הבלוג של אורי הייטנר

ושוב... דיבורים על נסיגה מהגולן. לא ברור האם זה רציני, אבל עצם העובדה שיש דיבורים כאלה, פשוט מדהימה. דומה, שיש אנשים שלא חיו בארץ הזאת בעשור האחרון.

יש לומר את האמת – הדרך של "שלום עכשיו" ניצחה במאבק הדעות בחברה הישראלית. ב-15 השנים האחרונות, ממשלה אחר ממשלה ניסתה ליישם את הדרך הזאת. אך העובדה שהדרך הזו נוסתה, הוציאה אותה מתחום החלומות והאידיאות למבחן האמיתי של המציאות. ובמבחן הזה, מה לעשות, התברר שאלה חלומות שווא והגשמתם מסוכנת.

ניסינו את אוסלו – ישראל נסוגה משטחים רבים, הכניסה לתוכם את ערפאת ואנשיו והקימה את הרשות הפלשתינאית. כל שנדרש מהפלשתינאים בתמורה הוא להפסיק את המאבק המזויין. אוסלו הביא את הטרור הפלשתינאי לשיאים שלא היו כדוגמתם מראשית הסכסוך.

ניסינו את קמפ-דיוויד – ברק הרחיק לכת יותר מהחלומות הרטובים של "שלום עכשיו" ומרצ: חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן, נסיגה מ-98% מהשטחים ותמורת 2% הנותרים -שטחים חלופיים בנגב. בטאבה הוא אף פתח להם את הדלת למימוש חלקי של "זכות" השיבה. קיבלנו את אינתיפאדת הטרור הנוראה.

ניסינו את ההתנתקות – נסיגה מוחלטת, עד המילימטר האחרון, עקירה מוחלטת של ההתיישבות, עד היהודי האחרון. קיבלנו מתקפת טילים בלתי פוסקת ושלטון חמאס ברצועת עזה.

יצאנו מלבנון – עד המילימטר האחרון, על פי הגבול שאנשי האו"ם שרטטו. קיבלנו תוקפנות, קטיושות, חטיפות חיילים והסלמה, שהגיעה לשיאה במלחמת לבנון השניה.

המציאות הוכיחה באופן שאינו משתמע לשני פנים, שהסכסוך בינינו לבין הערבים אינו על שטח זה או אחר, אלא על זכות קיומה של מדינת ישראל. אז איך יש שעוד מעלים על דל שפתיהם את רעיון העוועים של נסיגה מהגולן? האם תושבי הצפון הם שפני ניסיון של דרך שכבר נוסתה והובילה לאסון אחר אסון?

ישאל אותי הקורא - ואם הניסיונות הללו היו עולים יפה, האם אז הייתי מוכן לנסיגה מהגולן? תשובתי, כמובן, שלילית. תמיכתי בהמשך ריבונות ישראל על הגולן היא מוסרית, ערכית, עקרונית, ואינה קשורה לכל העובדות שתיארתי.

עמדתי העקרונית שוללת נסיגה כיוון שהגולן שלנו. הגולן שלנו כיוון שהוא חלק מא"י, רווי בהיסטוריה יהודית ויש לנו זכות היסטורית עליו. הגולן שלנו כיוון שב-21 השנים שבהם הסורים שלטו בגולן הוא היה בסיס לתוקפנות בלתי פוסקת נגד מדינת ישראל ואזרחיה. הגולן שלנו, כיוון שהוא שוחרר במלחמת מגן, כתוצאה מהתוקפנות הסורית נגדנו. הגולן שלנו כיוון שבארבעים השנים האחרונות (פרק זמן כפול מכל התקופה בהיסטוריה שהגולן היה בחזקת סוריה) הוקם בו מפעל התיישבות לתפארת שכל מדינה נורמלית היתה דוחה על הסף כל ניסיון להטיל ספק בהמשך קיומו. הגולן שלנו כיוון שמזה 26 שנים הוא בריבונות ישראל, על פי החלטת הכנסת. הגולן שלנו כי הוא אזור שאזרחי ישראל אוהבים, רואים בו חלק מהמדינה ורובם הגדול אינו מוכן לעזוב אותם. הגולן שלנו, כיוון שאין בו סורים ואין הוא מהווה איום דמוגרפי. הגולן שלנו. נקודה.

אולם מי שהשיקולים המוסריים והערכיים האלה אינם מדברים אליהם; אלה שגישתם פרגמטית נטו, אינם רשאים להתעלם מהניסיון המר של דרך הנסיגה והוויתורים. עד מתי אפשר ללכת עם הראש בקיר ולנסות שוב ושוב דרך הרת אסון, שאת תוצאותיה אנו מבכים מידי יום ביומו? מתי הם ילמדו?

"על הצפון" 

חברים רבים צפו בהצגת התיאטרון הקהילתי "שיגעון של דמויות". רבים שוחחו עמנו, השחקנים, לאחר ההצגה. השאלה המרכזית שאני נשאלתי, ומן הסתם גם חבריי לקבוצה, היתה אודות מקורות ההשראה למונולוגים. האם ועד כמה יש בהם מרכיבים ביוגרפיים, ועד כמה הם בדיוניים? האם יש לי קשר לנושא ששיחקתי – הלם קרב? האם חקרתי את הנושא? האם נפגשתי עם נפגעי הלם קרב? כך נשאלתי אני, וכך נשאלו כל חברי הקבוצה.

התשובה, כמובן, שונה משחקן לשחקן. בחלק מן המונולוגים מרכיב ביוגרפי משמעותי. אחרים חפים לחלוטין מכך. חלק מן המונולוגים מקוריים, נכתבו בידי השחקן, וחלק לקוחים מטקסטים כתובים.

אספר על עבודתי, אך מן הסתם היא תאיר גם על עבודת חבריי, על עבודת הקבוצה כולה ואולי בכלל על עבודת התיאטרון (אף שאיני מתיימר להיות בר סמכא בנושא).

הדבר המעניין, מבחינתי, הוא המקריות המוחלטת בה הגעתי לדמות ששיחקתי, מצד אחד, ואיך התחברתי אליה, מצד שני. הדבר מעורר אצלי סימני שאלה לגבי המקריות בכלל, מה גם שכך קרה לי גם בהצגה בה שיחקנו בשנה שעברה.

****

איך בכלל הגעתי לדמות? לגמרי במקרה.

הכל החל ב-sms   מאפרת, לקראת מפגש של החוג, בו היא ביקשה מאיתנו להביא לפגישה איזה כובע, נעל, פריט לבוש מצחיק.

שניה לפני שיצאתי למפגש נזכרתי במטלה. חשבתי לקחת "כובע כלב" צבאי. עליתי להוריד אותו מהבוידם, ואז ראיתי את הקסדה (שיש לי בשל חברותי בכיתת הכוננות של אורטל). אז לקחתי אותה.

במפגש עבדנו על משחק עם פרטי לבוש – הפריטים שהבאנו ועוד פריטים רבים שאפרת הביאה. אחד התרגילים היה אימפרוביזציה בשלשות, כשכל אחד בוחר פריט לבוש המאפיין את הדמות שישחק. לקחתי את הפריט שהבאתי, הקסדה, והצטרפתי לתומר ולאסטריד. שניהם חבשו כובעי גברות רחבי שוליים ואני – קסדה. סיכמנו שהם יגלמו נשים בגיל המעבר, המתגוררות בצפון ויצאו ליום בילוי בת"א. איך אני משתלב עם הקסדה הזאת? לא ברור, והחלטתי לשחק ביטחוניסט החי את הצבא ולא מבין אנשים החיים את חייהם האזרחיים הנורמליים. מכאן בא המשפט, שנשאר במונולוג שלי: "תשמרו על רווחי יום, משוגעים, פצמ"ר אחד וכולכם הלכתם!!!!". איך שהוא, בדקות הספורות שהיו לנו, הדמות הוסבה להלום קרב. כבר באותה אימפרוביזציה שיחקתי את רגע ההלם, בו אני בוהה באוויר, עיניי פקוחות לרווחה ופי פעור. התגובות של חברי הקבוצה היו מצויינות.

בתום המפגש התחלנו את התהליך שהוביל להצגה. אפרת הטילה עלינו תרגיל, שעורי בית, למפגש הבא. להכנס לדמות, קצת קיצונית, אובססיבית, ולהכין מונולוג. אני חשבתי על "הקמצן" של מולייר, או לחלופין על דמות מסויימת באורטל. אחרי השיחה אפרת ניגשה אליי, ואמרה שגילמתי היטב את דמות הלום הקרב. "לך על זה", הציעה לי, וקיבלתי את ההצעה.

****

למפגש הבא הגעתי כבר עם הדמות הזאת ועם המונולוג הזה (שלקראת ההצגה הוא קוצר). נכנסתי לדמות הזאת לגמרי במקרה, אך כשהכנתי את הטקסט, הבנתי עד כמה אני מחובר.

הכנסתי לא מעט מרכיבים מתוך חיי.

מעולם לא חוויתי חוויית הלם קרב. אולם הסיפור על התקופה בלבנון, לפני 24 שנים, נכון ומדוייק. (במונולוג המקורי, הכנסתי פרטים נוספים על התקופה, כולל המקום בו שירתתי, שם המוצב ועוד). גם שמות ההרוגים והפצועים אמיתיים, או קרובים לאמת. ראיתי בכך חוב של כבוד. התקרית בה נפגעתי, כביכול, לא היתה ולא נבראה. אולם פריצת הציר למוצבים בג'אבל ברוך, בה כביכול אירעה התקרית, אכן היתה (אף שהיתה רגלית, ולא רכובה כמו בהצגה). אני זוכר את פריצת הציר לא בגלל תקרית, אלא מסיבה אחרת – סופת שלג שירדה ביום העצמאות (!) שהיה סוער במיוחד באותה שנה, ושבעטיה הפסקנו את הביצוע והתקפלנו חזרה למוצב.

התקופה ההיא בלבנון היתה קשה, אך לא חוויתי אותה כטראומה. איני מרבה להיזכר בה, אם כי גם איני מדחיק אותה. אולם אני שמח שזכיתי לעשות לה עיבוד אמנותי. היתה זו מבחינתי הזדמנות לסגור מעגל.

מקור השראה נוסף – קרוב משפחה שלי שהוא נפגע הלם קרב, ממלחמת לבנון הראשונה. רוב הדברים שסיפרתי על ההתמודדות של הלום הקרב באזרחות, לקוחים ממנו. כאשר שיחקתי את התפקיד באימפרוביזציה, אפילו לא חשבתי עליו. כשהכנתי את המונולוג, הוא עמד לנגד עיניי, ובמידה רבה הוא היה הדמות איתה הזדהיתי.

לאחר הצגת המונולוגים הראשונה, התבקשנו לבצע עם הדמויות שלנו טקסטים כתובים. אני לא התחברתי לכך ולא ביצעתי זאת. אולם לגמרי במקרה, בדיוק באותו שבוע, קיבלתי במייל מהמשורר והסופר אלישע פורת, עמו אני בקשר, סיפור פרי עטו, שפורסם לכבוד יום ירושלים, ונקרא "סינדרום ירושלים", ובו הוא הזכיר הלם קרב. שאלתי אותו אם זהו סיפור אוטוביוגרפי אוטנטי. הוא השיב בשלילה, אך שלח לי סיפור שכתב, על הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים, שנקרא "הקצין האילם". כמה משפטים ותנועות כתבתי בהשראת הסיפור, ובעיקר סיפור שלושת ימי השתיקה והחשש שהפכתי לאילם.

****

 את המונולוג שיחקתי לראשונה בטרם העליתי אותו על הכתב. "כתבתי" אותו בראשי בכמה סיבובי הליכה סביב אורטל, ובהם גם שיננתי אותו. רק כשבועיים שלושה מאוחר יותר התיישבתי להקליד אותו.

 אף שהגעתי לדמות הזאת במקריות שכזו, כנראה שאין באמת מקריות בחיים. בכל אופן, אני הזדהיתי מאוד עם הדמות, נכנסתי אליה בכל מאודי, וממש חשתי כאילו אני הוא הדמות שגילמתי.

 (וגם מתפקידיי האחרים, במונולוגים של שחקנים אחרים, נהניתי מאוד. לחקות את ראומה אלדר – זה ממש חלום חיי).

****

בהזדמנות זאת אני שב ומודה לאפרת, המורה והבמאית הנפלאה שלנו, וכמובן לכם – הצופים המפרגנים!

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

השבוע לפני חצי יובל שנים פרצה מלחמת לבנון הראשונה / שלום הגליל. במועד זה ניתן לציין גם 25 שנים לתופעת הסרבנות הפוליטית בצה"ל; למחלת הסרבנות הפוליטית בצה"ל.

מלחמת הלבנון (למעט השלב הראשון שלה) היתה שנויה במחלוקת קשה בחברה הישראלית. במדינה דמוקרטית, מחלוקות פוליטיות מוכרעות בהרמת אצבע במוסדות הנבחרים. בידי האזרחים דרכים רבות להשפיע על המערכת הפוליטית – בראש ובראשונה בקלפי, וכן בהפגנות, עצרות, שביתות שבת ורעב, עצומות, מכתבים למערכת ועוד. בימי מלחמת לבנון, נשבר הקוד הדמוקרטי הזה, בידי קבוצת אנשים ששברה ברגל גסה את כללי המשחק וניסתה להיאבק על דרכה בדרך בלתי לגיטימית – סרבנות לשרות בלבנון.

משמעותו של צעד זה, היא ניסיון למנוע בעד הממשלה הנבחרת לבצע את מדיניותה, באמצעות יצירת מסה קריטית של חיילים שיסרבו לבצע את פקודותיה, ובכך יהפכו את מימוש המדיניות לבלתי אפשרי. זהו פוטש. לא פחות ולא יותר.

המזימה כשלה, מאחר ומספר הסרבנים היה זעיר. אולם הסלחנות של החברה הישראלית וצה"ל עצמו כלפי התופעה החמורה, יצרה תקדים חמור. נוצרה לגיטימציה להתנקשות בדמוקרטיה הישראלית באמצעות חיילי צה"ל.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הורחבה הסרבנות גם לשירות בשטחים. לאחר הסכמי אוסלו אמר המנהיג הרוחני של הסרבנים, ישעיהו לייבוביץ', שמעתה אין עוד הצדקה מוסרית לסרבנות, כיוון שאם אחרי ההסכם הפלשתינאים יפרו אותו, זכותה של ישראל להגן על עצמה. כידוע, הפלשתינאים לא קיימו את חלקם בהסכם אוסלו, שהתמצה בהפסקת הטרור. להיפך, מעולם לא הגיע הטרור למימדים שהגיע מאז אוסלו. ואף על פי כן, תופעת הסרבנות נמשכה. ככל שגבר הטרור, בעיקר באינתיפאדה השניה, כך גברה ההסתה לסרב לשרות בשטחים; לערוק ממלחמת המגן נגד הטרור.

ברגע המבחן, במבצע "חומת מגן", התברר שמדובר בקומץ מזערי בשולי השוליים של חיילי צה"ל. אולם החשיפה האדירה של התקשורת הישראלית למכתבי הסרבנים (מכתב הטייסים, מכתב הסיירות וכו') בחודשים שקדמו למבצע, היתה שמן בגלגלי הטרור, שטפח למימדים חסרי תקדים, של אוטובוסים מתפוצצים ופיגועי התאבדות כתופעה יום יומית, הגובה חיי מאות אזרחים וילדים ישראלים.

לקראת ההתנתקות, התפשטה תופעת הסרבנות לצד הימני של המתרס. אלה שבמשך שנים הטיפו, בצדק, נגד הסרבנות, אימצו את שיטת הסרבנות, סיגלו את שפת הסרבנים ("סרבני מצפון","הזכות לסרב", "התנגדות בלתי אלימה" וכו' וכו') ובדיוק כמו השמאל הקיצוני, ניסו לטרפד ולהכשיל את מדיניות הממשלה הנבחרת באמצעות יצירת מסה קריטית של סרבנים בקרב חיילי צה"ל.

כמו מקביליהם בשמאל הקיצוני, גם הם נחלו כישלון חרוץ. כמו החיילים בעלי השקפת העולם השמאלית, שברובם המכריע לא שעו להסתה לסרב, כך נהגו גם רובם המכריע של החיילים בעלי השקפת העולם הימנית והדתית. אולם עצם העובדה שגם בצד ימין ניתנה לגיטימציה לסרבנות, הפכה את התופעה החמורה הזאת ללגיטימית יותר בעיני הציבור, שהחל להתרגל אליה, כמעט עד כדי השלמה.

והנה, בימים אלה החלה מהדורה חדשה של סרבנות – סרבני שדרות. קבוצת קצינים ולוחמים במיל', תושבי שדרות, הודיעה שתסרב לשרת במילואים בשל אוזלת ידה של הממשלה בתגובה על ירי הטילים ובמניעת המשך הירי.

יש הבדל בין הקריאה הזו לסרבנות לקודמותיה. הפעם אין הכוונה לנסות לגייס המוני סרבנים כדי לסכל את מדיניות הממשלה, אלא בעיקר ביטוי של מחאה וזעקה מצד אזרחים במצוקה ביטחונית קשה. אולם גם ככזאת, הקריאה הזאת גורמת לנזק חמור לדמוקרטיה הישראלית – היא מעצימה את הלגיטימציה הציבורית לסרבנות, והופכת אותה כמעט לתופעת טבע; מי שכועס על משהו במדינה, ירשה לעצמו לסרב לשרת.

קשה לצאת נגד פעולה של אזרחים משדרות, לא רק כיוון שביקורת כלפיהם אינה פוליטיקלי קורקט, אלא גם בשל הסולידריות האמיתית איתם, בשעתם הקשה. קשה לי לבקר אותם, כיוון שאני מסכים עם טענתם שהמדינה אינה עושה די במלחמה נגד טרור הקסאמים. אך חרף הקושי, חשוב שמכתב הסרבנים יתקל במענה ציבורי האומר – עד כאן! גם במאבק הצודק ביותר חייבים להיות קווים אדומים.

הסרבנות היא חציית קו אדום. אי אפשר לנהל דמוקרטיה ללא שמירה על כללי המשחק. כללי המשחק ברורים – האזרחים בוחרים את הדרג המדיני. הדרג המדיני הוא הקובע את המדיניות ומטיל על צה"ל את המשימות. חיילי צה"ל חייבים לבצע את ההוראות החוקיות של הצבא. אסור להפוך את כללי המשחק הללו על פיהם. עד כה כל גלי ההסתה לסרבנות נכשלו, אך אם יצליחו חלילה, הסרבנות עלולה להרוס את צה"ל. ללא צה"ל חזק, אין קיום למדינה ואין קיום לעם היהודי. אף חייל, בסדיר ובמילואים, אינו רשאי להתנער מאחריותו.

צודקים תושבי שדרות בביקורתם על אוזלת ידה של הממשלה בטיפולה בירי הטילים, אך רק הממשלה מוסמכת לקבוע את דרכי התגובה. זכותם וחובתם של אזרחי ישראל ובוודאי של תושבי שדרות להשפיע על הממשלה ולמחות על דרכה. אולם עליהם לעשות זאת אך ורק במסגרת הלגיטימיות הדמוקרטית.    

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh