הבלוג של אורי הייטנר

אני התנגדתי להתנתקות. היום, כעבור שנה וחצי, המציאות בשטח מחזקת את התנגדותי, ומאוששת את צדקת עמדתי. אני סבור שעל מדינת ישראל לערוך חשבון נפש על ההתנתקות.

האם ראוי שחשבון הנפש יכלול ועדת חקירה בנדון?

יש לוועדת חקירה מה לחקור באשר להתנתקות. איך התקבלו ההחלטות? האם נוהל קבלת ההחלטות היה תקין? האם מקבלי ההחלטות התייחסו בכובד ראש לאזהרות של גורמים מקצועיים כמו הרמטכ"ל, ראש המועצה לביטחון לאומי וראש השב"כ? האם שיקולים זרים היו חלק מן הגורמים להחלטה? כמובן שיש מקום לחקור את המחדל החמור של הטיפול בעקורים לפני ואחרי עקירתם.

אולם נושא אחד אינו נושא לוועדת חקירה – עצם ההתנתקות. השאלה האם החלטה זו נכונה ומוצדקת, אינה נושא לחקירה. זהו נושא פוליטי, אידיאולוגי, ציבורי, ואין מה לחקור בנדון. אין להעמיד מספר אנשי מקצוע כשופטים למדיניות הממשלה ולהחלטות הכנסת. הממשלה והכנסת סוברניות להחליט על גבולות המדינה. אני סברתי ואני סבור גם היום, שראוי היה להביא את הנושא למשאל עם. אולם בכל מקרה – את ההחלטה יש לקבל במערכת הציבורית. אין זה נושא משפטי ולא חקירתי. גם חשבון הנפש הלאומי צריך להיעשות במישור הציבורי – במערכת הפוליטית, בתקשורת, במשפט הבוחר ובעתיד – במשפט ההיסטוריה.

הוא הדין במלחמת לבנון השניה. יש הרבה מה לחקור – נוהל קבלת ההחלטות, המידע שנמסר בידי הדרג הצבאי לדרג המדיני, השאלות שנשאל הדרג הצבאי בידי הדרג המדיני. יש לחקור האם הוצגו בפני הממשלה כל החלופות ואם הועלמו ממנה חלופות – מה הסיבה לכך? יש לחקור ולבדוק האם היתה הלימה בין מטרות המלחמה לבין האמצעים למימושן? יש לחקור מדוע לא הושגו המטרות? מדוע לא הצליח צה"ל לנצח את חיזבאללה? מדוע לא הצליח צה"ל להפסיק את ירי הקטיושות? מדוע צה"ל לא היה מוכן כראוי? יש לחקור את המחדלים בהתנהלות המלחמה ובקבלת ההחלטות בתוכה. יש לחקור את אופן הפעלת הכוחות, את כשלי הלוגיסטיקה. יש לבדוק מדוע יחידות המילואים לא היו מאומנות. וכמובן – יש לחקור את המחדלים הקשים בניהול העורף.

אולם אין לחקור את השאלה האם ראוי היה לצאת למלחמה. השאלה האם מדינה יכולה להשלים עם פגיעה קשה, הולכת ונשנית, בריבונותה; האם עליה להשלים עם התעצמות מערך טרור בגבולה או לצאת למתקפת נגד – אלו הן שאלות ציבוריות ופוליטיות ואין הן נושא לחקירה. כפי שההחלטה לסגת מלבנון, אף היא אינה נושא לחקירה (להבדיל מאופן הנסיגה ומהפקרת צד"ל).

אילו המלחמה הצליחה, חיזבאללה היה ניגף בפני צה"ל, ירי הקטיושות היה נפסק, מטרות המלחמה היו מושגות – לא היתה מתנהלת חקירה. גם מי שהמלחמה מנוגדת להשקפת עולמם, לא היו תובעים חקירה, כי לא היה מה לחקור. כיוון שנכשלנו במלחמה, גם תומכי המלחמה תבעו חקירה.

יש גורמים במערכת הפוליטית בישראל, הבולטת שבהם היא זהבה גלאון, המנסים להפוך את חקירת המלחמה לכלי ניגוח פוליטי, שמטרתו – מתן גושפנקא "מקצועית" ומשפטית לעמדתם הפוליטית ששללה את המלחמה מראש, ללא קשר לתוצאותיה. גורמים אלה, וגלאון בראשם, עורכים מסע דה-לגיטימציה ודה קרדיטיזציה לוועדת וינוגרד, כדי לפגוע מראש באמינותה, בהנחה שהוועדה לא תפסוק שהיציאה למלחמה היתה טעות.

גלאון מטרידה ללא הרף את הוועדה, דרך בית המשפט העליון ודרך התקשורת, באובססיה חסרת רסן. רק הסתיימה ההטרדה המתמשכת בדבר פרסום העדויות, והנה קפצה גלאון על

סוס חדש – השערוריה הנוראית, הסקופ הגדול של ערוץ 10, לפיו, שומו שמים, פרופ' יחזקאל דרור תמך, כמו למעלה מ-90% מהציבור בישראל, ביציאה למלחמה. עמדה זו פוסלת אותו ואת הכל הוועדה, לדידה של גלאון.

עמדתו האישית של חבר בוועדת החקירה בנוגע לעצם היציאה למלחמה, כלל אינה רלוונטית לנושאים אותם יש לחקור. תמיכתו העקרונית של פרופ' יחזקאל דרור במלחמה, אינה צריכה להפריע במאומה לחקירה, בדיוק כפי שאילו הוא או חבר אחר בוועדה התנגד עקרונית למלחמה, גם התנגדות זו לא היתה צריכה להפריע. הניסיון להציג את תמיכתו של דרור במלחמה כהבעת עמדה של שופט כלפי נאשם, מגוחכת.

חתן פרס ישראל פרופ' יחזקאל דרור הוא אחד המומחים הגדולים בעולם לתכנון מדיניות ולתכנון אסטרטגי. אין אדם מתאים ממנו לחקור את התנהלות המלחמה ואת תהליכי קבלת ההחלטות שקדמו לה ובמהלכה. העובדה שפרופ' דרור הוא אזרח מעורב, אכפתניק ודעתן, שיש לו עמדה באשר למלחמה והוא אף הביע אותה, אינה הופכת אותו לפחות מתאים לשבת בוועדת החקירה, נהפוך הוא.

ריח רע של ציד מכשפות מקארתיסטי נודף מהטרדת חברי הוועדה בידי גלאון, יוסי שריד, משה נגבי ושות' – ריח רע של ניסיון להפוך את הוועדה מוועדת חקירה עניינית ומקצועית, שנועדה להפיק לקחים כדי למנוע הישנות מחדלי המלחמה בעתיד, לוועדה פוליטית המצדדת בעמדותיהם הפוליטיות.

ציד המכשפות הזה הוא סכנה לדמוקרטיה, הגם שהוא מתעטף באיצטלה דמוקרטית, ובשימוש אורווליאני בביטויים כמו "זכות הציבור לדעת", "שקיפות ציבורית" וכד'.

www.bsh.co.il הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי

‏21.04.2007

‏ג' אייר תשס"ז

לאדם ברוך,

שבת שלום!

קראתי בעיון את דבריך אודות איום ההתפטרות של חברי ועדת וינוגרד, ובעניין זה עמדתי הפוכה לשלך. לדעתי, אילו חייב בג"ץ את חברי הוועדה לנהוג בניגוד לשיקול דעתם המקצועי, יושרתם היתה מחייבת אותם להתפטר.

אלו חלופות עמדו בפניהם, במקרה כזה? החלופה האחת היא להפר את פסיקת הבג"ץ. אפשרות זו אינה עולה על הדעת, אף שמדובר בנושא בלתי בג"יץ בעליל, שבית המשפט כלל לא היה צריך לעסוק בו, ושעצם התערבותו בו היא פגיעה בדמוקרטיה. החלופה השניה, היא לפעול בניגוד לאמונתם, לשיקול דעתם ולמקצועיותם, במילוי חלטת ביהמ"ש. בכך היו מפרים את אמון הציבור, הסומך על כך שיפעלו על פי מצפונם, ללא משוא פנים ובלי לתת לרעשים פוליטיים ואחרים להשפיע על מלאכתם. מול שתי האפשרויות הללו, לא היה לחברי הוועדה מנוס אלא להתפטר. אמנם צעד זה עלול היה להביא לאנדרלמוסיה ציבורית של ממש, אך אין לצפות מהוועדה לעשות פלסתר מעבודתה, מתוך עודף אחריות ציבורית, והרי גם מבית המשפט ניתן לצפות למינימום אחריות ציבורית.

טוב שבית המשפט התעשת, הפעיל שיקול דעת והפתיע בריסון עצמי ואיפוק. אולם התנהלותו הציבורית לכל אורך הפרשה; הימנעותו מלדחות על הסף את עצם העתירה של גלאון, כמו את העתירות לחייב הקמת ו' חקירה ממלכתית ואף הביטויים המיותרים בפסק הדין האחרון, מעידה על בעיה קשה בהרכב בית המשפט העליון שלנו ובשיקול דעתו.  

אגב, האם בשם זכות הציבור לדעת יפרסם בית המשפט את הפרוטוקולים של הוועדה למינוי שופטים? או של ההתייעצויות המקדימות, הבלתי פורמאלית, של נציגי ביהמ"ש בפורום, בהן באמת מתקבלות ההחלטות?

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל.

* "שישי" - "מעריב"

החלטתו של בית המשפט העליון שלא לחייב את ועדת וינוגרד לפעול בניגוד לשיקול דעתה המקצועי, התקבלה באנחת רווחה של  מי שהדמוקרטיה הישראלית ובעיקר מעמד בית המשפט יקרים לו.

עד לפני שנים אחדות, מעמד בית המשפט העליון היה מעל לכל ויכוח בחברה הישראלית. בית המשפט נתפס, בדין, כמבצר הצדק בישראל. האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק, וניסיונו בית המשפט לשנות את כללי המשחק הציבוריים, להתערב שלא לצורך בהחלטות הרשויות המחוקקת והמבצעת, ולפסוק הלכות בסוגיות פוליטיות מובהקות, שחק מאוד את מעמדו. אילו החליט בית המשפט להפריע לוועדת החקירה בעבודתה, הפגיעה במעמדו היתה קשה מאוד, וכך גם הפגיעה בדמוקרטיה.

בית המשפט העליון נדרש להכריע בדילמה בין שני צרכים. מצד אחד, הצורך לחקור ביסודיות את מלחמת לבנון השניה. מצד שני, מתן סיפוק ליצרי מציצנות, תאוות עריפת ראשים, ובעיקר – תאוות פרסום חסרת רסן של זהבה גלאון. התאוות הללו, וחוסר היכולת לדחות את הסיפוק מהן, נעטפו במנטרה פופוליסטית של "זכות הציבור לדעת".

מלחמת לבנון השניה היתה הכישלון הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. בניגוד למלחמת יום הכיפורים, שבה מתוך תנאי הפתיחה הקשים ומתוך המחדל וההפתעה, התאושש צה"ל והביא לניצחון גדול, במלחמה זו צה"ל הגדול לא הצליח לנצח ארגון טרור קטן ואפילו לא להקטין את ירי הקטיושות. מלחמת לבנון השניה היתה צודקת מאין כמותה, אולם כל מטרותיה לא הושגו. הלקח הפוליטי מהכישלון, מחייב התפטרותם של העומדים בראש והאחראים לכישלון. האחראים לכישלון הם מי שהיו מתהדרים באחריות להצלחה, אילו היתה, ונבנים ממנה – ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל.

אבל הדחה בלבד אינה יכולה לתקן את הקלקול הגדול. כדי לתקן, יש לחקור לעומק וללמוד לעומק מה קרה, למה זה קרה ואיך זה קרה. לשם כך יש צורך בוועדת חקירה רצינית. לשם כך אין צורך בטריבונל, אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית כיוון שאין זו סוגיה משפטית, וגם לא נכון היה להעמיד בראשה שופט. האלוף עברי שהועמד בראשה בתחילה ראוי מאוד לתפקיד, ופסילתו בטענת "ניגוד אינטרסים", כביכול, היתה פרי הבאושים של התייחסות לחקירה כאל טריבונל משפטי. הרכב הוועדה, הוא הרכב מצויין, רציני ביותר וכל מי שנגע בעבודת הוועדה התרשם מאוד מרצינות עבודתה.

אין זה תפקידה של הוועדה לערוף ראשים. אין זה מתפקידה להגיע למסקנות הציבוריות והפוליטיות. תפקידה לחקור את האמת, לנתח את הכשלים לעומקם ולהפיק את הלקחים הדרושים כדי להביא לשינוי.

כדי שתגיע לכך, יש לאפשר לה לעבוד ברצינות, ביסודיות, לא לעין התקשורת, לא בתוך חלון ראווה, ללא שעוני עצר ובאופן נקי מלחצים פופוליסטיים. ראוי היה שבית המשפט ידחה את העתירות הללו על הסף ולא יתערב כלל בדרכי החקירה של הוועדה. על בית המשפט היה להעמיד את גלאון במקומה, ולהציע לה להירגע ולהתאפק.

הופתעתי מאוד מהריסון העצמי שבו נקט בית המשפט בהחלטתו. מהתנהלותו עד כה, הערכתי שתתקבל החלטה הפוכה (שהיתה מחייבת את ועדת וינוגרד להתפטר, שכן אם אין נותנים לה לבצע את תפקידה, אין טעם שתעשה את מלאכתה פלסתר).

התנהלותו התמוהה של ביהמ"ש העליון החלה כבר בעתירות נגד הקמת ועדה ממשלתית ולא ממלכתית. על פי החוק, החלטה על הקמת ועדת חקירה הינה פררוגטיבה מוחלטת של הממשלה. הציבור יכול למחות נגד החלטתה ולהיאבק נגדה, אך לבית המשפט אסור שתהיה כל אמירה בנושא זה. משמעות שלטון החוק, היא שגם בית המשפט כפוף לחוק. אין לבית המשפט סמכות לבטל החלטת ממשלה חוקית לעילא ולעילא. היה עליו לפסול על הסף את העתירות. במקרה זה, אף היה עליו לפסול עצמו מלדון בנושא בשל חשש לניגוד עניינים, שהרי ועדת חקירה ממלכתית מורכבת בידי נשיאת בית המשפט.

בית המשפט לא דחה על הסף את העתירות, אלא אף דן בהן בהרכב מיוחד של שבעה שופטים. אמנם בית המשפט לא כפה הקמת ו' חקירה ממלכתית, אולם ההחלטה התקבלה ברוב דחוק ונדיר של 4:3, כשגם שופטי הרוב נזפו בממשלה על שקיבלה החלטה שגויה.

בית המשפט המשיך בהתערבותו הבלתי נסבלת בקבלת העתירה של ח"כ גלאון ובחיוב הראשוני של הוועדה לפרסם את העדויות. בהמשך, ניהל בית המשפט התכתשות מביכה ובלתי נסבלת עם הוועדה. גם בהחלטתו הסופית, לא לכפות פרסום מוקדם של העדויות, השמיע בג"ץ הערות חמורות נגד התנהגות הוועדה, והתערב בנושא לא לו, כשחייב אותה לפרסם את העדויות בתוך שבועיים מפרסום דו"ח הביניים.

החלטתו המפתיעה של בית המשפט, החזירה קצת שפיות למחול השדים המיותר וההרסני, אותו חוללה זהבה גלאון ובית המשפט עצמו הצטרף אליו. יש לקוות שהריסון העצמי שגילה, הוא ראשיתו של חשבון נפש של בית המשפט העליון.

 "הקיבוץ"