הבלוג של אורי הייטנר

ידידי י', שבנעוריו היה מרכסיסט אדוק והיום הוא תאצ'ריסט מובהק, הוא מתנגד חריף למדינת הרווחה. בעיניו, המדינה היא מתכון לבזבוז, לחוסר יעילות, לשחיתות, ללא יוצלחיות, ולכן יש לצמצם אותה למינימום האפשרי; למינימום שבמינימום.

אני מאמין ברעיון מדינת הרווחה. אנו מרבים להתווכח בינינו על הנושא. במציאות החברתית הקשה שצפה במלחמה, אני רואה הוכחה לצדקת טענותיי. באין מדינת רווחה, נוצר מצב של חוסר צדק בסיסי, שבו החלשים בחברה מופקרים לגורלם, וכפי שהם הקורבן של כל מדיניות כלכלית, וכפי שהם הנפגעים העיקריים של שפל כלכלי אך הם גם משלמים את מחיר השגשוג הכלכלי, וכפי שאין הם שווים במימוש זכותם לחינוך ולבריאות, כך הם אינם שווים גם במימוש זכותם לביטחון. הנה, תוצאת ההפרטה הקיצונית, היא שגם הביטחון מופרט – מי שיש לו מקבל יותר ביטחון ומי שאין לו מקבל פחות.

כשפגשתי את י' בשלהי המלחמה, רציתי לומר לו: "נו, אתה רואה? זה פרי הבאושים של הרס מדינת הרווחה". הרי הוא לא יוכל להתווכח עם העובדות... אך הוא הקדים אותי: "נו, אתה רואה? איפה מדינת הרווחה? המדינה נחלה כישלון מחפיר. לא הצליחה לדאוג לציבור. כל מה שנעשה בהצלחה למען העורף נעשה בידי ההון הפרטי והמגזר השלישי. מה שגיידמאק עשה ביום אחד, המדינה לא הצליחה לעשות בחודש".

מי צודק?

במלחמה הזאת היו גילויים יפים של סולידריות חברתית, התנדבות ותרומה לחברה. אולם התמונה העיקרית היא שלילית – החלשים בחברה הופקרו לנפשם. הגישה על פיה מדינת הרווחה מסרסת את החברה, ואם המדינה תיסוג מאחריותה, יפרחו במקומה האחריות הוולונטרית של הקהילה, האחריות של המשפחה, אחריות הפרט, התבררה כאשליה.

במהלך המלחמה התנדבתי ימים רבים בקריית שמונה, בצפת ובטבריה. לא ראיתי שם את הקהילה. פשוט, לא היתה קהילה. כל אחד דאג לעצמו. החזקים נטשו והשאירו אחריהם את החלשים. במקרים רבים, לא היתה משפחה. הרי אם פגשתי זקנים עריריים היושבים בביתם ורועדים מפחד, אינם מסוגלים לרדת למקלט, והמטפלים הזרים שלהם ברחו – איני יכול להאשים רק את המדינה, את הרשות המקומית ואת הקהילה. הרי לאותו זקן יש ילדים ונכדים. איפה הם? היכן האחריות שלהם? וכאשר תושבים בשכונת עוני מראים לי את המקלט המטונף שלהם, איני יכול שלא לתהות – מדוע הם אינם מנקים אותו? הרי גם להם יש אחריות על חייהם, לא רק למדינה, לא רק לעיריה.

מסתבר, שכאשר המדינה נסוגה מאחריותה, לא החליפו אותה לא אחריות הקהילה, לא אחריות המשפחה ולא אחריות הפרט. הטענה שמדינת הרווחה מנוונת את הקהילה ואת הפרט ונסיגתה תחיה אותם הוכחה כחסרת שחר.

מצד שני, המדינה אינה צריכה להחליף את אחריות הקהילה, את אחריות המשפחה ואת אחריות הפרט.

מה המסקנה?

המסקנה שלי היא שסוגיית מדינת הרווחה אינה הסוגיה האמיתית שצריכה להטריד אותנו. מדינת הרווחה אינה ערך, אלא כלי לממש ערכים. הערך הוא הסולידריות החברתית. בחברה המקדשת את הסולידריות החברתית, את הערבות ההדדית, את האכפתיות, את הרעות והחברות, את ה"אדם לאדם – אדם", המדינה רואה עצמה אחראית לחברה, הקהילה רואה עצמה אחראית לפרטיה וגם במשפחה מתקיימת הסולידריות. חברה כזו מעצימה את הפרט ואת אחריותו לעצמו, לחייו ולסביבתו. כאשר החברה מתבססת על ערכים של תחרות פרועה, של שוק פרוע, של תאוות בצע, של "אדם לאדם – זאב" – המדינה בורחת מאחריותה, ושום יד נעלמה אינה מחליפה אותה. בחברה כזאת – הכל דועך. ובשעת משבר – הכל קורס.

החטא החמור של בנימין נתניהו כשר האוצר, לא היה הרס שאריות מדינת הרווחה, אלא הטמעת המסר האנטי סולידרי – מסר הג'ונגל. המסר לפיו העניים אשמים בעוניים והמובטלים הם בעצם בטלנים וגם החולים הם מתחלים, אינו מתרץ רק את הקיצוצים בתקציב הממשלה ובמגזר הציבורי, אלא הוא נותן לגיטימציה אידאולוגית להפקרת החלשים, שהרי הם אשמים בחולשתם ואם לא נדאג להם הם יפסיקו להיות פרזיטים ויתחילו לדאוג לעצמם. וכך החברה הישראלית החליפה את אתוס האכפתיות, החברות והסולידריות, באתוס של כל אדם לעצמו, לנפשו ולגורלו. את התוצאה ראינו במקלטים בקו העימות.

התרסקות מדינת הרווחה לא חיזקה את הקהילה, אלא להיפך – החלישה אותה מאוד. אולם היו במלחמה הזאת גם קהילות חסונות, שתפקדו היטב, שדאגו לכל חבריהן ובפרט לחלשים שבהן. בקהילות הללו, החזקים נשארו עד היום האחרון ולא נטשו ביום הראשון. בקהילות הללו – השירותים לאדם סופקו בכל תקופת המלחמה. בקהילות הללו – הקשישים, החולים, העולים החדשים והנכים, קיבלו את המענה הטוב ביותר. לא בזכות המדינה – בזכות הקהילה.

הקהילות הללו, הן היישובים שיש להם אידאולוגיה של קהילה, של סולידריות, של אכפתיות ומסורת של חברות וערבות הדדית. אלו הן הקהילות הכפריות, הקיבוצים, המושבים והיישובים הקהילתיים.

אני חייב לציין, כמי שמרבה לתקוף את הקיבוץ המופרט ולתארו כמי שאימץ את הדרוויניזם החברתי בגילויו הקיצוני ביותר, שבמלחמה גם הקיבוצים המופרטים עמדו במבחן הסולידריות החברתית והחוסן הקהילתי. יתכן שהם פשוט קרובים עדיין למציאות טרום ההפרטה ובשעת משבר הם יודעים עדיין לתפעל את הקהילה הסולידריות. אך יתכן שיש בהם יסודות בריאים של חברות וערבות הדדית חרף ביטול השותפות.

כמי שדוגל ברעיון מדינת הרווחה, איני רואה במדינה חזות הכל. אני מאמין בראש ובראשונה בקהילה. הקהילה השיתופית היא המופת של סולידריות, אך יש לעודד את הסולידריות הקהילתית בכל שכונה עירונית ובכל יישוב כפרי. יש לעודד זאת, גם במציאות של נסיגה מדינת הרווחה. אין לקבל את התרסקות מדינת הרווחה כתירוץ להתרסקות הקהילה. באין מדינת רווחה, חשיבות הקהילה גדולה יותר. ובשעת משבר – קהילה סולידרית וחסונה יכולה להחזיק מעמד היטב גם כאשר המדינה אינה קיימת, כפי שלא היתה קיימת במלחמה.

ככל שהחברה והקהילה יאמצו ערכים של סולידריות וצדק חברתי, כך ניצור משקל נגד מול אידאולוגיית "הפרט ככל יכולתך; להפריט כל מה שזז". ככל שנצליח בכך, נקדם גם את תחיית מדינת הרווחה.

"שווים"

תגובה לנחמיה שטרסלר - "הכיף כבר לא תקף", "הארץ", 1.9.06

במאמרו משווה שטרסלר בין האופן בו הסתיימה מלחמת לבנון השניה, לבין האופן בו היתה מסתיימת אילו הופסקה כעבור שבוע, בקבלת הצעת הג'י-8 להפסקת האש. שטרסלר מתאר את העדיפות של החלופה השניה על הראשונה, ומכאן מסקנתו שכך היה על ישראל לנהוג.

אכן, בין שתי החלופות הללו, יתרון מובהק להפסקת אש מוקדמת. אלא שאלו אינן החלופות היחידות. העובדה שהמלחמה לא הופסקה כעבור שבוע – אין פירושה שהמשכה חייב את הפארסה של הדשדוש שאפיין את המלחמה, ואת תוצאותיה הכושלות.

יש גם חלופה שלישית – חלופת הניצחון. אילו ביצע צה"ל מתקפה יבשתית משמעותית בשלביה הראשונים של המלחמה ובמקביל פוגע בתשתיות האזרחיות של לבנון, ניתן היה להגיע לניצחון מוחץ וחד משמעי בזמן קצר הרבה יותר מאורכה של המלחמה. מתקפה זו, שבה צה"ל היה מפעיל את עוצמתו מול החיזבאללה, היתה עשויה להביא להשגת יעדי המלחמה: פירוק חיזבאללה מנשקו (מימוש החלטה 1559 של מועה"ב), הפסקה של ירי הקטיושות, החזרת החיילים השבויים והחזרת כושר ההרתעה לצה"ל.

הצעת הפסקת האש של הג'י-8 כמו גם החלטה 1701 של מועה"ב, הן החלטות של "ווין-ווין" – החלטות המספקות לכל צד הישגים. אולם במלחמה של מדינה מול ארגון טרור, פיתרון כזה הוא ניצחון לטרור. עלינו לראות מלחמה זו כמלחמה של הטוב ברע, שחייבת להסתיים בהנחלת תבוסה מוחצת ומשפילה לרע. הדבר היה בידינו, אך לא בוצע בשל הפחד של מקבלי ההחלטות ממחיר הניצחון ובשל הניהול הכושל של המערכה.

שלישיית הצמרת המדינית ביטחונית ראויה לביקורת החריפה שמותח עליה שטרסלר, אך מכיוון אחר לגמרי – לא על כך שלא קיבלה את הצעת הג'י8 והמשיכה במלחמה אחרי שבוע, אלא על כך שנמנעה מקבלת ההחלטות שהיו מאפשרות לצה"ל לנצח.

"הארץ"