הבלוג של אורי הייטנר

שבירת המבנה השבטי של הציבוריות הישראלית, ויכולת להתעלות מעל אינטרס השבט למאבק משותף של אזרחים בעלי דעות שונות על נושא המשותף להם, היא בשורה חיובית וחשובה לחברה הישראלית.

מן הראוי שיונים וניצים יאבקו יחד למען צדק חברתי, נגד הרס מערכות החינוך והבריאות, נגד השחיתות, נגד האלימות, בעד משטר תקין. טוב היה, אילו תומכי ההתנקות ומתנגדיה חברו יחדיו למחאה נגד יחס המדינה לעקורים.

והנה, סוף סוף זה קורה. שמאל וימין, כתומים ואנשי "שלום עכשיו", יוסי ביילין ואפי איתם חברו יחדיו במאבק למען התפטרות אולמרט ופרץ, בשל אחריותם לכשלי מלחמת לבנון השניה. ודווקא במקרה זה, שיתוף הפעולה הזה אינו מבורך.

אין הוא מבורך, כיוון שהוא מבוסס על מכנה משותף נמוך מאוד ונגטיבי בלבד – קריאה להתפטרות רוה"מ ושר הביטחון. אין בין המוחים מכנה משותף בנוגע לעצם היציאה למלחמה, למהות הכישלון בה, ללקחים שיש להפיק ממנה ובעיקר לשאלה – מה הלאה?

אני תומך בהתפטרות אולמרט ופרץ, אולם אני תומך בכל לבי בהחלטה לצאת למלחמה. אסור לישראל להשלים עם התנקשות בלתי פוסקת בריבונותה. אסור לישראל להשלים עם התעצמות ארגון טרור כחיזבאללה על גבולה, ואם היינו ממתינים עוד שנתיים הנזק עלול היה לגדול שבעתיים. על אולמרט ופרץ ללכת בעקבות חלוץ, כיוון שלא הצליחו לממש את המטרות הצודקות של המלחמה, עקב הססנות ופחדנות, ניהול כושל של המערכה, הסתמכות עיוורת על קונספציה מופרכת של ניצחון מהאוויר, הימנעות מגיוס המילואים ומפעולה יבשתית נרחבת שעשויה היתה להביס את האויב, ניהול שערורייתי של העורף. בשל אלה, לא הושג הניצחון, נפגעה ההרתעה, ירי הקטיושות לא פסק ולא נחלש.

מלחמת לבנון השניה – כמוה כאסון "ורסאי". הבעיה לא היתה בהחלטה להקים את אולמי "ורסאי", אלא בשימוש בפל-קל בבניין האולם. אילו נבנה כראוי לא היה מתרחש האסון. לכן, מי שאחראים לבניה בפל-קל נדרשים לשאת באחריות. כך גם מי שניהלו מלחמת "פל-קל" והחמיצו ניצחון במלחמה צודקת.

אין חלקי עם המגנים רטרואקטיבית את המלחמה ומנסים להנחיל לציבור לקח, שעלול להזמין את המלחמה הבאה. אם ישראל תפחד להגיב על ירי הקסאמים מרצועת עזה, תאפשר התחמשותו מחדש של חיזבאללה ותשדר מסר של הבלגה ופאסיביות, אל נתפלא אם נמצא עצמנו במהרה מותקפים בכל הכוח. אין לי כל עניין להיות שותף במחאה עם מי שמשדרים את המסר הזה, כיוון שאיני רוצה לשאת באחריות למחדל שיחייב את ועדת החקירה הבאה.

איני שותף למחאה עם מי שמסרבים להפנים את הלקח העיקרי של המלחמה – גם אחרי שחזרנו לגבול הבינלאומי האויב תקף אותנו, הן בלבנון והן ברצועת עזה. הוכח בעליל, שהסכסוך בינינו לערבים אינו על שטח זה או אחר, אלא על עצם זכות קיומה של מדינת ישראל. את האסטרטגיה הישראלית יש לבנות על הפנמת הלקח הזה. מי שמציע לבסס את האסטרטגיה בניגוד גמור ללקח הזה, אינו שותפי למחאה, גם אם כמוני הוא מצדד בהתפטרות אולמרט ופרץ. 

* "מעריב"

אחת ההחלטות המנהיגותיות הנועזות ביותר שקיבל מנהיג ישראלי כלשהו, היתה ההחלטה על מבצע אנטבה. אין ספק שהחלטה זו היתה צודקת מאין כמותה. עם זאת, היו בה סכנות רבות. ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא כחוט השערה, ואין צורך בדמיון פרוע במיוחד, כדי לשער מה היתה משמעות כישלון במבצע כזה. כאשר יצחק רבין הביא את ההחלטה להחלטת הממשלה, הוא הבהיר שאם המבצע יכשל הוא יתפטר. אין ספק שהוא היה נוהג כך, במקרה של כישלון.

גם ההחלטה לצאת למלחמת לבנון השניה היתה מוצדקת לחלוטין. אסור היה לעבור לסדר היום על פגיעה כה בוטה בריבונות ישראל. אי אפשר היה להמשיך ולהבליג פעם נוספת, כי הפגיעה ביכולת ההרתעה עלולה היתה להיות אנושה. אסור היה לאפשר המשך התעצמות החיזבאללה, שהרי על פי הישגי החיזבאללה, פרי המדיניות שאפשרה ללא הפרעה את התעצמותו, ניתן לשער מה עלול היה לקרות אילו המלחמה היתה פורצת כעבור שנתיים נוספות.

צודקים אולמרט ואנשיו המזכירים את התמיכה הרחבה של הציבור כולו והמערכת הציבורית כולה בהחלטה לצאת למלחמה. זה נכון, אבל לא רלוונטי. הציבור תמך ביציאה למלחמה, אך הוא לא תמך בכך שמקבלי ההחלטות לא יכירו את רמת הכשירות של צה"ל. הציבור לא תמך בכך שהקברניטים יאשרו תכנית מבצעית בלי לבדוק אותה, בלי לשאול שאלות, בלי לבחון חלופות, בלי לבדוק לעומק האם יש בה כדי להשיג את המטרות. הציבור לא תמך בבחירה בקונספציה מופרכת של ניצחון דה-לוקס במבצע אווירי. הציבור לא תמך באופן הניהול השערורייתי של המלחמה ובתהליכי קבלת ההחלטות הלקויים. הכישלון אינו פרי ההחלטה לצאת למלחמה הצודקת, אלא פרי הבאושים של אופן ניהולה. לא היתה כל סיבה אובייקטיבית לכישלון. לא היתה כל סיבה אמיתית שצה"ל לא יביס את האויב. הכישלון הוא תוצאה של אופן ניהול המערכה. ומי שנושא באחריות לכישלון הזה; מי שכשל במבחן המנהיגות העליון כישלון חרוץ כל כך, חייב להתפטר.

ניתן להשוות את מלחמת לבנון השניה לאסון גשר המכביה. אסון הגשר אינו מעיד על כך שעצם הרעיון להקים את הגשר היה שגוי. האסון נבע מהאופן בו נבנה הגשר. מי שנושא באחריות, הוא מי שתכנן ובנה את הגשר בצורה בה הוא נבנה. יתכן שעוד אנשים רבים תמכו ברעיון להקים גשר כזה. תמיכתם אינה מקטינה במאומה את אחריות המתכננים לאסון. כך גם בנוגע למלחמת לבנון השניה – מי שניהל אותה בצורה כושלת חייב לשאת באחריות ולשלם את המחיר. התמיכה הרחבה שקיבל לעצם היציאה למלחמה, אינה מקטינה את אחריותו לכישלון.

יצחק רבין הבין זאת היטב. הודעתו מראש שיתפטר במקרה של כישלון, היא מופת של לקיחת אחריות. זאת, חרף העובדה שרבין חקר היטב ובדק היטב את האופציה הצבאית למבצע, הכיר את כל פרטי המבצע ולא אישר אותו בטרם היה משוכנע שמדובר בתכנית טובה.

מלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בהפתעה גמורה ובתנאי פתיחה קשים ביותר, לאחר פלישתם של שני צבאות לישראל, הסתיימה בניצחון ישראלי גדול, כשצה"ל נמצא בפאתי דמשק ו-100 ק"מ מקאהיר. אף על פי כן, ראש הממשלה ושר הביטחון נאלצו להתפטר בשל אחריותם למחדל שקדם למלחמה, חרף העובדה שוועדת אגרנט לא הטילה עליהם את האחריות.

מלחמת לבנון השניה נפתחה בתנאי פתיחה טובים מאוד, כשהיוזמה היא בידי ישראל ומול צה"ל הגדול עמד ארגון טרור קטן. במשך 34 יום לא הצליח צה"ל לגבור על חיזבאללה, לא הצליח להפסיק ואף לא להקטין את ירי הקטיושות. יעדי המלחמה לא הושגו. המלחמה נוהלה באופן כושל. אם גולדה מאיר התפטרה בשל אחריותה למלחמת יום הכיפורים, קל וחומר שעל אהוד אולמרט להתפטר בשל אחריותו לכישלון במלחמת לבנון השניה. ואם יצחק רבין התכוון להתפטר במקרה של כישלון במבצע אנטבה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שעל אולמרט להתפטר בשל אחריות לכישלון במלחמה.

* "הקיבוץ"

לאורך כל תקופת עבודתה של ו' וינוגרד, זינבו אחריה מוציאי דיבתה, עתרו נגדה, הכפישו אותה, הציגו אותה כוועדת בובות של אולמרט, הפריעו לעבודתה, ניסו ליצור דה-קרדיטיזציה לחבריה. דו"ח הביניים (לדעתי היתה זו טעות להפריד בין הדו"ח החלקי למלא) מעיד על עבודה יסודית, מקצועית וישרה שהביאה לדו"ח רציני ביותר.

צדקה הוועדה בכך שנמנעה מהמלצות אישיות. ישראל היא דמוקרטיה, וראוי שעתידם הפוליטי של נבחריה יידון במשפט הציבור. תפקידה של הוועדה היתה להציג למשפט הציבור את העובדות והמסקנות. לנוכח המסקנות החמורות שהציגה, אין מנוס מפסק דין ברור – על אולמרט ופרץ ללכת בעקבות חלוץ ולהתפטר.

די היה בכישלון במלחמה כדי ששלושת האחראים יתפטרו, גם ללא ועדת החקירה. מלחמה בה צה"ל הגדול לא הצליח לגבור על ארגון טרור קטן, לא הצליח להפסיק או להקטין את ירי הקטיושות במשך 34 יום, המערכה התנהלה בחוסר נחישות ובאופן שלומיאלי כל כך, העורף נוהל בצורה כושלת כל כך, כל יעדי המלחמה לא הושגו וישראל קיבלה הסכם גרוע שאינו פותר דבר, חייבה התפטרות ההנהגה. מי שכשלו במבחן העליון של המנהיגות, איבדו את אמון הציבור ואינם יכולים להמשיך בתפקידם.

עזות המצח של אולמרט ופרץ המצפצפים על מסקנות הוועדה ועל רצון הציבור, לא תעמוד להם לאורך זמן. אני מאמין, שדעת הקהל תחייב את התפטרותם, אם לא בימים ובשבועות הקרובים, יהיה זה לאחר פרסום הדו"ח הסופי.

אולם אין די בעריפת ראשים. ההתנהלות הכושלת הן של הדרג המדיני והן של הדרג הצבאי, עליה הצביעה הוועדה, לא החלה עם ההנהגה הקודמת, ולא תסתיים אם נסתפק בחילופי גברי. ניתן לסכם את דו"ח וינוגרד במשפט אחד – לא יושמו לקחי ועדת אגרנט. אל לחברה הישראלית לאפשר למנהיגות שתחליף את הקיימת, להתחמק מיישום הלקחים ומשינוי יסודי באופן ניהול המדיניות והאסטרטגיה הלאומית של מדינת ישראל.

גם שינוי כזה אינו הלקח המרכזי. לצד האמירות הקשות על התנהלות ההנהגה, כמעט נבלעו המשפטים החשובים ביותר שאמר השופט וינוגרד בהודעתו – התייחסותו לשאלות היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שהעיסוק בהם אינו במנדט של הוועדה, אך על החברה הישראלית לדון בהן. וינוגרד רמז למהות השאלות הללו, באמירה שכשלנו כיוון שאימצנו קונספציה לפיה תם עידן המלחמה.

כאשר אנו דנים בלקחי מלחמת לבנון השניה, עלינו להתמודד עם השאלה המרכזית – למה בכלל הותקפנו מלבנון? הרי שש שנים לפני כן ישראל נסוגה לחלוטין מלבנון, עד הסנטימטר האחרון, והתייצבה על הגבול כפי ששורטט בידי האו"ם. ולמה ישראל מותקפת מידי יום מרצועת עזה, אחרי שנסוגה ממנה עד המילימטר האחרון, תוך עקירה קשה וכואבת של כל אזרחיה, עד היהודי האחרון? עובדות אלו מוכיחות בעליל, שבינינו לבין אויבינו אין סכסוך גבול. הסכסוך היום, הוא אותו הסכסוך שבעטיו התקיף היישוב הערבי בא"י את היישוב היהודי למחרת החלטת האו"ם על החלוקה, ובעטיו פלשו מדינות ערב למדינת ישראל ביום הקמתה. לב הסכסוך היה ונותר חוסר הנכונות של הערבים לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית במזה"ת.

הכשל המרכזי שלנו, הוא ההתעלמות מעובדה זו. התעלמות שהביאה אותנו לתרבות של הפרטת החברה המגוייסת, הפרטת הסולידריות הלאומית והחברתית, הפרטת האתוס הלאומי, התפוררות החברה, הרס מדינת הרווחה, השחיתות השלטונית, תופעות הפוסט ציונות וכל אותן רעות חולות שדרדרו את החברה הישראלית למצבה הנוכחי. בעשרות השנים האחרונות, התעייפנו מהמאבק הקיומי, ובחרנו באשליות "פוסט" למיניהן.

הקונספציה חסרת השחר של מלחמת כפתורים ומטוסים, לא נבעה רק מפטישיזם טכנולוגי, אלא בעיקר מעייפות מהמאבק ומחירו. הממשלה וצה"ל נמנעו מלגייס בראשית המלחמה את המילואים ולצאת למבצע היבשתי שיפסיק את ירי הקטיושות, מתוך אותם עייפות ופחד. אבל מי שמפחד ממחיר המלחמה, לעולם לא ינצח במלחמה. הכישלון במלחמה, מזמין מלחמה נוספת, מצד האויב המריח את החולשה.

הופתעתי מאוד מהחלטתו האמיצה של אהוד אולמרט לשים קץ להבלגה ולטמינת הראש בקרקע ולצאת למלחמה. הופתעתי, כיוון שחודשים ספורים קודם לכן, בנאום בפני ארגון יהודי בארה"ב, הוא השמיע את המשפטים האומללים ביותר שנשמעו אי פעם מפי מנהיג ישראלי: "אנו עייפים מללחום, אנו עייפים מלהיות אמיצים, אנו עייפים מלנצח, אנו עייפים מלהביס את אויבינו". אמירה כזאת, מפיו של ראש ממשלת מדינה החיה בתוך אזור שאינו מוכן להשלים עם קיומה, מזמינה תוקפנות, צורבת בתודעת האוייב את שחיקת רצון הקיום שלנו ומטמיעה בקרב החברה הישראלית מורך לב ותבוסתנות.

דרך ניהול המלחמה הוכיחה, שראש הממשלה אכן עייף מללחום, מלהיות אמיץ, מלנצח, מלהביס את אויביינו. הוא היה מוכן לצאת למלחמה, כאשר מפקדי הצבא השלו אותו שמדובר במלחמה דה-לוקס, שבה מטוסי חיל האוויר יפתרו את הבעיה בתוך ימים ספורים, ללא צורך במלחמה ובקרבנות. כאשר האשליה הזאת התפוגגה, ראש הממשלה איבד את הנחישות ואת הרצון להלחם על הגנת המדינה ותושביה. מרגע שבלון הקונספציה האווירית התפוצץ, כל החלטות הממשלה והפיקוד העליון של צה"ל התאפיינו בפחד מפני מחיר המלחמה. התוצאה היתה, שישראל כשלה במלחמה.

כל מסקנות ועדת וינוגרד לא תבאנה לכל שינוי, אם לא נפסיק לשקר לעצמנו. עלינו לומר לעצמנו את האמת ולפעול על פיה. את האמת הזאת, ניסח במדוייק לפני למעלה מיובל שנים הרמטכ"ל משה דיין, בהספד שנשא על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז: "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו שקבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, ונושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים  שמעבר להם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול, גואה ים של שנאה ומאווי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו... האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב".

דברים אלה אקטואליים היום כביום בו נאמרו. 

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי www.bsh.il

"שישי בגולן"

"מקור ראשון"

"אומדיה"