יום העיון החמישי לזכר מוישיק גרליק
חמש שנים מלאו למותו של מוישיק גרליק, מי שהיה ראש המועצה האזורית הראשון ומנהל חבל הגליל והגולן בחטיבה להתיישבות. כבכל שנה, גם השנה נערך יום עיון לזכרו, שאורגן בידי משפחת גרליק, מושב רמת מגשימים, החטיבה להתיישבות, המועצה האזורית, מתנ"ס הגולן והמכון לחקר הגולן.
כל ימי העיון מוקדשים לסוגיה מרכזית בנושאי ההתיישבות, הקהילה והפריפריה. הנושא השנה היה התמודדות קהילות בעת משבר, בעקבות מלחמת לבנון השניה ועקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.
200 איש מכל רחבי הארץ השתתפו ביום העיון, שנערך במדרשת הגולן בחספין. הנחה את הכנס אורי הייטנר, מנהל המתנ"ס. בפתיחת הכנס אמר הייטנר שעקב הפרטת מדינת הרווחה, המדינה נעלמה מהשטח. ההגנה היחיד שנותרה לאזרחים היא הקהילה, במקום שבו היא מתפקדת. מטרת יום העיון לבחון כיצד תפקדו הקהילות במצבי המשבר.
יום העיון נפתח בדברים לזכרו של מוישיק, אותם נשא בנו עמיעל. עמיעל תאר את קורות חייו של מוישיק, שהיו קודש לעשיה למען הכלל ולקידום ההתיישבות ברחבי הארץ. בסיום דבריו הקריא עמיעל מכתב שכתב מוישיק לבנו חיימק'ה במלחמת יום הכיפורים.
את הרצאת הפתיחה נשא פרופ' מולי להד, תושב קריית שמונה, נשיא עמותת משאבים, המרכז לשעת חירום, ומרצה במכללת תל חי. כותרת ההרצאה היתה "מסקנות לחושך מלחמת לבנון השניה".
להד כינה את המלחמה – יום הכיפורים של העורף. יש תכניות מצויינות לניהול העורף, אך הממשלה התעלמה מהן, הן לא הופעלו ונוצר פער גדול בינן לבין המציאות בשטח. לא הוכרז על שעת חירום, לא הופעל מל"ח. נוצר ואקום מנהיגותי, אותו תפסה תקשורת ההמונים, שהתיימרה לנהל את המדינה וגרמה לנזק גדול ולפגיעה מוראלית. הגורם הבסיסי למצב שנוצר הוא טירוף ההפרטה, שהתגלה כאחת הרעות החולות במלחמה.
הפגיעה הקשה ביותר במלחמה היתה בתחושת הביטחון של האזרחים – המרכיב החיוני ביותר בחוסן של קהילה וחברה. תחושת התושבים היתה שהממשלה והרשות המקומית אינן נמצאות.
במרכז לשעות חירום בקריית שמונה יש היום פי עשרה יותר מטופלים מכפי שהיו לפני המלחמה. הסיבה העיקרית לכך היא תחושת חוסר הביטחון והתחושה של הפרט שאין מי שידאג לו. יש לציין, שדווקא האנשים שעזבו את העיר במלחמה, נפגעו יותר וזקוקים יותר לעזרה.
לשם יצירת חוסן חברתי יש צורך בכ-20% אנשים חזקים, מתפקדים ומסוגלים להפעיל אחרים. השפעתם על הכלל – עצומה. הקושי הוא לתחזק את החוסן. ללא תחזוקה כזאת, אי אפשר ליצור חוסן. אי אפשר להסתמך רק על הרצון הטוב של "אנשים טובים באמצע הדרך". יש לבנות מנהיגות, שתהיה התשתית של החוסן ולעצב אורח חיים קהילתי ותרבות קהילתית, ההיפך מאווירת "איש לאוהליך ישראל".
במלחמה היו תופעות חיוביות של גדלות נפש – התנדבות רבה, נכונות של אזרחים לפתוח את ביתם. במשברים קהילתיים המתנדבים הם עמוד השדרה של החברה. ישראל היא מהמדינות המובילות בעולם באחוז המתנדבים בקרב אזרחיה.
באסונות קהילתיים אנו צריכים להתבונן בכלל, לא בפרט. יש לחזק קודם כל את החזקים, אח"כ את המתנדנדים ולבסוף את החלשים. יש לחזק, בראש ובראשונה, את המנהיגות, כדי שתוכל לחזק ולהוביל את הקהילה כולה.
רבה של קריית שמונה וראש ישיבת ההסדר בעיר הרב צפניה דרורי אמר שיש צורך באנשי חיל – אנשים שאינם מחכים לממסד, אלא מבינים שתפקידם להיות במקום בו הם נחוצים ולקחת אחריות ברגע הנכון. העולם אינו יכול להתקיים ללא אנשים כאלה. האנשים האלה הם סוד החוסן החברתי. אנשים אלה חשים שהכל מוטל על כתפיהם, בלי שאיש מינה אותם.
תלמידי הישיבה שמרו במלחמה על השגרה והמשיכו ללמוד כרגיל. בנוסף לכך הם התנדבו בתחומים רבים. המסר של התלמידים לאוכלוסיה היה שמירת השגרה. המסר היה לא לנוס. הפיכה לפליטים הורסת את נפש האדם. אף תלמיד בישיבה לא עזב. התלמידים ביקרו את התושבים, שימחו את האנשים. הממסד לא יכול לעשות זאת, רק אנשי החיל.
מוישיק היה איש חיל – אדם שעשה תמיד את הישר והטוב.
מרים שפירא, מנהלת מהו"ת – מרכז התמודדות והיערכות לחירום במועצה האזורית שומרון, שליוותה ומלווה את קהילות העקורים בצפון השומרון וגוש קטיף, תיארה בהרצאתה את התופעות והתהליכים בקהילות העקורות. לטענתה – מה שקרה בהתנתקות היה ה"פרומו" למה שקרה במלחמה. מצד אחד, ההפרטה וחוסר האונים של הממשלה ומצד שני – ההתנדבות וההרתמות של אנשי החיל. על פי כל התכניות, היום היו העקורים אמורים להיות במצב אחר ובמקום אחר לגמרי.
יש שני ערוצי התמודדות עם העקירה: א. התמודדות עם הטראומה. ב. התמודדות עם האבל וצמיחה ממנו.
ההתמודדות האפקטיבית עם הטראומה היא בראש ובראשונה קיום עקרון הרציפות – גישור על תחושת חוסר השליטה ברציפות זהותית, תפקודית, ערכית ומשפחתית בעת משבר.
העיקרון הזה לא התממש בכל רמה שהיא. הקהילות חוו מעברים רבים. לא ניתנה אפשרות לקהילה להישאר יחד. קהילות התפצלו לגורמים רבים, חלקן מיד אחרי הטראומה וחלקן מאוחר יותר.
השלב הבא הוא התמודדות עם האבל. התמודדות במישור הפרטי, המשפחתי והקהילתי עם האובדן לשם צמיחה מתוכו. במישור הקהילתי – מתוך 1,700 משפחות, 1,500 משפחות בחרו לחיות בקהילתם וחזרו לחיות בקהילתם. גם חלק מאלה שהתפזרו שבים להתלכד בקהילות. זהו גישור רציפות עם האנשים בקהילה ועם רוח הקהילה ועיבוד האבל כדי להביט קדימה. תצמחנה קהילות חדשות מתוך הקהילות הקודמות, אך לא בהכרח זהות.
החלק הפיסי של הקהילה אבד, אך ניתן לשמר את המבנה הרוחני שלה. מקום הוא חלק מרכזי בזהותו של אדם. אובדנו - קשה מאוד. במקרה של גוש קטיף, למקום ערך רוחני ואידאולוגי, והדבר מעצים את האובדן. אף שמדובר על מעבר למקום אחר בתוך ארצנו – זהו תהליך של הגירה. העקורים רואים עצמם מגורשים. הם חשים נבגדים. תחושתם שהמדינה לא דואגת להם. תחושה של חוסר ביטחון.
המנהיגות הקהילתית עברה שינויים מרחיקי לכת. אין כמעט בעלי תפקידים שנשארו בתפקידיהם. תקופות המאבק, הגירוש והשיקום הן תקופות שונות, הדורשות מנהיגות מסוג אחר. למשל – המנהיגות הנשית דרושה יותר בתקופת השיקום.
רפי סדי, מנהל חבל הגולן בחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית ששירת במלחמה כרמ"ט אוכלוסיה של המחוז הצפוני של פיקוד העורף, הנחה פאנל של מנהיגים קהילתיים. השתתפו בפאנל דני ברוט, מזכיר קיבוץ ברעם, זיאד דגש, ראש המועצה המקומית מע'ר, יהודה גולדשטיין מנהל מתנ"ס צפת (תושב הושעיה) וחגית ירון, רכזת העצמת קהילות בוועד מתיישבי גוש קטיף.
דני ברוט תאר את ההתמודדות של קיבוץ ברעם – קיבוץ ספר שיתופי לחלוטין. העיקרון הראשי היה שמירה מקסימלית על השיגרה, כעיקרון בפני עצמו ומתוך מחשבה על היום שאחרי. המשכנו לעבוד כרגיל, סיפר דני, תוך הפרה מודעת של צו האלוף. המסר ששידרנו – אנחנו כאן, אנחנו ממשיכים. קומץ משפחות עזבו. שמרנו עמן על קשר. לאחר שבוע הוצאנו במרוכז את הילדים להמשך פעילותם הרגילה – בקיבוצים אחרים. העברנו מידע רצוף לציבור, בכל אמצעי התקשורת: שיחות קיבוץ שבועיות, אס.אם.אסים, דפי עדכון ועוד.
הקשר עם הצבא היה לקוי. גיבשנו כיתת כוננות ואימנו אותה, מתוך חשש מפני חדירות ותפיסת בני ערובה. ארחנו חיילים רבים, יחידות שלמות. האכלנו יחידות בסביבה. החזרה לשגרה היתה קלה ומהירה בשל אופן ההתמודדות שלנו.
ביישוב שיתופי, נכון שהאוכלוסיה תישאר במקום ותמשיך לקיים את חיי השגרה. לדעתי, טעינו בכך שהוצאנו גם את כיתות י"א-י"ב ולא השארנו אותם איתנו. ביישוב לא שיתופי, פינוי תושבים מוצדק, אם אין לאנשים תפקיד כלשהו.
זיאד דגש תאר את המבנה המורכב של הכפר, שבו שלוש קהילות – דרוזית, נוצרית ומוסלמית. בשנים האחרונות התמודדנו עם שני משברים קשים: המשבר הכספי של המועצה והמהומות הקשות בין הדרוזים והנוצרים. לאחר זמן רב וקשיים מרובים הצלחנו לצאת מן המשבר הזה, ומיד נכנסנו למשבר המלחמה. לא היו לנו מקלטים וממ"דים. נערכנו לרעידת אדמה אך לא למלחמה. ביישוב שלנו נפלו 72 קטיושות. היו לנו שתי הרוגות, 50 פצועים, 70 בתים ניזוקו ואחדים מתוכם נהרסו. נאלצנו להתמודד עם בעיה של התגודדות סקרנים באתרי הנפילות, שהפריעו לפעולת כוחות ההצלה. קיבלנו עזרה רבה מפיקוד העורף, בין השאר בהסברה, כולל בבתי התושבים. גם המשטרה עזרה מאוד. למרות הצער – עמדנו במשימה. התושבים נשארו ביישוב. סייענו לבנינו החיילים והיחידות שלהם שסבלו ממחסור.
יהודה גולדשטיין סיפר שבצפת – הקהילה נעלמה. המדינה נעלמה. הרשות המקומית נעלמה. העיר נוהלה באמצעות מתנדבים, בעיקר מן החוץ. כל עזרה שקיבלנו – רק מגורמים פרטיים. כמעט כל תושבי העיר נטשו. נשארו – החלשים שלא יכלו לעזוב. מתוך 350 עובדי העיריה נשארו רק 15. העובדים עזבו עם כלי הרכב של העיריה. לא היו תכניות, לא היו בעלי תפקידים. היה כאוס מוחלט, עמו ניסינו להתמודד – קומץ של אנשים.
הקמנו חמ"ל של מתנדבים – מבחוץ ומן העיר. גייסנו משאבים ואמנים. בשבוע וחצי הראשונים התמודדנו לבד לגמרי. לאחר מכן פיקוד העורף נכנס והקמנו חמ"ל משותף. היה קושי רב לנהל את העיר, בהעדר מערכות תקשורת פנים קהילתיות כלשהן.
גם היום, שלושה חודשים אחרי, הגופים הממלכתיים טרם הגיעו לעיר כדי ללמוד מה היה ולבנות את ההערכות למלחמה הבאה.
חגית ירון סיפרה על ההתמודדות של יישובה, נווה דקלים, עם משבר העקירה. על פי מבנה האוכלוסיה היישוב הוא עיירת פיתוח לכל דבר. היפה בהתמודדות היה השילוב של ההנהגה הרוחנית וההנהגה המעשית, שעד אז פעלו בנפרד. השילוב התעצם ככל שהעקירה התקרבה. כשהגענו ליום הגרוש – 98% מהתושבים היו בבתיהם. זמן קצר מאוד לפני הגרוש, זימנו ערב בו השתתפו 250 איש, להקמת ועדות חדשות שהפעילו את הקהילה חרף איום העקירה.
הקהילה התפצלה למלונות בירושלים ואשקלון. הדילמה היתה איך לשמור על היחד בתנאים אלה. הוצאנו דף קשר לתושבים בשני האתרים. בכל מלון קמו מזכירות וועדות. למרות הרצון להישאר יחד, גם אנו, למרבה הצער, התפצלנו. הפיצול היה אידאולוגי – חלק רצו ליישב את מרכז לכיש, ואחרים רצו להתיישב במרכז הארץ, באזור אשדוד.
הגענו לניצן. כעת אנו מתמודדים עם הקמת יישוב מחדש. זו אינה בניה טבעית של יישוב מן ההתחלה, אלא הקמת יישוב למקבץ גדול של משפחות בבת אחת. יש לעצב מחדש את האידאולוגיה של היישוב. יש לדאוג לחוליות החלשות. יש בתוכנו מובטלים רבים. זה קשה, אך אני אופטימית.
ההנהגה עוברת איתנו את המשבר. גם להם יש רגעי שבירה, ולא תמיד הציבור מוכן לקבל זאת. מי שהקהילה לא אפשרה להם גם התמודדות אישית – נשברו ולא המשיכו להנהיג.
ד"ר משה פרחי, חבר אורטל ומרצה בחוג לעבודה סוציאלית בתל חי, הרצה על התמודדות קהילה עם טראומה. הוא תאר תהליך של משבר. קיים דמיון רב בין התהליך של משבר פרטי וקהילתי. א. הפגיעה. ב. התמודדות הירואית – נותנת תחושה של קהילה מתמודדת, עוברת יחד את המשבר. רמת תפקוד גבוהה. ג. התפכחות – ירידה מהירה למדי ביכולות התפקוד. ד. גיוס משאבים להתמודדות פעילה. ה. עליה איטית והדרגתית ועיצוב שגרה חדשה. שלב א' הוא לרוב קצר – 1-3 ימים. תהליך ההתמודדות וההחלמה הוא 1-3 שנים.
מה קורה כשהאירוע ממושך? השלבים הראשונים דומים – תגובה אופורית, אח"כ התפכחות וירידה תלולה מאוד. אחריה – לא עליה אלא פיתוח אדישות והסתגלות לחוויית הקורבן.
משאבי החוסן ליציאה מהמשבר הם גש"ר מאח"ד – גוף, שכל, רגש, מערכת, אמונה, חברה, דמיון. השילוב בין המרכיבים הוא החוסן של פרט ושל קהילה. מקורות לחוסן קהילתי תלויים בתרבות – מחוייבות למשפחה, אוטוריטה של המנהיגות, אוטוריטה של הקשישים, מערכות היחסים בתוך הקהילה, אידאולוגיה של הקהילה.
משה הציג מודל של שימור משאבים: חומריים, אישיים, תנאי חיים של הפרט, אנרגיה (כסף, ידע וכו'). אבדן משאבים (למשל אבדן פרנסה) מחריף את המשבר. ככל שניתן לשמר משאבים רבים יותר, ההתמודדות עם המשבר קלה יותר. הוא סיפר על משלחת לסרילנקה אחרי אסון הצונמי, בה השתתף. האנשים שם איבדו את כל משאביהם. היו מיואשים לחלוטין.
נערך מחקר על השפעת האינתיפאדה השניה ופיגועי הטרור על החוסן הלאומי. על פי המחקר, הניסיון לערער ולקעקע את אושיות החברה הישראלית, ברמה הפרטנית, הקהילתית והלאומית, נחל כישלון חרוץ. גם בתקופות הקשות ביותר, הציבור הוכיח יכולת התמודדות ואופטימיות.
מיכל רייקין, סגנית ראש המועצה האזורית גולן, תארה את אופן התמודדות של הגולן עם המלחמה. מיד למחרת פרוץ המלחמה, הוקם מטה חרום בראשות מיכל, ובהשתתפות מנכ"ל המועצה, מנהל האגף המוניציפלי, קב"ט המועצה, מנהל המתנ"ס, מנהל מחלקת החינוך ומנהלת מיט"ר (מחלקת הרווחה). המטה התכנס מידי יום, אחרי קבלת ההתרעות וההנחיות מצה"ל.
העקרונות שהנחו אותנו: א. הצמדות מקסימלית לשיגרה. למשל, החלטנו להמשיך לקיים את הקייטנות, בכפוף להנחיות גורמי הביטחון ואף הארכתן. ב. מידע – הציבור תאב למידע. ניסינו ככל הניתן לעדכן את הציבור במידע בדרכים שונות (כנסים לבעלי תפקידים, אס.אם.אס., דפים לתושבים ועוד). ג. העצמת המנהיגות והמוסדות בכל אחד מהיישובים (מזכיר, צח"י – צוות חירום יישובי, רבש"צים וכו') כדי לחזק את חוסן הקהילה. יש פער בחוזק בין יישוב ליישוב. קיים קשר מובהק בין חוזק הקהילה בזמן שיגרה לתפקודה בשעת חירום. במקומות בהם ההנהגה חלשה המעורבות שלנו היתה גדולה הרבה יותר.
בגולן נפלו 140 קטיושות. תושבים רבים מאוד היו מגוייסים בצו 8. הקהילה עמדה במצב בגבורה ובהצלחה.
נפגע האמון בממשלה – אין על מי לסמוך אלא על עצמנו. מסקנה קשה אך אמיתית. עלינו לקחת את האחריות על עצמנו. לא המתנו לתקציבים ואישורים מהממשלה – קיבלנו החלטות וביצענו אותן. התנהלות המועצה היתה טובה מאוד. מידי יום ירדו עשרות ומאות תושבים להתנדבות במקומות אחרים וארחנו אלפי תושבים מהגליל אצלנו. מה שייחד אותנו, הוא הנכונות של האנשים לקחת אחריות.
אחרון המרצים היה אל"מ יוסי לוצ'י, מפקד המחוז הצפוני בפיקוד העורף. בשום מקום בעולם, אמר לוצ'י, הצבא אינו עובד מול רשויות אזרחיות. על פי החוק, גם בישראל לא אמור להיות קשר כזה. פיקוד העורף פועל באזורים שאינם בתחום אחריות הפיקודים. הגזרה שלי היא מחדרה וצפונה, למעט יישובי קו העימות והגולן.
תורת הביטחון מתבססת על מלחמות קצרות. ישראל אינה ערוכה למלחמה ארוכה. יש לנו בעיה בניהול החירום במדינה. למשל – לארבעת גופי ההצלה אין ראש אחד. כל גוף כפוף למשרד אחר. יש צורך במתכלל לאומי שינהל את כל הגופים בשעת חירום.
במלחמה מצאנו את עצמנו עוסקים בנושאים שונים, שאינם בתחום התמחותנו וכישורינו. המשימה הראשית של פיקוד העורף היא התמודדות עם איום בלתי קונבנציונלי. במלחמה נאלצנו לעסוק בנושאים כמו חלוקת ציוד ומזון, שאינם באחריותנו. ככל שהרשויות נערכו טוב יותר, תפקידנו בהם היה קטן יותר. פיקוד העורף אינו אחראי על המקלטים, אלא הרשויות המקומיות.
* אתר הגולן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
