מיד בתום מלחמת העצמאות, החליט ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון על מפעל הנצחה ממלכתי, שבו ראה את החשוב בכל מפעלי ההנצחה. הוא הורה על איסוף יצירות שהותירו אחריהם הנופלים במלחמה, ריכוזם והוצאתם לאור, בהוצאת משרד הביטחון. למפעל הזה העניק ב"ג את השם "גווילי אש".
ב-1952 יצא לאור הספר "גווילי אש" – אסופה של יצירות ספרות ואמנות של חללי המלחמה בתחומי הסיפורת, השירה, המוסיקה והאמנות הפלסטית. ב"ג ראה במפעל ההנצחה הזה אמצעי ספרותי ואמנותי לשיקוף דמותם של הנופלים ולהנצחתם בשפתם ובלשונם, והחייאת דמותם בעבור הדורות הבאים.
מראשית המפעל ועד היום יצאו לאור שבעה כרכים של "גווילי אש". האחרון שבהם יצא לאור ב-2005.
****
כשאנו מבכים את לכתו של אדם צעיר, אין זה רק הצער על מי שהוא היה, אלא גם על מי שעשוי היה להיות. אל הצער על האבדן, מצטרף טעם ההחמצה – על החיים שנגדעו, על המשפחה שלא הוקמה ולא תקום, הילדים שלא נולדו ולא ייוולדו, העשיה שלא נעשתה ולא תיעשה, היצירה שלא נוצרה ולא תיווצר. התחושה שליוותה את הוצאת "גווילי אש" היתה, שבמלחמת העצמאות, שבה נהרגו 6,000 נפש, אחוז אחד מהיישוב היהודי בא"י (בקנה מידה של ישראל היום – כ-60,000 איש) נהרג חלק מרכזי מהשכבה המובילה של צעירי ישראל בכל התחומים – הפיקוד הצבאי, ההנהגה, המדע, הספרות והאמנות. הספר שהביא את היצירה המופלאה של הדור, העיד על הפוטנציאל שנגנז, על היצירה שלא תכתב.
****
הקיץ ימלאו 25 שנים לנפילתם של ארבעה חברי אורטל וגרעיניה, מחצית הנופלים של אורטל. בין הנופלים – מידד אלון, חבר גרעין "שיאון" (גרעין ד'). מידד שלחם בלבנון במלחמת של"ג ואיבד שלושה מחבריו למחלקה ובהם חברו לגרעין ארז פוטרמן, ירד עם חבריו מלבנון להתארגנות ואימונים בארץ. במהלך תרגיל ניווט לילי, עלה הג'יפ שבו נסע על מוקש. מידד ושניים מחבריו נהרגו. בן 20 היה מידד בנפלו.
מידד היה בחור מוכשר מאוד, בכתיבה ובציור. שלושה ימים לפני מותו, כתב מכתב לחניכיו בצופים, שפורסם בעיתונות לאחר מותו. דברים שכתב נדפסו בחוברת הזיכרון שהוציאה אורטל לאחר מותו, והוקראו בטקסי יום הזיכרון. לפני שנתיים הוציאה משפחתו את הספר "מידד כתב וצייר", ובו חלק ניכר מיצירתו.
בקריאת הספר מתגלה מידד כאמן מוכשר ובעל פוטנציאל, שאילו בחר בדרך האמנות, יכול היה להיות יוצר חשוב. מן הדברים שכתב בעלומיו, ניתן ללמוד על הפוטנציאל העצום של יצירה שלא נכתבה ולא תכתב; פוטנציאל של אמן ששירת חייו נפסקה בראשיתה.
מירב החומר בספר הוא חומר שלא נכתב לפירסום, אלא הגיגים שכתב לעצמו, למחברתו, למגירותיו. זהו חומר ראשוני, לא מעובד, אוטנטי, כפי שמידד כתב אותו בזמן אמת.
כך כתבו בני משפחתו בהקדמה: "... בחדרי חדרים ובמגירות אשר בחדר השאיר אחריו שפע עבודות, כתבים וציורים, שבהם עולים ומצטיירים חייו הקצרים, שהספיקו להכיל עד מעבר לגדותיהם את כל חומרי החיים האלה, אהבה ושברון לב, תקווה ואכזבה, שמחה וצער, רעות ובדידות, שהיו כחומר בעירה לחיים פנימיים יוקדים, כלילי תום וטוהר, כנות וגילוי לב וכוח יצירה מתפרץ, שלעתים קרובות התגבש לאמירה אמנותית, של אמן בכוח שהבטחתו לא זכתה להתמלא... קרוב לוודאי שחלק ניכר מהכתוב היה נחשב בעיני מידד פסול מכל וכל לפרסום, בין משום שמלכתחילה לא נועד אלא למגירה, ובין משום שהיה מוצא שלא הגיע לבשלות ראויה. הספר הזה איננו ספר זיכרון למידד. זהו קובץ מפרי עטו ומכחולו. ובשם האמנות, כאוצרים לעת מצוא, ולשם הטוב והיפה שבעולמנו, שבעצמנו, עשינו כאן, בהוצאתו לאור, מעשה שהוא כמעט פלישה אל צנעת הפרט. אלא שהפרט הזה, מידד, הלך מאיתנו, ובדרכים נעלמות מעינינו התמזג עם הכלל. לדבריו היום יש תוקף מיוחד, כי למתים מותר לומר דברים שהחיים ממאנים לומר לעצמם".
****
חלק מן היצירות נכתבו עוד בילדותו של מידד, בביה"ס היסודי והתיכון. הוא כתב על ומתוך חוויותיו במשפחה, בביה"ס ובצופים, בחברה, באהבות ראשונות. אך דומה שעם יציאתו עם הגרעין לשל"ת ואח"כ לצבא, מעיין היצירה שלו פרץ; הוא כתב יותר, והכתיבה היתה משובחת ואיכותית יותר. הוא כתב שירה ופרוזה, דעות והגות. הוא כתב על עצמו, על תסכוליו, על אהבותיו, וכן על החברה, על הגרעין ועל נושאים פוליטיים.
בהרבה מהשירים מבטא מידד תסכול, עצב, תחושות החמצה המאפיינות את גיל ההתבגרות. והנה, שיר מפוייס הרבה יותר, המבטא רגע של אושר:
ללא תרמיל ומימיה / יצאתי למסע / מסע ארוך / ללא מנוחה / ללא התחלה, ללא סוף // מסע לתוך עצמי / ובתוכי, על אם הדרך / חושך / ורק נר דולק בקצה // אנסה לקצר / מה לי ולכם? / אין בי עיקר / אין בי תפל / זה פשוט אני / הכל חושך / ורק נר דולק בקצה // עברתי דרך מערות / מתחת לעצמות / נלחמתי במפלצות / כאלה אדומות, קטנות / ברחתי משדים / התאהבתי בנשים / אודיסיאה זה כלום לידי // חציתי נהרות דם / פגשתי חברים ישנים / כמו שמיכה ביום גשום / ורישום של כלבה / בתוך אולם לבן / ראיתי את כולם / כולם היו בתוכי / צועקים מתוך אוזני / מתחבאים מאחורי נרי // בדרכי החוצה פגשתי בלבי / "אני אוהב אותך" / אמר לי / הנרות דלקו / זיקוקים התעופפו / ורק אז הבנתי / ראיתי את כל הכישרונות / והאורות שבי / יוצאים מכל החורים שבי / "גם אני אוהב אותך" / אמרתי / "אתה כל מה שיש לי" / אמרנו / ומאושרים צחקנו.
במצב רוח אחר לגמרי, כתב: אני חי לבד / חסום בתוך תוכי / ואין כניסה – אפילו לעצמי / מחולק להברות של גוף / ופסיכולוגיה / מקוטע / אפילו ביני / רק מבין שזו אולי / הבדידות / שבה אני חי.
ההוויה הצבאית עוררה בו התנגדות עצומה. גישתו, הבאה לידי ביטוי בקטעי פרוזה שכתב ובשיריו, היא פצפיסטית. השקפתו הפוליטית היתה שמאלנית. הוא חש שהוא מתמודד בעיקר עם חוסר תכלית, ועם מוות למען מטרה חסרת תכלית, שאין הוא מאמין בה. והיתה לו תחושה עמוקה, אותה ביטא פעמים רבות, שהוא ייהרג במלחמה.
ראיתי פעם, לפני הרבה זמן ילדה / חולמת / שמעתי פעם, לפני שנים, קולות שונים / הרגשתי / זה לא השמיים שגורמים לי / לראות את הצבעים הירוקים שלך / ראיתי אז, ילדה חולמת / נפגשנו, אמרנו שלום זה לזו / וזו, אולי, הפרידה האחרונה, ילדה / חשתי / זה לא השמים שגורמים לי צער / חששתי / והיום, ילדה, אני חושב, ילדה / שזו, אולי, הפרידה האחרונה / צבעים בהירים / שלך / נעלמים / ושוב עולים מלמטה / הצבעים הרגילים שלי / מסתכלים סביב, משאירים לי / רק נקודות – לזיכרון.
דעותיי הפוליטיות רחוקות משל מידד, אך אף שאיני מזדהה עם תוכן הדברים, אני מזדהה עם הכנות והתום המובעים בהם.
את מסיבת סיום הבט"ש פתח מידד על רקע משפט שנאמר באחד התדריכים לפני סיור: "ואם יהיה לנו מזל נדפוק הערב חוליה". על כך כתב: "... אם יהיה לנו מזל נוכל לצוד אותם / נוכל לרדוף, לירות, נוכל להרוג / אם יהיה לנו מזל – אולי נוכל אח"כ גם לחיות / אתם אומרים שאין ברירה – אני אומר נכון / אתם אומרים שחייבים – אני מסכים עם כל מילה / אני אומר – רק כשאין ברירה / אתם אומרים – תמיד, עכשיו, הערב / נדפוק חוליה // ... אני רק מודה שלא היה לי מזל / ומקווה / שגם לכם לא יהיה / וששום מחבל לא ינסה / כי אז אני – אהיה מוכרח / ואתם תצברו קצת ניסיון / והרבה סיפורים וכבוד והילת ניצחון / ועם קצת מזל – אולי נצליח גם לחיות!
בעיניי, החתירה למגע עם אויב שקיומו הוא עובדה, שאינה תלויה בשאלה אם במקרה הערב נפגוש אותו, היא ערך צבאי חשוב, כמו גם הדבקות במשימה והחתירה לניצחון. במלחמה האחרונה, בדרגים הגבוהים, חסרו לנו הערכים הללו, ואת התוצאה ראינו כולנו. אולם אני מעריך ומכבד את גישתו ההומאנית של מידד, שנובעת מהרצון לא להרוג ולא להיהרג. ואני מכבד את העובדה, שהשקפתו לא גרמה לו, כפי שהיא גורמת לאחרים, לפנות למחוזות הסרבנות, ולהשאיר את "המלאכה המלוכלכת" לאחרים. הוא מקווה ששום מחבל לא ינסה, אבל אם כן "כי אז אני – אהיה מוכרח". אין הוא רוצה בהיתקלות, אבל הוא מוכן לה "כשאין ברירה". וזאת, חרף תחושתו שהוא אישית, עלול להיהרג.
חוסר התכלית במלחמה, בעיני מידד, בא לידי ביטוי בשיר הבא: יושב על נגמ"ש / מסתכל מסביב – רואה רק עכשיו / עכשיו ומחר ואולי יום שישי / שיבוא כבר, שיבוא יום שישי / יושב על נגמ"ש ושומר / חושב מה אמר המשורר / שומע לקולות הניפוץ והרעש / וכל הרע שמסביב / חושב מה יאמר המשורר / שליבו לב כואב עם זהב / ומים, ושלווה וחיות ונשים יפות / יושב על נגמ"ש ביום חם / מסתכל מסביב ורואה / כלום.
במספר שירים ניבא מידד, במרומז או במפורש, את מותו. הבולט בהם הוא "חזון העצמות היבשות": היי, אתה, שם למעלה, מתחבא בין העננים! / אתה יכול לשמוע אותי? יש לי / משהו חשוב ללחוש לך באוזן / אבל כנראה שאתה לא שומע טוב / כי כל האחרים שלחשו – אינם עוד בחיים / ואם אצעק – תשמע אותי? / למה אתה לא עונה? מסתתר מאחורי ניסים / שעשית לנו לפני שלושת אלפים שנה! / אולי העוזרים שלך, שם למעלה, עושים עיצומים? / תגיד להם, שאני במשבר, שהסוף קרב! / תגיד להם שמחר אני בן שמונה עשרה / ואני בכלל לא שמח, ההיפך / תגיד להם שאני לא רוצה למות! / תסביר להם שאצלנו, פה בארץ, הולכים למות / בגיל שמונה עשרה / לוקחים רובים ומכוונים – אומרים שאין ברירה / כל כך קשה לך להבין אותי? אני לא רוצה להרוג אנשים! / אתמול – הקאתי בגלל חתול דרוס / על כביש רטוב מגשם ודמעות / ומחר? / היי אתה שם למעלה, מתחבא מאחורי מסך לבן / תסתכל אלינו, למטה / תראה איזה מפלצת בראת / ואולי אתה לא מסוגל לראות?! / בן כמה אתה בדיוק? / כמה מלחמות עברת? / אתה רואה פה את הדם והביוב זורמים לים? / אתה רואה את העצמות היבשות שלך נרקבות / בשדה מוקשים נטוש? / היי אתה שם למעלה/ אין לי כבר כוח לצעוק / אני בטוח שתשמע אותי צורח ברגעי גסיסתי / את הצעקות האלה – אפילו האוזניים שלך יקלטו / זו תהיה נקמתי בך, אלוהים / אקרא בקול – "יזכור" / לזכרך, אלוהים / כי אז אדע לבטח / אין אלוהים / אין.
****
כששרפו הרומאים את רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי המלכות, כשהוא עטוף בספר תורה, שאלוהו תלמידיו: מה אתה רואה? אמר להם: "גווילים נשרפים, ואותיות פורחות באוויר". כלומר, האויב יכול לשרוף את הגווילים, אך לא את התוכן של התורה. מכאן מקור השם שבחר ב"ג למפעל ההנצחה – גווילי אש.
המסר היה, שמטרת מפעל ההנצחה היא להבטיח, שאף שהחיילים נפלו - את רוחם, את יצירתם, את אמנותם, אי אפשר להרוג.
נתן אלתרמן סיים את שירו "ענבלים" במילים "ואמות. ואוסיף ללכת". גם כשיוצר מת, יצירתו נשארת. וכשיצירתו נשארת, משהו ממנו חי איתנו. אנו, החיים, המשכילים לשמור את יצירתם של הנופלים, משאירים אותם, במידת מה, בחיים.
בטקס יום הזיכרון באורטל אנו מספרים על חברינו שנפלו, וקוראים מיצירת אלה מהם שהשאירו אחריהם מורשת כתובה. הספר "מידד כתב וצייר" משאיר בידינו את יצירתו - מורשתו. אנו, שנמשיך לקרוא מיצירתו, נבטיח שמשהו ממנו יישאר חי איתנו.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
