החתירה לניצחון, הדבקות במשימה.

הלך הרוח הזה, הביא לעיצוב קונספציה לפיה ניתן לנצח בלי להלחם ובלי לשלם את מחיר המלחמה. אין עוד משמעות לשטח, לטנקים, לעוצמה קונבנציונלית – כפתורים ומטוסים יעשו בעבורנו את המלאכה באופן שקט וסטרילי, ללא מחיר, ללא נפגעים, ובלי להפריע לשגרת חיינו. כך הגענו למלחמת לבנון השניה, וכך צה"ל הגדול, שהשכיל להביס בשישה ימים שלושה צבאות סדירים, כשל במשך למעלה מחודש בניסיון לנצח ארגון טרור המונה כמה מאות לוחמים.

אין בדברים אלה כדי לזלזל בחיל האוויר, חלילה. ביצועיו של חיל האוויר במלחמת לבנון השניה היו מצויינים. בתוך שעות ספורות, השמיד חיל האוויר את האופציה האסטרטגית של חיזבאללה – מערך הטק"ק, טילי הקרקע קרקע לטווח בינוני, שהיו מיועדים להנחית פגיעה קשה והרסנית על גוש דן ומרכז הארץ. חיל האוויר ביצע את תפקידו באופן מצויין, אך לא היה די בכך כדי לנצח את חיזבאללה. כדי לנצח את חיזבאללה, היה על ישראל להחליף דיסקט, לפעול על פי קונספציה שונה לחלוטין מזו שבה צה"ל פעל. אך ההנהגה המדינית והצבאית לא השכילה לעשות כן. וכך, במשך למעלה מחודש, צפון הארץ שותק, אלפי רקטות נחתו על יישובים אזרחיים ישראליים, ועד יומו האחרון של המלחמה לא הצלחנו אפילו לצמצם את כמותם ותדירותם. למה? כי פחדנו להלחם.

כך שחקנו את כוח ההרתעה של צה"ל. כך הארכנו את המלחמה ואת נזקה לאורך שבועות ארוכים. כך ביזבזנו כמעט את כל מלאי התחמושת של צה"ל באש בלתי יעילה, שגם גרמה להרג מוגזם ומיותר של אוכלוסיה לבנונית אזרחית.

****

ההחלטה על המלחמה היתה נכונה. אופן ניהולה היה כושל. מתנגדי המלחמה משתמשים בכישלון כהוכחה להתנגדותם. חלק מתומכי המלחמה מלכתחילה היו למתנגדיה בדיעבד, בהשפעת תעמולת המתנגדים. וחלק מהתומכים בה, מלכתחילה ובדיעבד, מתעלמים מכשליה, כאילו הודאה בכשלים אלה, כמוהם כהודאה שהמלחמה היתה מוטעית מעיקרה.

אחד הבולטים שבתומכים אלה, הוא אהוד בן עזר. ברשימתו "לא אנחנו הרגנו אותם" הוא שב ומגן על דן חלוץ וקברניטי המלחמה, ובז למבקריהם, טוען שהמלחמה נוהלה בכלים הראויים ומציג אותה כניצחון ישראל גדול. הסכנה שבגישה זו, היא שאם היא תהיה לגישה השלטת בשיח הישראלי, לא נתקן דבר ולא נשתחרר מהקונספציה שגרמה לכישלון. אם לא נשנה את הקונספציה, במלחמה מול צבא סדיר לא ננצח גם "בנקודות".

האם נפל לנו האסימון? האם למדנו את הלקח? העובדה שצה"ל חזר להתאמן, ולהתאמן

בהפעלת העוצמה הקונבנציונלית, מעידה על הכרה בצורך בשינוי. אולם אני בספק האם חל בנו השינוי הרוחני, שהרי הכשל הרוחני הוא אבי כל חטאת.

הנה, שני סיגנלים המעידים על כך שטרם חל השינוי. האחד, אופי העיטורים והצל"שים על מלחמת לבנון השניה. רובם הגדול ניתנו על חילוץ פצועים. אין ספק שכל מקבלי הצל"שים והעיטורים הם גיבורים הראויים לציון ולעיטור; אין ספק שמדובר באנשים שראוי לחנך לאור מעשיהם את הדורות הבאים. אולם צבא שעיקר הצטיינותו היא בחילוץ פצועים, ולא בתעוזה מבצעית בחתירה הבלתי מתפשרת לניצחון, תוך נכונות לשלם מחיר דמים בדבקות במשימה, לא יהפוך לצבא מנצח, ולא ישקם את חולייו.

הסיגנל השני, הוא ההפגנה המחפירה של הורי החיילים במחנה זיקים, שרצו מלווים בתקשורת לשער המחנה, כדי להחזיר את "הילדים" שלהם הביתה, ותבעו מהצבא לשחרר את "הילדים", תוך יללנות ובכיינות מופגנת ומבישה וסיפור על "הילדים" שפוחדים וכו' וכו'. אם כך נראית החברה הישראלית, אין סיכוי שהאוייב יתייאש מניסיונותיו להביסה.

ובכן, אהוד, אל לנו להתהדר בניצחון שלא היה, אלא עלינו לערוך חשבון נפש יסודי של החברה הישראלית ושל צה"ל. במלחמה האחרונה כשלנו. מאחר והיא נוהלה נגד אויב חלש, יחסית, הכשל היה קטן יחסית. מן העז ייצא מתוק, אם נפיק את לקחי המלחמה ונחולל שינוי אמיתי. התעלמות מן המציאות, כמו במאמרך "לא אנחנו הרגנו אותם", אינה משרתת את המטרה הזו, להיפך. ודאי שלא אנו הרגנו את החיילים והאזרחים במלחמה אלא האויב. אך במלחמה הזו היה עלינו לנצח, ובשל שגיאותינו וכשלינו, המטרה לא הושגה. היה בידינו להשיג את המטרה. יכולנו לנצח במלחמה בגדול ולהנחיל לחיזבאללה תבוסה מוחצת. אפשר היה גם אחרת. אנו בחרנו בקונספציה שגרמה לכישלון. כעת עלינו להרוג את הקונספציה הזאת, לבצע בה וידוא הריגה ולבנות מחדש את צה"ל כצבא מנצח, שאף אויב לא יוכל לו.

* "חדשות בן עזר" 

מאמרי הקודם בטור זה, "האב הרוחני של סרבני חברון", עורר מבול של תגובות. אחת התגובות, בחתימת "אבא של חייל", מצדיקה המשך העמקה בנושא, כיוון שהיא ממחישה את המדרון החלקלק של הסרבנות, ואיך הסרבנות הורסת את צה"ל ואת מדינת ישראל.

תקציר הפרקים הקודמים – בעקבות סירובם של לוחמים ביחידת "דוכיפת" להשתתף בפינוי מתנחלים בחברון, פירסם דודו פלמה, מראשוני הסרבנים במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה, מאמר תחת הכותרת "סירוב טוב וסירוב רע", בו התקומם על ההשוואה שעושים בין הסרבנות "הטובה" של חבריו ושלו, לסרבנות הרעה של הצד השני של המתרס הפוליטי. במאמר תגובה, טענתי שאכן יש הבדלים בין סרבנות לסרבנות (ולאו דווקא לטובת מי שמסרבים להלחם נגד אויב הנלחם בנו) אך המשותף גדול מהמפריד – הרמת יד על הדמוקרטיה הישראלית וקעקוע היסודות של ריבונות המדינה. אלה ואלה משתמשים בדיוק באותה טרמינולוגיה – דיבור על נאמנות למצפונם, לאמת המוחלטת שלהם, למוסר, ובוז לחיילים "הקונפורמיסטים" ש"פועלים כאוטומט" ו"רק ממלאים פקודות" (רמז גס, תרתי משמע). אלה ואלה מדברים על סירוב אישי מצפוני, אך למעשה יוזמים סרבנות פוליטית מאורגנת שנועדה ליצור מסה קריטית שתסכל את מדיניות הממשלה הנבחרת. אלה ואלה עיוורים לעמדה אחרת, ואינם מסוגלים לזהות את השתקפותם בסרבני הצד השני.

הטוקבק של "אש"ח – אבא של חייל"  כלל את השורות הבאות: "האם תקבל בהבנה סירובו של בן 18 להתגייס לשירות צבאי במדים, כאשר שכנו לישוב, או חברו לביה"ס, או בן של מכרים, או עמית של אחיו הבוגר נמצא בשבי-אוייב יותר משנה, וההתרשמות היא שהמוסמכים ובעלי-היכולת הממונים על הצבא אינם עושים את המתבקש והניתן כדי להחזירו הביתה? שלא תעמוד בפני הדילמה הזאת, אבל יש מי שעומדים, ואומרים לעצמם או לבניהם: לצבא כזה לא ראוי להתגייס! תבין אותם?"

לא! לחלוטין לא אבין אותם! השתמטות זו משירות בצה"ל גרועה אף יותר ממעשיהם של סרבני לבנון / חברון ושות', אף שהיא צאצאית ישירה שלהם. ההשתמטות החצופה הזאת, בתירוץ הנבוב הזה, היא תוצאת הלגיטימציה לסרבנות ופרי באושים שלה.

לפני חודשים אחדים, בשיא מתקפת הקסאמים על שדרות, הודיעה קבוצה של חיילי מילואים משדרות שהם יסרבו לשרת במילואים, במחאה על אזלת היד של הממשלה במלחמה בטרור הקסאמים. אני בהחלט מבין את תחושתם ואף שותף לביקורתם, אך הודעה זו חמורה ביותר. אפשר להתווכח על דרך המלחמה בטרור, אך אין ספק שההחלטה על כך היא בסמכותה של הממשלה. אין ספק שהממשלה, מצדה, עושה מאמץ להפסיק את הירי, גם אם ניתן להתווכח אם דרכה נכונה, ואי אפשר להתווכח על כך שהיא אינה מצליחה בינתיים. אך איום של אזרחים, שחיילי צה"ל מגינים עליהם מידי יום, שהם יסרבו לצאת למילואים בשל ביקורתם על דרכה של הממשלה, מבטאת חוסר הבנה של יסודות האזרחות והדמוקרטיה. אך אם מותר למי שמתנגד למלחמה בלבנון, או למי שמתנגד למלחמה בטרור, או למי שמתנגד להתנתקות לסרב – התוצאה היא סירוב של מי שחושב שהממשלה אינה בוחרת בדרך הנכונה להלחם בירי הקסאמים.

וכאן אני מגיע לסוגיית השבויים. אין מדינה בעולם הפועלת למען שבוייה כמו ישראל. במלחמה נגד מדינות ריבוניות, ישראל לא עשתה כל חשבון של מספרי שבויים, ושחררה את כל השבויים שבידה תמורת שבוייה. כאשר השבויים נמצאים בידי ארגוני טרור, באחריות פושעי מלחמה, המצב מורכב הרבה יותר.

ישראל יצאה למלחמה למען שבוייה (זו לא היתה הסיבה היחידה, אך אחת המרכזיות למלחמה). איך ניתן לומר עליה שאינה עושה די כדי לשחרר את השבויים? הטענה שצריך לעשות "הכל" כדי לשחרר את השבויים היא דמגוגיה פופוליסטית.

מה פירוש לעשות "הכל"? אם יש אפשרות לחלץ את השבויים בפעולה צבאית, יש לעשות כן, גם אם הדבר כרוך בסיכון חיי אדם. אבל אם פעולה כזו תביא בוודאות למותם של 20 חיילים, האם גם אז יש לבצעה? לדעתי לא. ואם היא כרוכה במותם של 50 חיילים? מן הסתם איש לא יתמוך בה.

מה פירוש לעשות "הכל"? אם הארגונים המחזיקים בשבויים ידרשו ויתורים מדיניים, נניח נסיגה מחוות שבעא, אני מניח שאף אדם אחראי לא יתמוך בצעד כזה. הרי אין לכך גבול! הרי כניעה כזו תהפוך באחת את כל חיילי צה"ל ואזרחי ישראל לחטופים בפוטנציה, במטרה לכופף את המדינה ולכפות עליה ויתורים.

מה פירוש לעשות "הכל"? יש קונסנזוס בישראל שאם אין דרך צבאית לחלץ את השבויים, יש לשחרר מחבלים תמורתם. השאלה היא את מי וכמה? חיילים רבים מסכנים את חייהם כדי ללכוד מחבלים ובכך מצילים חיי אזרחים במניעת הפיגועים. האם חייהם של אותם חיילים סמוקים פחות מחייו של השבוי? 80% מהמחבלים ששוחררו בעסקות העבר חזרו לעסוק בטרור. האם חייהם של האזרחים שנרצחו בידי מחבלים ששוחררו יקרים פחות מחייו של חייל שבוי? וחייהם של החיילים שמסכנים את חייהם כדי ללכוד מחדש את המחבל ששוחרר? בעסקת ג'יבריל ובעסקת טננבוים ישראל נסחפה בשחרור סיטונאי של מחבלים ובהם רוצחים, ושילמנו על כך מחיר יקר, כולל מחיר דמים יקר.

כל חייל יודע שהוא מסכן את חייו, שהוא עלול להיהרג, להיפצע או ליפול בשבי. כל הורה שילדיו הולכים לצבא יודע זאת. בקרבות בהם הלכו בשבי גלעד שליט, אלדד רגב ואודי גולדווסר נהרגו חיילים, חבריהם ליחידה. המחשבה שעל המדינה להשתגע כדי לשחררם בכל מחיר, היא אבסורדית. משמעותה היא שישראל חדלה להיות מדינה, מוותרת על ריבונותה.

אפשר, כמובן, להתווכח על המחיר ועל הדרך לשחרור השבויים. אני, למשל, סבור שאסור היה לצה"ל להסיר את המצור הימי מעל חופי לבנון, בטרם ניתן, לפחות, אות חיים מהשבויים. אני סבור, שעל ישראל להפסיק את הביקורים אצל האסירים הפלשתינאים עד שאנשי הצלב האדום יורשו לבקר את גלעד שליט.

אך מוויכוח זה, עד שימוש בנושא השבויים כתירוץ להשתמט משירות בצה"ל, הדרך ארוכה. אבא של חייל אחד יטיף לו להשתמט בטענה שלא עושים מספיק כדי לשחרר שבויים. אבא של חייל אחר יסית אותו להשתמט בתירוץ שהממשלה לא שומרת על חיי החיילים. אבא של חייל שלישי יעודד אותו להשתמט בטענה שיש יותר מידי תאונות אימונים. לאן נגיע?

הסרבנות היא סרטן, המסכן את צה"ל ואת המדינה, את ביטחון ישראל ואת הדמוקרטיה הישראלית. היא החלה במלחמת לבנון הראשונה וגרורותיה מאיימות להרוס את רקמות החברה הישראלית, את יסודות הסולידריות החברתית. האבא החצוף של החייל, הוא גרורה נוספת של אותו סרטן.

* "שווים"

40 שנה מלאו למלחמת ששת הימים. שנה מלאה למלחמת לבנון השניה.

במשך שישה ימים, הביס צה"ל שלוש צבאות של מדינות ערב. במשך למעלה מחודש, לא הצליח צה"ל לנצח את החיזבאללה, ארגון טרור וגרילה המונה כמה מאות לוחמים. "ניצחנו בנקודות", כדברי הרמטכ"ל הקודם. אוי לבושה!

מה קרה? זה אותו צה"ל?

בלילה שבין 4-5.6.67, שעות ספורות טרם פרוץ מלחמת ששת הימים, כינס האלוף ישראל טל ("טליק"), מפקד אוגדת הפלדה, את מפקדי אוגדתו לפקודה ותדריך. הוא סיים את התדריך בנאום, בו אמר בין השאר:

"היעד העומד בפנינו אינו רק יעד פיסי של שטח וכוחות, אלא בראש ובראשונה יעד פסיכולוגי ומוראלי. מי שינצח יעבור מבחינה מוראלית לאופנסיבה, ומי שייכשל יעבור לנסיגה מבחינה נפשית. מדינות אחרות יכולות להרשות לעצמן להפסיד את הקרב הראשון, להפיק לקחים מן המפלה, להתארגן, להתקיף שנית ולנצח. לנו אסור בשום אופן להפסיד דווקא את הקרב הראשון. לכן הדבר הוא פשוט: גורל הקרב ביבשה תלוי בהצלחת הקרב שלנו. פירושו, שגם גורל המדינה כולה תלוי במה שאנחנו נעשה. עכשיו אני הולך להגיד דבר חמור, אך אין לנו ברירה אחרת. הקרב הזה יהיה קרב לחיים ולמוות. כל אחד יסתער עד הסוף ללא התחשבות באבידות. אין נסיגה, אין עצירה, יש רק הסתערות קדימה".

לאחר מלחמת לבנון השניה, אמר ראש אכ"א אלוף אלעזר שטרן: "עודף רגישות לחיי אדם גרם לצה"ל לחלק מהכישלונות במלחמה בלבנון ... בגלל נפגע אחד או שלושה עצרו קרב שלם - וזה לא צריך לקרות".

זה כל ההבדל כולו. חיילי צה"ל מודל 2006 אינם פחות טובים מחיילי צה"ל מודל 1967. הם בוודאי מקצועיים יותר. לבטח הם מצויידים יותר. ההבדל הוא ברוח הלחימה, ובראש ובראשונה ברוח הלחימה של הדרגים הבכירים, החל בדרג המח"טים וכלה בדרג המדיני. יתכן שהביטוי "עודף רגישות לחיי אדם" קיצוני מידי, אך המסר הוא אמיתי – חלה שחיקה חמורה בערכי הדבקות במשימה, החתירה למגע, החתירה לניצחון ונכונות ההקרבה.

כל הקונספציה המופרכת של המלחמה, לפיה ניתן לנצח במלחמה בלי להלחם ובלי לשלם מחיר, באמצעות חיל האוויר והארטילריה בלבד, היא פרי באושים של השחיקה הזאת. הקונספציה הזאת תרגמה את התשתית הנפשית שציינתי לתכנית מבצעית אופרטיבית. עובדה, גם כאשר הוכח בימים הראשונים עד כמה מופרכת הקונספציה, ממשלת ישראל וצה"ל המשיכו לדבוק בה לאורך כל המלחמה.

במלאת שנה למלחמה, חשוב מאוד להצביע על הכשל המהותי הזה. לצערי, בשיח הציבורי הולכת וגוברת הנטיה להצביע על עצם היציאה למלחמה ככשל של קיץ 06'. אבל היציאה למלחמה היתה הכרח. מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם פגיעות קשות כל כך בריבונותה, שהגיעו לשיאם ביום פרוץ המלחמה – באירועים בהם נהרגו 8 חיילים, נחטפו שני חיילים וכל אזור הצפון הותקף בקטיושות.

יש לשבח את ראש הממשלה והממשלה על שהחליטו להגיב בעוצמה. הבעיה אינה בכך שהממשלה החליטה להלחם, אלא בכך שלא ניצחנו במלחמה שהיתה צריכה להסתיים בריסוק החיזבאללה ובניצחון ברור וחד משמעי של צה"ל. הבעיה אינה בעצם ההחלטה על המלחמה, אלא באופן בו היא נוהלה.

אני רואה דמיון בין המלחמה לבין אסון ורסאי. הבעיה באסון ורסאי לא היתה בכך שנבנה אולם ורסאי, אלא בכך שהוא נבנה מפל-קל. מלחמת לבנון השניה היתה מלחמת הפל-קל.

****

... ומי יודע? אם רוח אנטבה היתה מפעמת בקרב מנהיגי המדינה - האם גלעד שליט היה מוחזק במשך שנה בשבי, במרחק יריקה מגבול המדינה?

* "שישי בגולן"