הבלוג של אורי הייטנר

לפני שנה בדיוק, נעקרו יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. הוויכוח הפוליטי על תכנית ההתנתקות לא תם. אולם עקירת היישובים העלתה סוגיה נוספת – העוול שנעשה לעקורים אחרי עקירתם. זריקתם לרחוב ללא פתרון – שיסתדרו בעצמם.

ניתן לצפות מכל אדם הגון, תהיה דעתו הפוליטית על ההתנתקות אשר תהיה, שיתקומם ויזעק חמס על העוול הזה. אולם מה שקרה אחרי ההתנתקות נבלע בתוך השיח הציבורי על העקירה עצמה. תומכי העקירה, ברובם המכריע -  גס לבם כלפי מצוקתם של העקורים. מתנגדי העקירה כאבו את העוול, אך לא ידעו להבחין בינו לבין עצם העקירה, ולכן לא הבינו את משמעות הפקרת העקורים. הם האשימו את הממשלה בהתנכלות מכוונת לעקורים מסיבות פוליטיות, כמו הרצון לשבור את המגזר הדתי לאומי ועוד. אלה ואלה מנעו את חשבון הנפש החברתי – כיצד בשעת משבר לאומי, קורבנות המשבר מופקרים לגורלם. כיצד פתאום המדינה נעלמה.

חלפה שנה ומדינת ישראל שוב מצויה במשבר – מלחמת לבנון השניה. ושוב, בדיוק אותה תופעה – העורף הופקר, המדינה נעלמה, כל אדם דואג לעצמו, מי שיש לו ויכול להרשות לעצמו בורח ומשאיר מאחוריו את החלשים, את הקשישים, את החולים, את העולים, את העניים, את מי שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, ואין מדינה שתדאג להם, ואין קהילה שתדאג להם. האם הפעם תשמע הזעקה החברתית?

טבעם של משברים, שהם מחריפים, לטוב ולרע, את תמונת המציאות. המשבר הביטחוני הבליט תופעות יפות של התנדבות, של חברות, של סולידריות, ובקרב לוחמי צה"ל – של הקרבה, של רעות, של אחוות לוחמים, של מסירות נפש. אולם המשבר הביטחוני, כמו משבר ההתנתקות אשתקד, הבליט את המחלה החברתית הקיימת לא רק בשעת המשבר אלא משך כל השנה. התפוררות מדינת הרווחה ועמה – שבירת אתוס הסולידריות החברתית והלאומית.

התפוררות מדינת הרווחה היא מדיניות מכוונת, היא המדיניות השלטת במדינת ישראל זה למעלה מ-25 שנה והגיעה לשפל המוסרי בשנות כהונתו של נתניהו כשר האוצר. זוהי מדיניות שנועדה להגשים אידאולוגיה מסויימת.

מחריבי מדינת הרווחה לא עשו זאת מתוך מטרה לראות זקנים חולים יושבים לבד בבתיהם ללא אוכל ולא תרופות כשסביבם מתפוצצות קטיושות והם אינם מסוגלים אפילו לרדת למקלט. הם גם לא עשו כן מתוך מטרה שהעניים יהיו קרבנות המצב הביטחוני ושחייהם יהיו בסכנה. הם לא עשו כן כדי לראות איך משאירים את החלשים מאחור. אני בטוח שגם לבם דואב, כשהם רואים את המציאות הזאת.

האידאולוגיה שלהם - תורת האינדבדואליזם הקיצוני, מבוססת על סברה לפיה מדינת הרווחה והסולידריות החברתית מנוונת את הפרט והופכת אותו לתלותי. אם רק ננתק את האנשים מעטיני המדינה והקהילה, הם ידאגו לעצמם ויהיו אנשים בריאים יותר, פרודוקטיביים יותר. הנה, אנו רואים את התוצאה.

המציאות החברתית שהשתקפה לעינינו במלחמה, היא פרי הבאושים של אידאולוגיה המתייחסת לעולם כאל מסלול תחרות, שבו כל אדם דואג לעצמו, מנסה להגיע מעלה מעלה מהר מהר, בלי להביט הצידה ולצדדים; שבו כל אדם דואג לרווח הפרטי שלו, להתעשרות האישית שלו. חברה שאלה הם ערכיה היא חברה רקובה.

מול עולם הערכים הזה, יש להציב עולם המבוסס על ערכים של סולידריות, של חברות, של ערבות הדדית, של אכפתיות, של צדק חברתי, של אנושיות. על בסיס הערכים הללו יש להשתית את היחסים בין אדם לאדם, את היחסים בקהילה, ואת היחסים במדינה. בנייתה מחדש של החברה הישראלית על בסיס ערכים אלה, היא התרופה למצב החברתי שהמלחמה הציפה. את מקום חברת ההפרטה, האגואיזם, ה"אני, כאן עכשיו", יש להחליף בחידוש ערכי הקולקטיב, היחד, האחריות המשותפת, הרעות, הצדק. במקום "אדם לאדם – זאב" יש לבנות חברה על "אדם לאדם – אדם". את התופעות החיוביות שראינו במלחמה, יש להפוך למופת בבנייתה מחדש של החברה. זו המשמעות האמיתית של מדינה יהודית. היהדות נתנה לעולם את המוסר החברתי, שבסיסו הוא הדאגה לאלמנה, ליתום ולגר, כלומר לחלשים בתוכה. מדינת שאורחותיה הן הפקרת החלש לנפשו – היא אולי מדינה של יהודים, אך אין היא מדינה יהודית.

בימים האחרונים, שמעתי דיבורים על כך שהמלחמה הוכיחה שהאג'נדה החברתית היתה מנותקת מן המציאות, והיא לוקסוס שעם במלחמה אינו יכול להרשות לעצמו. אולם המלחמה הוכיחה את ההיפך הגמור. ביטחון לאומי אינו רק יחסי כוחות צבאיים, אלא גם חוסנה של החברה. מדינה שאינה מבוססת על סולידריות חברתית - בסופו של דבר אינה דואגת אפילו לאוכל ללוחמיה. מדינה המפריטה כל מה שזז – בסופו של דבר חייליה נאלצים לקנות  מכספם ציוד רפואי ותכולת אפוד חובש. חברה המעמידה את ההתעשרות והבצע במרכז חייה – מפקד צבאה עסוק בטיפול במניותיו בשעת מלחמה. בסופו של דבר – חברה מפוררת היא בסיס למדינה חלשה. מדינה חלשה אינה מסוגלת לגבור אפילו על ארגון טרור המונה כמה אלפי לוחמים.

בפרשת השבוע שעבר – פרשת "עקב", אומר משה לעם טרם כניסתו לארץ: "כי ה' אלוהיכם... לא ישא פנים ולא יקח שוחד. עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י' י"ז-י"ח). זה המודל לחיקוי לעם ישראל, ואלה הערכים עליהם עליו לבסס את חברתו. ורק מתוך התבססות על הערכים הללו "ושמרתם את כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום, למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם ולזרעם, ארץ זבת חלב ודבש" (שם, י"א ח'-ט') ... לא יתייצב איש בפניכם , פחדכם ומוראכם ייתן ה' אלוהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה, כאשר דיבר לכם" (שם, שם, כ"ה).

 bsh

 http://www.bsh.co.il/ShowArticle2logic.asp?ArticleId=2728&CategoryId=112

‏18.08.06"עם שאינו מוכן להלחם על חירותו, אינו ראוי לה". אורי לביא, מ"פ ב"גולני", סיים בכך נאום מוטיבציה שנשא בפני חייליו הלוחמים, עם צאתם לקרב בלבנון. כתב "הארץ" שנלווה לכוח הביא את הדברים בשם אומרם, והם הוצבו בכותרת הראשית של העיתון.

האם עמנו מוכן להלחם על חירותו? האם אנו ראויים לחירותנו?

המלחמה האחרונה בלבנון, אחרי שנסוגונו מכל לבנון, כמו גם התוקפנות הפלשתינאית מרצועת עזה אחרי שנסוגונו מכולה ועקרנו את כל יישובינו בה, הם הוכחה לכך שהמלחמה היא אכן מלחמה על חירותנו, על קיומנו, על זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. אין זו מלחמה על שטח זה או אחר. גם היום, 58 שנים לאחר הקמת המדינה, לא תמה מלחמת העצמאות שלנו, אנו עדיין נאלצים להלחם על חירותנו. האם אנו מוכנים לכך? האם אנו ראויים לעצמאותנו?

באחד מימי המלחמה אספתי חייל מילואים לטרמפ. מה זה, חיילים יוצאים לחופשות באמצע מלחמה? תמהתי. הוא השיב לי, שמצבת הפלוגה שלו עומדת על 80 לוחמים. למלחמה התייצבו 120 לוחמים. רבים מהלוחמים שהשתחררו כבר לפני שנים, שבו והתייצבו. 150% גיוס! אין מה לעשות עם כולם, ולכן יש סבבי יציאות גדולים. התמונה הזאת אופיינית ליחידות מילואים רבות. אני מכיר אותה ממבצע "חומת מגן", שבו יחידתי גוייסה בצו 8 והתמונה היתה זהה.

על פי הקלישאה הנבזית, הצבא נבנה על בני 18, כיוון שמדובר ב"נערים טיפשים, פזיזים

והרפתקניים". אך כאן מדובר באנשים מבוגרים, נשואים, אבות לילדים, עובדים, בשיא הקריירה, בעלי עסקים, סטודנטים, אנשים המודעים היטב למה שיש להם לסכן, ויש להם המון מה לסכן. מדובר באנשים מפוכחים היודעים היטב למה הם הולכים ומה גדול הסיכון. אי אפשר לחשוד בהם שהם הולכים לסכן את חייהם מתוך הרפתקנות. מי יהיה מוכן שילדיו יהיו ליתומים מתוך תאווה לספק את יצר ההרפתקנות שלהם? מדובר באנשים המוכנים למסירות נפש למען קיומה של המדינה, למען קיומו של עם ישראל. מדובר באנשים המוכנים לסכן את חייהם למען ביטחון המדינה ושלומם של אזרחיה. הם הולכים במודע, בעיניים פקוחות, למשימה שאולי לא יחזרו ממנה, כיוון שהם מאמינים שזה הדבר שנכון לעשותו, וכיוון שהם מבינים שאין להם ארץ אחרת ואין אנשים אחרים שיעשו זאת במקומם. הם אינם רואים עצמם פראיירים. הם גאים בהתנדבותם.

זו רק דוגמה אחת הממחישה את הנכונות הקיימת בעם ישראל להלחם על חירותו. ראינו זאת במסירות הנפש של הלוחמים הסדירים ולוחמי המילואים בקרבות בלבנון – בגילויי הרעות ואחוות הלוחמים, בגילויי הגבורה, בטיפול בפצועים וחילוצם תחת אש תופת. נחשפנו בהשתאות לאנשי המופת; רס"ן רועי קליין ז"ל, הסמג"ד שקפץ על רימון, הציל את חיי חבריו והקריב את חייו, וקריאת שמע על שפתותיו. בוהדנא, הקצין הפצוע קשה שסימן באצבעותיו את אות הניצחון. החובש שטיפל בחברו תחת אש ונהרג. ומן הסתם, עוד רבות הדוגמאות שלא נחשפו.

ראינו גם את הנכונות של העורף לספוג ולסבול ככל שיידרש, ובלבד שהממשלה והצבא יבצעו את משימתם עד תום וינצחו במלחמה.

כל אלה הם עדות לכך שיש בעם נכונות להלחם על חירותנו. אבל יש גם תופעות הפוכות. אחוז המשרתים במילואים נמוך מאוד. מפת השכול של המלחמה, מעידה על כך שיש מגזרים בעם המובילים בשירות הקרבי וכתוצאה מכך גם במחיר הדמים שלו, ובראשם ההתיישבות העובדת והציונות הדתית, אך יש מגזרים שלמים שכמעט ואינם נמצאים שם, ומדובר באזורים שלמים במרכז הארץ. מראשית המלחמה נתקלנו בתופעות נפסדות באליטה התרבותית של החברה הישראלית, שנאבקו נגד מלחמת המגן הצודקת תוך התעלמות מוחלטת מאשמתו של האויב (כך, למשל, מכתב סולידריות של עשרות יוצרים בענף הקולנוע הישראלי לעמיתיהם הלבנונים והפלשתינאים, בימים הראשונים של המלחמה, שכולו גינוי ל"פשעי המלחמה" של ישראל ואין בו מילה של ביקורת על חיזבאללה).

למרות אותן תופעות, בסך הכל אני מאמין שרוב החברה הישראלית מוכנה להלחם על חירותה ולכן היא ראויה לה. השאלה היא, האם המנהיגות מוכנה לכך וראויה לכך?

הופתעתי מאוד מהחלטתו האמיצה של אהוד אולמרט לשים קץ להבלגה ולטמינת הראש בקרקע ולצאת למלחמה. הופתעתי, כיוון שחודשים ספורים קודם לכן, בנאום בפני ארגון יהודי בארה"ב, הוא השמיע את המשפטים האומללים ביותר שנשמעו אי פעם מפי מנהיג ישראלי: "אנו עייפים מללחום, אנו עייפים מלהיות אמיצים, אנו עייפים מלנצח, אנו עייפים מלהביס את אויבינו". אמירה כזאת, מפיו של ראש ממשלת מדינה החיה בתוך אזור שאינו מוכן להשלים עם קיומה, מזמינה תוקפנות, צורבת בתודעת האוייב את שחיקת רצון הקיום שלנו ומטמיעה בקרב החברה הישראלית מורך לב ותבוסתנות.

והנה, דווקא הוא הוביל את ישראל למלחמה. הופתעתי מאוד, ולא חסכתי ממנו ומשר הביטחון שבחים, במספר מאמרים שכתבתי בימים הראשונים של המלחמה. אולם בהמשך הסתבר שראש הממשלה אכן עייף מללחום, מלהיות אמיץ, מלנצח, מלהביס את אויביינו. הוא היה מוכן לצאת למלחמה, כאשר מפקדי הצבא השלו אותו שמדובר במלחמה דה-לוקס, שבה מטוסי חיל האוויר יפתרו את הבעיה בתוך ימים ספורים, ללא צורך במלחמה ובקרבנות. כאשר האשליה הזאת התפוגגה, ראש הממשלה איבד את הנחישות ואת הרצון להלחם על חירותנו. מרגע שבלון הקונספציה האווירית התפוצץ, כל החלטות הממשלה והפיקוד העליון של צה"ל התאפיינו בפחד מפני מחיר המלחמה. התוצאה היתה, שישראל לא ניצחה במלחמה. בסוג כזה של מלחמה מול סוג כזה של אויב, לא לנצח פירושו להפסיד. בסופו של דבר, שילמנו מחיר דמים כבד, שליש מאזרחי ישראל ישבו במקלטים או נאלצו לנדוד מבתיהם למשך חודש, והמלחמה הסתיימה מבלי שהשגנו את מרבית יעדי המלחמה (אם כי אין להתעלם מהישגים שהיו).

האם אנו מוכנים להלחם על חירותנו? האם אנו ראויים לחירותנו?

במלחמה הוכח שעם ישראל מוכן להלחם על חירותו וראוי לה. הוכח שההנהגה אינה מוכנה להלחם על החירות ואינה ראויה לה. העם ראוי למנהיגות אחרת.

הבהרה

בגיליון הקודם מחה דניאל פורסט על המשפט בו גזרתי גזירה שווה בין תלמידי ישעיהו ליבוביץ' ותלמידי הרב שפירא, בנוגע לסרבנות. פורסט הזכיר את העובדה שרבים מתלמידיו של הרב שפירא הם רבני יישובים, כולל בגולן.

אני רואה לנכון להבהיר, שבשום אופן לא התכוונתי לכל תלמידיו של הרב שפירא. אין לי ספק, שרובם המכריע מתנגד בתוקף לסרבנות (אך, לצערי, אין הם מוכנים לצאת בפומבי נגד דבריו). אגב, גם רובם המכריע של תלמידי ישעיהו ליבוביץ' מתנגדים לסרבנות לה הטיף.

אבל אלה מתלמידיו של הרב שפירא המצדדים בסרבנות הם אכן שותפיהם המובהקים של אלה מתלמידיו של ישעיהו לייבוביץ' המצדדים בסרבנות. תהום מוסרית פעורה ביניהם, לבין הרוב המכריע המחוייב לאחריות לאומית, לממלכתיות ולדמוקרטיה.

מרבית ההרוגים במלחמה באו ממגזרי הציבור שמתוכם יצאה הקריאה לסרבנות – התנועה הקיבוצית והציונות הדתית. מגזרי הציבור הללו מגלים אחריות לאומית עליונה ומסירות נפש לעם ישראל, ומתעלמים מהקיצונים המנסים להסיטם מן הדרך ולהסיתם לסרבנות.

 "שישי בגולן"

תגובה לאורי סביר – "סליחה שהשגנו את יעדינו", "הארץ"  17.8.06

במאמרו כתב אורי סביר את המשפט ההזוי הנ"ל: "אם יש מסקנה ברורה מהמלחמה האחרונה, הרי היא חוסר החשיבות של טריטוריה".

מסקנה תמוהה ביותר. הרי המלחמה הוכיחה את ההיפך הגמור. התפיסה לפיה המלחמה של המאה ה-21 היא מלחמה של כפתורים ומטוסים ואין עוד משמעות למלחמה הקונבנציונלית המסורתית, ולפיכך אין חשיבות לקרב היבשה, אין חשיבות לטריטוריה וכו', קרסה והתרסקה במלחמה הזאת.

הוכח שחיל האוויר לבדו  אינו מסוגל להתמודד אפילו עם איום של ארגון קטן כחיזבאללה, שלא לדבר על איום של צבא. הוכח, שבלי לשלוט על הטריטוריה, אין אפשרות למנוע מהאויב לפעול נגדנו, גם כשאנו מפעילים במשך למעלה מחודש את מלוא עוצמתנו האווירית (עוצמה זאת הופעלה בהצלחה, הביאה להישגים גדולים וגרמה לאויב נזק כבד, אולם אי אפשר להכריע באמצעותה, אלא רק באמצעות השתלטות על טריטוריה). הוכח שכאשר החיזבאללה שולטים בשטח, הם מסוגלים לשתק שליש מדינת ישראל. רק בהשתלטות שלנו על השטח היה בידינו לשים קץ לירי הטילים.

המלחמה הוכיחה בצורה ניצחת את החשיבות חסרת התחליף של העומק האסטרטגי. מוזר מאוד, שאורי סביר מתעלם לחלוטין מן העובדות ומציג תמונה הפוכה לתמונת המציאות, כדי שתשרת את המסר הפוליטי שלו, אותו הוא מסרב לעדכן. בכך הוא נוהג בחוסר יושרה אינטלקטואלית ומעליב את האינטיליגנציה של הקורא.

בנוסף לחשיבות הטריטוריה, הוכיחה המלחמה גם את העובדה שהסכסוך אינו על שטח זה או אחר אלא על קיומה של המדינה (ולכן גם אחרי נסיגה מוחלטת הותקפנו מלבנון ומעזה), הוכיחה שסוריה היא הקיצונית שבאויבינו ובת בריתו של אחמדינג'אד שאינו מסתיר את כוונותיו להשמיד את ישראל ובונה יכולת אסטרטגית למימוש חלומו. כל העובדות הללו לא תבלבלנה את אורי סביר, סרבן ההתפכחות.

נשלח ל"הארץ"