הבלוג של אורי הייטנר

שנת תשס"ו אמורה היתה להיות שנת המפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית ושל מדינת ישראל. הנה, ביצענו את ההתנתקות. התחלנו לשים קץ לכיבוש. חזרנו לגבול בינלאומי מוכר. אין עוד עילה לפלשתינאים לתקוף אותנו מעזה. כל העולם תומך בנו בהתלהבות. ההתנתקות עברה בשלום, ללא תקלות. צה"ל ומשטרת ישראל הוכיחו את יעילותם ואת כושרם.

מנהיגותו של אריק שרון יציבה ומוצקת. הפוטש בליכוד נכשל. שרון מפלג את הליכוד ומקים את "קדימה" – מפלגת החלומות השואבת את כל המי ומי של הליכוד ומפלגת העבודה ומנפצת את המבנה המסורתי של הפוליטיקה הישראלית. "קדימה" בראשות שרון מרקיעה שחקים בסקרים. סוף סוף לא נהיה תלויים עוד במורדים ועסקנים – המנהיגות של שרון תפעל באין מפריע.

"קדימה" מסמלת רוח חדשה בפוליטיקה. לא עוד תלות במרכז הליכוד על השחיתות שבו ובמפקדים המפוקפקים של  "העבודה". לא עוד מרדף מביש אחרי כל חתונה וברית מילה של השכן של החבר של המוסכניק של חבר המרכז. נכון, דבק רבב במנהיגי המפלגה החדשה, אך זאת תוצאה של התלות במרכז הליכוד. מעכשיו – פוליטיקה אחרת, פוליטיקת המפץ.

מפץ משמעותי לא פחות במפלגת העבודה. עמיר פרץ מבשר מהפכה של ממש. מפלגת העבודה חוזרת להיות תנועה סוציאל דמוקרטית. פרץ מעלה את הנושא החברתי לראש סדר היום של מפלגתו ושל המדינה. לראשונה, זה הנושא המוביל בבחירות. רוח רעננה נושבת בחברה הישראלית.

בבחירות – הנושא החברתי מכניס לכנסת את הגמלאים – ובגדול! כנסת חדשה – טובה הרבה יותר מקודמתה, המושחתת. ברית טבעית בין "קדימה" ל"עבודה" שתביא להקמתה של ממשלה שתקדם את האג'נדה החברתית, את האג'נדה האזרחית. רוב משמעותי לתכנית ההתכנסות שתפטור אותנו מהכיבוש ותפתור את כל בעיותינו.

... חלפה שנה. אריק שרון – צמח. מההתנחלויות שנעקרו נורים טילים על שדרות ואשקלון, ונענים בהבלגה. חייל נחטף, ובעקבות זאת – חיילי צה"ל שוב מדשדשים ברצועת עזה. אין שום סימנים לשינוי בדרכה החברתית של הממשלה. אותה הדרך של ביבי, בגושפנקא של פרץ. פרץ, נביא המהפכה החברתית, ממונה בצעד תמוה לתפקיד שולי שאינו דורש כישורים, ידע וניסיון – שר הביטחון. החיזבאללה ממשיך להתעצם וממשיך בפרובוקציות, ששיאן חטיפת שני חיילים ישראלים מלווה במטחי קטיושות לאורך כל הצפון. ממשלת ישראל, בהחלטה מנהיגותית אמיצה ונכונה שמה קץ להבלגה ויוצאת למלחמה. אולם היא יוצאת למלחמה מתוך אמונת שווא בקונספציה של מלחמת כפתורים ומטוסים. כשהקונספציה מתנפצת אל מול המציאות, ממשלת תועה ואובדת דרך המפחדת ממחיר הניצחון, מובילה בגמגום, במצמוץ ובהססנות את ישראל להפסד מול ארגון טרור המונה כמה אלפי לוחמים ושוחקת את כושר ההרתעה הישראלית לשפל חסר תקדים. במהלך המלחמה, הממשלה "החברתית" מפקירה את העורף – החזקים מסתדרים והחלשים מופקרים לגורלם או לחסדי גיידמאק.

תוצאות המלחמה גורמות למשבר אמון חמור מאוד במנהיגות. משבר זה מועצם לנוכח תוצאות "הפוליטיקה החדשה" שאחרי המפץ. ראשי המערכת הפוליטית והשלטונית בישראל, נמצאים  במצב זה או אחר של בדיקת מבקר המדינה, חקירת משטרה, הליך משפטי, או ערעור בדרך לכלא. ראש הממשלה, קודמו בתפקיד ובני משפחתו, המשנה לראש הממשלה, שר המשפטים, יו"ר הקואליציה, יו"ר ו' החו"ב של הכנסת, ראשי מפלגת העבודה (בנושא המיפקד), מפכ"ל המשטרה, הרב הראשי ומעל כולם – כבוד הנשיא (או שמא... כבוד אנסי) הנחקר בעבירות חסרות תקדים בחומרתן.

שנת המפץ הגדול היתה לשנה של משבר לאומי שספק אם היה כמותו.

ומה ניתן לאחל לשנה הבאה? שנקודת השפל שאליה הגענו כה נמוכה, שממנה ניתן רק לטפס.

"על הצפון"  - גיליון ראש השנה

האופן המגמגם, הממצמץ וההססני בו נוהלה המלחמה, מנעה מצה"ל את הניצחון, שהיה בהישג יד. עובדה זו, פגעה בכושר ההרתעה של ישראל יותר מאי פעם בעבר. אחד הביטויים הבולטים לכך, הוא איומי המלחמה של בשאר אסד. התגובה הפייסנית, הצ'מברליינית של שרים בממשלת ישראל, כמו שר הביטחון (!) והשר לביטחון (!) פנים, לאיומים אלה, עלולים לשחוק עד דק את כושר ההרתעה של ישראל. אם בתגובה לאיומים במלחמה שרים בישראל רצים למיקרופון הקרוב כדי להציע למאיים נכס לאומי כמו הגולן - אזור ריבוני של המדינה, שטח התיישבות פורח ומשגשג, אזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה, הם מעבירים מסר חמור ביותר לעולם הערבי כולו ולאיראן. מסר תבוסתני, של פיוס התוקפן, מסר שעלול לקרב את המלחמה הבאה, מלחמה קשה מכל קודמותיה. כשהנהגה כושלת מנסה להסות את מחאת דעת הקהל באמצעות הסחת דעתו לספינים של הרפתקנות מדינית מופקרת, המסכנת את ביטחון ישראל, אין זאת, אלא שמדובר בהנהגה מוכה בסנוורים, שאיבדה את התוקף המוסרי של שלטונה.

האמירות חסרות האחריות של השרים פרץ ודיכטר, כמו גם מינוי פרוייקטור למו"מ עם סוריה בידי השרה לבני, מנוגדים בתכלית הניגוד ללקחי המלחמה ולמציאות שהמלחמה חשפה.

מלחמת לבנון השניה, הציפה מספר אמיתות יסוד, הנוגעות למציאות חיינו:

א. התוקפנות כלפינו מלבנון, אחרי שנסוגונו מכל שטחה עד הס"מ האחרון ומרצועת עזה, אחרי שנסוגונו מכולה ועקרנו מתוכה את כל היישובים הישראליים עד היהודי האחרון, מעידה שמהות הסכסוך הישראלי ערבי אינה ויכוח על מיקומו של הגבול, אלא ההתנגדות הבסיסית לעצם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון.

ב. כל שטח ממנו אנו נסוגים, הופך לבסיס תוקפנות נגד ישראל. נסיגה לא תקדם את השלום, לא תצמצם את השנאה כלפינו, לא תביא להשלמה עם קיומנו, לא תתפרש אלא כביטוי לחולשה שתחזק את התוקפנות נגדנו.

ג. התפיסה לפיה המלחמה של המאה ה-21 היא מלחמה של כפתורים ומטוסים ואין עוד משמעות למלחמה הקונבנציונלית המסורתית, ולפיכך אין חשיבות לקרב היבשה, אין חשיבות לשטח וכו', קרסה והתרסקה במלחמה הזאת.

הוכח שחיל האוויר בלבד אינו מסוגל להתמודד אפילו עם איום של ארגון קטן כחיזבאללה, שלא לדבר על איום של צבא. הוכח, שבלי לשלוט על שטח, אין אפשרות למנוע מהאויב לפעול נגדנו, גם כשאנו מפעילים את מלוא עוצמתנו האווירית. עוצמה זאת הופעלה בהצלחה, הביאה להישגים גדולים וגרמה לאויב נזק כבד, אולם אי אפשר להכריע באמצעותה, אלא רק באמצעות השתלטות על שטח.

הוכחה שוב החשיבות חסרת התחליף של העומק האסטרטגי.

ד. סוריה היא אויב קיצוני וקשה, שותף אידאולוגי מלא של כל אויב המעמיד את השמדת מדינת ישראל כמטרתו האסטרטגית. אין המדובר במדינה עמה יש לנו סכסוך גבול שפתרונו יביא לסיום העימות בין המדינות, אלא במדינה שחתירתה לקבל את הגולן, לא נועדה לסיים את הסכסוך, אלא להחליש את ישראל כשלב בבדרך להשגת המטרה היחידה – חיסול ישראל.

ה. חרף קיצוניותה של סוריה, גם במבחן הזה, כמו בכל המבחנים ב-32 השנים האחרונות, סוריה לא העזה לפתוח במלחמה ישירה נגד ישראל. שוב הוכח, שההרתעה הנובעת מישיבת ישראל על הגולן ועל החרמון, בטווח יריקה מארמון הנשיאות בדמשק, עדיין עובדת, והיא המחסום העיקרי מפני מלחמה.

אסור להיות שאננים ולסמוך על כך שההרתעה הזאת תעבוד לנצח. הסורים עלולים לתקוף גם אם יזהו חולשה בנחישות וכושר העמידה שלנו, דוגמת התגובות ההיסטריות של פרץ ודיכטר לאיומי אסד. אולם אין ספק, שכל עוד אנו יושבים על הגולן, סכנת המלחמה קטנה בהרבה ממצב שבו הסורים ישבו על הגולן, חלילה.

הצפתן של האמיתות הללו מחזקת את החשיבות בשמירה על הגולן בריבונות ישראל. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין מה עלול היה לקרות, אילו יישובי אצבע הגליל ועמק הירדן היו מותקפים בעת ובעונה אחת מצפון וממזרח, אם הסורים היו יושבים, חלילה, על הגולן.

השיקול הביטחוני אינו המרכזי בדרישה לשמור על הגולן. השיקול המרכזי הוא השיקול הציוני – מימוש זכותנו על הארץ באזור שלא קיימת בו בעיה דמוגרפית המסכנת את צביונה היהודי והדמוגרפי של המדינה, יישוב הארץ, קיומה של ההתיישבות וכיבוד הריבונות. אולם המציאות מוכיחה שגם השיקול הביטחוני תקף, ודי בו כדי לטאטא לחלוטין מסדר היום הלאומי את רעיון העוועים של הנסיגה. ואם למישהו הדבר לא היה ברור, באה המלחמה והוכיחה זאת.

עד כאן – ההיגיון. יתכן שהציפיה משרי ממשלת ישראל  לשיקול דעת הגיוני... קצת מוגזמת.

עבור "הארץ"