הבלוג של אורי הייטנר

דחיית טיוטת החלטת מועצת הביטחון בידי הלבנונים מצד אחד ומצד שני – הצהלה בה היא התקבלה בידי ישראל, יוצרים תחושה כאילו מדובר בהישג מדיני משמעותי. האמנם?

אין ספק שיש יסודות חיוביים בטיוטה, כמו המסר הברור שהחיזבאללה אשם במלחמה, אזכור זכותה של ישראל להגיב אם תותקף שנית, ההימנעות מביקורת על צעדי ישראל והגדרתם כ"בלתי מידתיים", ההימנעות מדרישה להפסקת אש ללא תנאי, הרחקת החיזבאללה מן הגבול, הדרישה להחזרת החיילים השבויים ללא תנאי.

אולם לצד ההישגים הללו, יש במסמך נקודות שליליות ומסוכנות מאוד, ההופכים אותו למסמך בעייתי, שאסור לקבל אותו.

ראשית, הוא מסתפק באזכור כללי של החלטת מועה"ב 1559, ללא דרישה מעשית לפירוק החיזבאללה מנשקו. פחות מפירוק החיזבאללה מנשקו, לא יהיה ניצחון ישראלי. אסור לישראל להסכים לכך. נכון, היום דרישה זו עדיין אינה מעשית, אולם אם ישראל תממש סוף סוף את עוצמתה במלחמה הזאת, היא עשויה להגיע בתוך ימים או לכל היותר שבועות ספורים למצב, שבו הארגון יתרסק, וצבא לבנון יוכל לכפות זאת עליו.

שנית, הכוח הרב לאומי, שממשלת ישראל מציגה אותו כפיתרון ראוי ורצוי, הוא בעייתי ביותר. אסור לנו להגיע למצב שבו חיילים זרים יגנו על מדינת ישראל. חיילים אלה יהוו כוח כיבוש בעיני חיזבאללה והם יתחילו לפגוע בו. כאשר חיילים אמריקאים או צרפתיים יחזרו לארצם בארונות, כפי שהיה בביירות ב-1982-3, אזרחי מדינותיהם ישאלו שאלות קשות שעלולות להיתרגם לעוינות כלפי ישראל ואף לאנטישמיות. הכוחות הללו לא יוכלו להלחם למעננו, ואין סיבה שיעשו כן. חיזבאללה ינצלו זאת כדי לחדש את הפגיעה בנו, ובשל קיומו של הכוח הרב לאומי, ידינו תהיינה כבולות ולא נוכל להשיב מלחמה שערה.

אבל הכשל הגדול ביותר, הוא סוגיית "חוות שבעא". אם התוצאה של המלחמה תהיה נסיגה ישראלית מ"חוות שבעא", יהיה זה הישג אדיר לחיזבאללה, צידוק בדיעבד לתוקפנותו, וניצחון גדול לקנאות האסלאמית הטרוריסטית.

ב-14.12.81 החילה מדינת ישראל את ריבונותה על הגולן, עם החלטת הכנסת להחיל עליו את החוק, המנהל והמשפט הישראלי. לחוק זה מצורפת מפה, התוחמת את השטח המסופח. מורדותיו המערביים של החרמון, בהן נמצאו אותן מזרעות רועים נטושות, הנקראות היום "חוות שבעא", הם חלק משטח זה. מסירת שטח זה ללבנון, הוא פגיעה בריבונות ישראל ונסיגה משטח ישראלי ריבוני (מה שמחייב, על פי חוק סיוג ויתור על שטח, המכונה "שיריון חוק הגולן", תמיכה של 61 ח"כים לפחות ומשאל עם).

החרמון המערבי, הידוע כהר דב, הוא אזור בעל חשיבות ביטחונית רבה, בהיותו שטח שולט הן על יישובים ישראליים כדן, דפנה ושאר ישוב והן על אזורים עוינים בלבנון.

די בשתי עובדות אלו כדי לשלול על הסף את רעיון הנסיגה ממורדות הלבנון, אפילו אם מדובר היה בהסדר שלום עם לבנון הריבונית. אולם במציאות הנוכחית, הסיבה העיקרית לשלילת רעיון זה שונה. נסיגה היום מ"חוות שבעא", פירושה ניצחון גדול לנסראללה והפיכתו לגיבור האולטימטיבי של העולם הערבי והמוסלמי.

במאי 2000 ישראל נסוגה מלבנון. ההחלטה על הנסיגה היתה חד צדדית, אולם הגבול לא נקבע בידי ישראל, אלא בידי האו"ם. פקחי האו"ם עברו לאורך הגבול, חמושים במפות ישנות ובסרגל, וקבעו היכן הוא יעבור בדיוק. ישראל קיבלה את פסיקת האו"ם כלשונה, אף שהיו כרוכים בכך ויתורים משמעותיים מצדה, כמו נסיגה משטחי חקלאות של קיבוצים בגליל העליון.

עד הנסיגה, איש לא שמע על "חוות שבעא". נסראללה המציא את הדרישה לקבלן אחרי הנסיגה, כדי לתרץ את המשך תוקפנותו נגד ישראל. את ההתקפות על ישראל, בתקופה שלאחר הנסיגה, מיקדה חיזבאללה באזור זה וממנו גם נחטפו שלושת החיילים הישראליים באוקטובר 2001.

נסיגה משטח זה תצדיק בדיעבד את התוקפנות הזו, ותצרוב בתודעה הערבית את התובנה, שהנה, שוב הטרור השתלם, ונסראללה השיג את מבוקשו והסיג באלימות את ישראל משטח ריבוני שלה. תובנה זו תעודד את המשך התוקפנות והטרור נגד מדינת ישראל.

אחרי נסיגה מ"חוות שבעא" ימצאו אמתלות חדשות להמשך התוקפנות. ללבנונים טענה על כך שישראל יושבת על שטחי כפרים שלה, וחיזבאללה ימנפו בטענה זו את המשך הטרור.

במלחמה הזאת ישראל חייבת לנצח. נסיגה מ"חוות שבעא" היא ניצחון חד משמעי של חיזבאללה. על פי הקלישאה הישנה, המנצח הגדול של המלחמה הוא זה שהצליח למנוע אותה. ניצחון במלחמה הזו, הוא יצירת תנאים שימנעו את המלחמה הבאה. נסיגה ישראל מהמזרעות בחרמון המערבי, תזרע את הזרעים למלחמה הבאה.

 נשלח ל"על המצב".

טבעה של תקופת משבר, שהיא מקצינה תופעות. היא מוציאה מאנשים בצורה מרוכזת ומוקצנת את הטוב שבהם, אך גם את הרע שבהם. מאנשים, וגם מהחברה.

המלחמה הזו חשפה תופעות מרגשות ומחממות לב של סולידריות לאומית וחברתית, של רעות וערבות הדדית, שבאה לידי ביטוי בהתנדבות הרבה לסיוע לתושבי הצפון, באירוח תושבים באזורים השקטים, בהתנדבות למען חיילי צה"ל ועוד.

אולם המלחמה חשפה גם את החולי החברתי בישראל. מידי יום, כמעט, אני מתנדב במקלטים בקריית שמונה, בצפת ובטבריה, ומגלה תופעה חברתית קשה – בראשית המלחמה עזבו את הערים האוכלוסיות החזקות והבינוניות, והשאירו אחריהן את האוכלוסיות החלשות; קשישים, נכים, חולים, עניים, עולים חדשים.

כך, אותן אוכלוסיות הפגיעות ביותר לאורך כל השנה; אלו שבשעת משבר ומיתון הן הסובלות העיקריות ובשעת צמיחה ושגשוג -  הצמיחה היא על גבן; אותם אנשים, שלאורך כל השנה אין ביכולתם להבטיח חינוך נאות לילדיהם ואפילו להבטחת בריאותם אין ידם משגת, הם גם הפגיעים ביותר בעת משבר ביטחוני, הם החשופים ביותר לטרור הרצחני ולתוקפנות של אויבינו.

זוהי מציאות בלתי נסבלת מבחינה מוסרית. התפיסה החברתית של היהדות מבוססת על הצורך לדאוג לחלש (הגר, היתום והאלמנה) והנה, המדינה היהודית מפקירה את החלשים לגורלם.

לא בכל המקומות זו המציאות. ביישובים הכפריים, המאופיינים בחיי קהילה סולידרית (קיבוצים, כולל קיבוצים מופרטים ומושבים) המציאות שונה. אולם בערים – אין קהילה. באין קהילה, אין סולידריות, אין אכפתיות ואלו התוצאות.

בולטת מאוד לעין העובדה, שהמדינה נעלמה. מדינת הרווחה הישראלית רוסקה, ובשעת מבחן אין מדינה. כל אדם לעצמו, לגורלו. מי שחזק ויכול לדאוג לעצמו, דואג לעצמו. מי שחלש – חייו בסכנה.

מי שהאמין, שבאין מדינת רווחה, הקהילה תתארגן באופן וולונטרי ותהווה תחליף – התבדה. כאשר המדינה משדרת מסר של ג'ונגל,  קשה מאוד לקהילה לשחות נגד הזרם.

כאשר אני מגיע למקלט מוזנח ומלוכלך, השאלה הראשונה המטרידה אותי היא, מדוע התושבים אינם מנקים אותו? מדוע הם מצפים שהרשות או המדינה יעשו זאת? מדוע אין הם דואגים לעצמם? מדוע אין הם לוקחים אחריות על חייהם?

לכאורה, זו השאלה הקפיטליסטית האולטימטיבית. השאלה נכונה, אולם התשובה הקפיטליסטית האולטימטיבית, היא שאם המדינה לא תדאג לאנשים, לא תהיה להם ברירה והם ידאגו לעצמם. עובדה – זה לא כל כך עובד, בלשון המעטה.

באין מדינת רווחה ובאין קהילה חזקה ותומכת, האנשים הללו מאבדים את היכולת לדאוג לעצמם. אגב, יש גם כאלה שאובייקטיבית אינם מסוגלים לכך. לעומת זאת, חברה סולידרית ובעיקר קהילה חזקה, מעצימה את החברים בה ונותנת להם כלים לעזור לעצמם ולקחת אחריות על חייהם.

חוסנה של החברה הישראלית היא מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי של המדינה. החוסן החברתי הוא תנאי הכרחי לניצחון במלחמה. תנועת ההתנדבות והסולידריות המציפה את הארץ, מעידה, שרוח ההפרטה לא הצמיתה לחלוטין את הערכים של רבים מאזרחי ישראל.  אולם המציאות ה"ניו-אורלינסית" שמתגלית בימים אלה לפחות בחלק מערי הצפון, מעידה על חולי חברתי מהותי במדינת ישראל. גיידמאק אינו יכול ואינו צריך להיות תחליף למדינה. יש להביא לשינוי יסודי של החברה הישראלית.

בימים אלה, כל מעיינינו נשואים למלחמה. כעת עלינו להתרכז במטרה אחת – לנצח במלחמה. אולם בשש אחרי המלחמה, כחלק מהפקת הלקחים ממנה, יש לצאת למאבק על שינוי פניה של החברה. יש להיאבק להחייאתה של מדינת הרווחה. אין לשתוק עוד.

פורסם ב-bsh

http://www.bsh.co.il/ShowArticle2logic.asp?ArticleId=2718&CategoryId=112

תגובה למיכאל הנדלזלץ "חשבון דעת ושפת הכוח" ואהוד אשרי "תעמולה", "הארץ" 4.8.06

התוקפנות והטרור נגד ישראל מלבנון ומרצועת עזה, לאחר השלמת הנסיגה המוחלטת של ישראל מאזורים אלה, משמיטה את הקרקע תחת כל טיעוניהם של מי שנוהגים להאשים את "הכיבוש" וההתנחלות באחריות לכל פגעי הסכסוך בינינו לבין שכנינו. היא מחייבת אותם לבחינה עצמית, שבעצם צריכה היתה להתרחש כבר בראשית האינתיפאדה, לאחר שערפאת דחה את הצעות ברק בקמפ-דיוויד.

יש מי שעושים את חשבון הנפש הזה, המביא אותם להתפכחות. בולט בהם המחזאי יהושע סובול. אך יש סרבני התפכחות, שתמיד ימצאו עילה ותירוץ להצדיק כל מעשה תוקפנות וטרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה.

מה יקרה, אם ישראל תיסוג מכל השטחים ואף תאשר את זכות השיבה, ובכל זאת ימשך הטרור? האם במקרה זה, אותם סרבני התפכחות יבינו, סוף סוף, שהגורם לתוקפנות אינו הצד הישראלי, אלא הצד הערבי שאינו מוכן להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בתוכו?

מיכאל הנדלזץ השיב על כך. במאמרו, בו תקף בחריפות את יהושע סובול והמשורר אילן שיינפלד, שפרסמו "דברי כפירה" והתפכחות מעמדותיהם ה"שמאליות" הישנות, הוא כתב: "משום מה הוא [יהושע סובול] שוכח  שבמשך 18 שנים בלבנון ו-38 שנים בעזה עשינו שם משהו". עכשיו זה ברור. אם כל התביעות של הפלשתינאים יתמלאו, עדיין יהיה תירוץ שיצדיק את הטרור הפלשתינאי נגדנו; התירוץ האולטימטיבי, אבי כל התירוצים, התירוץ שייתר עוד את הצורך היצירתי להמציא תירוצים חדשים. "נכון, נתנו להם את כל מה שהם ביקשו, אבל לפני כן היה כיבוש והיתה התנחלות ולכן, מה פתאום אנחנו מתפלאים על הטרור?".

מתפכח אחר הוא בן כספית, שפרסם ב"מעריב" מכתב גלוי לאחמד טיבי, בו תקף את הח"כים הערביים על עמדתם האנטי ישראלית במלחמה. אהוד אשרי, שהגיב על דבריו, התווכח עם טיעוניו. אין הוא מבין מה פסול מוצא בן כספית בח"כים המגדפים את שר הביטחון בקריאות "רוצח" ו"טרוריסט". "מותר לחברי כנסת לצרוח, לקלל ולהשמיץ", הוא מסביר. "זה חלק מתרבות הוויכוח בפרלמנט הישראלי, על כל אגפיו". האמנם? אפילו בשיא ההסתה נגד רבין, אף חבר כנסת לא התקרב לדברי הסתה והתרת דם כאלה. מעניין אם כך היה מגיב אשרי, אילו דברי נאצה כאלה היו מוטחים בפרץ, מפי ח"כים יהודיים.

נכתב ל"הארץ"