הבלוג של אורי הייטנר

כל אדם הוא עולם ומלואו. כשאדם נפטר, האובדן הוא גדול. כשמדובר באדם צעיר, שמת בדמי ימיו, היגון קודר שבעתיים.

כשחייל נהרג, הכאב הוא גדול. קודם כל הכאב של משפחתו, אח"כ של ידידיו ומכריו, ומעבר לכך, של עם ישראל כולו. כאשר נהרגים תשעה חיילים – על אחת כמה וכמה. ואכן, מותם של תשעה לוחמים בקרבות ביום ד' האחרון, הפילו על החברה הישראלית כולה אבל כבד.

האבל מוצדק, כן ואמיתי. מה שלא מוצדק, הוא אווירת הנכאים שנפלה עלינו, בליבויה של התקשורת. כמו אוהדי כדורגל המריעים לקבוצה כאשר היא בתנופה, אך כאשר היא סופגת גול; כאשר היא זקוקה יותר לעידוד הקהל, הם נאלמים דום או מקללים את המאמן, כך נוהגת גם התקשורת הישראלית. בראשית המלחמה, התקשורת הריעה להתקפות מטוסי חיל האוויר במה שנראה כמלחמה סטרילית, אך כאשר חיילים שלנו נהרגים, פתאום היא מתחילה לכרסם בהטלת ספקות, בדיבורים חסרי שחר על כישלון, בשאלות "עד מתי" ו"כמה זמן אפשר", ו"חלפו כבר 15 יום ועדיין נוחתים טילים" ועוד כהנה וכהנה. ופרשננו חנן קריסטל כבר מתחיל לחשב את הנזק למעמדם של אולמרט ופרץ.

אנחנו במלחמה. זוהי מלחמת אין ברירה. הותקפנו בידי אויב שמטרתו האחת והיחידה היא שלא נהיה פה. זו מלחמה שאין צודקת ממנה. במלחמה הזו אנו חייבים לנצח.

אין מלחמה שאין לה מחיר. אין מלחמה שאין בה הרוגים ופצועים, שאין בה שכול ויתמות, שאין בה סבל רב. גם בניצחונות המזהירים ביותר שלנו, איבדנו את טובי הלוחמים. זה המחיר אותו אנו נאלצים לשלם, אם רצוננו לחיות במולדתנו, חרף העובדה שהמרחב הסובב אותנו (כולל שלוחותיו בתוכנו) אינו מוכן, וספק אם אי פעם יהיה מוכן, להשלים עם חיינו כאן. את המחיר הזה אנו מקבלים בכאב, אך עלינו לקבלו באהבה. כי את האלטרנטיבה של חיים ללא מולדת וללא ריבונות אנו כבר מכירים, מכירים היטב.

התקשורת משדרת רוח של תבוסתנות בימים האחרונים. היא יוצרת אווירה של כישלון. אין כל יסוד לתחושת הכישלון.

בני מהרש"ק, הפוליטרוק האגדי של הפלמ"ח, נהג להזכיר לחייליו, שכאשר יורד עלינו גשם, גם האויב נרטב. נכון, יורד עלינו גשם עז ולא נעים, אך הוא כאין וכאפס לעומת המבול שאנו מנחיתים על האויב. האגדה על החיזבאללה שלעולם לא יכנע ולעולם לא ישבר אינה נכונה. להיפך, החיזבאללה כבר מגלה סימני שבירה.

בימים האחרונים כל ראשי חיזבאללה קוראים להפסקת אש. פטרונם האיראני, אחמדניג'אד קרא אף הוא להפסקת אש מיידית. הקריאות הללו הן איתותי מצוקה של החיזבאללה. עלינו למנף את מצוקתם כדי לקדם את הניצחון. לשם כך, עלינו לחדול משידור התבוסתנות. האוייב במצוקה, ועלינו לנצל זאת כדי להגביר את לחצנו עליו, כולל במתקפה יבשתית רחבה, כדי להביס אותו, להכניע אותו, לשבור אותו.

כאשר האויב נמצא עם הגב לקיר, הוא מסוכן מאוד. הוא עלול להגביר את תוקפנותו. הוא עלול להשתמש בכל הכלים שיש לו, אף יותר מהטיל המשופר שירה על עפולה. עלינו להיות מוכנים לכך. זה כואב וזה יכאב. אולם אלה פרפורי התבוסה שלו. זו השעה בה עלינו להכותו מכת ניצחת. כיוון שאסור שהמלחמה הזאת תסתיים בפחות מניצחון חד משמעי שלנו, שבו ברור לאויב (ונהיר לכל האויבים הפוטנציאליים), שהוא נחל תבוסה מוחצת ומשפילה.

כל אדם הוא עולם ומלואו. כשאדם נפטר, האובדן הוא גדול. כשמדובר באדם צעיר, שמת בדמי ימיו, היגון קודר שבעתיים.

כשחייל נהרג, הכאב הוא גדול. קודם כל הכאב של משפחתו, אח"כ של ידידיו ומכריו, ומעבר לכך, של עם ישראל כולו. כאשר נהרגים תשעה חיילים – על אחת כמה וכמה. ואכן, מותם של תשעה לוחמים בקרבות ביום ד' האחרון, הפילו על החברה הישראלית כולה אבל כבד.

האבל מוצדק, כן ואמיתי. מה שלא מוצדק, הוא אווירת הנכאים שנפלה עלינו, בליבויה של התקשורת. כמו אוהדי כדורגל המריעים לקבוצה כאשר היא בתנופה, אך כאשר היא סופגת גול; כאשר היא זקוקה יותר לעידוד הקהל, הם נאלמים דום או מקללים את המאמן, כך נוהגת גם התקשורת הישראלית. בראשית המלחמה, התקשורת הריעה להתקפות מטוסי חיל האוויר במה שנראה כמלחמה סטרילית, אך כאשר חיילים שלנו נהרגים, פתאום היא מתחילה לכרסם בהטלת ספקות, בדיבורים חסרי שחר על כישלון, בשאלות "עד מתי" ו"כמה זמן אפשר", ו"חלפו כבר 15 יום ועדיין נוחתים טילים" ועוד כהנה וכהנה. ופרשננו חנן קריסטל כבר מתחיל לחשב את הנזק למעמדם של אולמרט ופרץ.

אנחנו במלחמה. זוהי מלחמת אין ברירה. הותקפנו בידי אויב שמטרתו האחת והיחידה היא שלא נהיה פה. זו מלחמה שאין צודקת ממנה. במלחמה הזו אנו חייבים לנצח.

אין מלחמה שאין לה מחיר. אין מלחמה שאין בה הרוגים ופצועים, שאין בה שכול ויתמות, שאין בה סבל רב. גם בניצחונות המזהירים ביותר שלנו, איבדנו את טובי הלוחמים. זה המחיר אותו אנו נאלצים לשלם, אם רצוננו לחיות במולדתנו, חרף העובדה שהמרחב הסובב אותנו (כולל שלוחותיו בתוכנו) אינו מוכן, וספק אם אי פעם יהיה מוכן, להשלים עם חיינו כאן. את המחיר הזה אנו מקבלים בכאב, אך עלינו לקבלו באהבה. כי את האלטרנטיבה של חיים ללא מולדת וללא ריבונות אנו כבר מכירים, מכירים היטב.

התקשורת משדרת רוח של תבוסתנות בימים האחרונים. היא יוצרת אווירה של כישלון. אין כל יסוד לתחושת הכישלון.

בני מהרש"ק, הפוליטרוק האגדי של הפלמ"ח, נהג להזכיר לחייליו, שכאשר יורד עלינו גשם, גם האויב נרטב. נכון, יורד עלינו גשם עז ולא נעים, אך הוא כאין וכאפס לעומת המבול שאנו מנחיתים על האויב. האגדה על החיזבאללה שלעולם לא יכנע ולעולם לא ישבר אינה נכונה. להיפך, החיזבאללה כבר מגלה סימני שבירה.

בימים האחרונים כל ראשי חיזבאללה קוראים להפסקת אש. פטרונם האיראני, אחמדניג'אד קרא אף הוא להפסקת אש מיידית. הקריאות הללו הן איתותי מצוקה של החיזבאללה. עלינו למנף את מצוקתם כדי לקדם את הניצחון. לשם כך, עלינו לחדול משידור התבוסתנות. האוייב במצוקה, ועלינו לנצל זאת כדי להגביר את לחצנו עליו, כולל במתקפה יבשתית רחבה, כדי להביס אותו, להכניע אותו, לשבור אותו.

כאשר האויב נמצא עם הגב לקיר, הוא מסוכן מאוד. הוא עלול להגביר את תוקפנותו. הוא עלול להשתמש בכל הכלים שיש לו, אף יותר מהטיל המשופר שירה על עפולה. עלינו להיות מוכנים לכך. זה כואב וזה יכאב. אולם אלה פרפורי התבוסה שלו. זו השעה בה עלינו להכותו מכת ניצחת. כיוון שאסור שהמלחמה הזאת תסתיים בפחות מניצחון חד משמעי שלנו, שבו ברור לאויב (ונהיר לכל האויבים הפוטנציאליים), שהוא נחל תבוסה מוחצת ומשפילה.

במהלך ביקור של משלחת סיוע מן הגולן לקריית שמונה, הגעתי למקלט באחת משכונות המצוקה של העיר. ניגשה אליי אישה שהחזיקה תינוק עלי הידיים. עיניה כבויות ועל פניה מבט מיואש. "נגמרו לי הטיטולים", היא לחשה לי. "תעזור לי. אני חייבת טיטולים. תדאג לי לטיטולים".

מה היא רוצה ממני? מאיפה, לכל השדים והרוחות, אני אקריץ לה עכשיו טיטולים? "אני אשתדל", הבטחתי לה, מקווה שתרד ממני. "אני אעשה מאמץ", הבטחתי, כשבליבי אני מלקה את עצמי: למה אני משקר לה ולעצמי? במקום להרגיע אותה, לחזק אותה, לחבק אותה, אני מבטיח לה הבטחות חסרות כיסוי, יוצר אצלה ציפיות שווא. ובכל זאת, ניסיתי. הרמתי כמה טלפונים, בניסיון להגיע למי שיוכל למצוא טיטולים ולקחת אותם למקלט שלה.

עברו דקות אחדות, וראיתי רכב מתקרב. עצם העובדה שרכב נסע בכביש, היתה אירוע מיוחד. הייתי בימים האחרונים במשלחות סיוע בטבריה ובצפת – קריית שמונה זה משהו אחר לגמרי. קריית שמונה נראית כמו עיר רפאים בסרט אפוקליפטי על היום שאחרי הפצצה. העיר ריקה. הרחובות שוממים. השמים אפורים מעשן. וברקע – ירי בלתי פוסק של סוללות התותחים שלנו, המוצבות סמוך לעיר. אנו, באורטל, שומעים ללא הרף יציאות מהסוללה הנמצאת מספר קילומטרים לידינו, רעש עמום, קצת מטריד. הם שומעים את היציאות הללו ליד האוזן. כדי שנדע להבחין בין רעש היציאות לרעש הנפילות, תודרכנו שאם האדמה רועדת, זו היתה נפילה... במציאות הזאת, הכבישים ריקים ממכוניות. המכוניות היחידות שהסתובבו בעיר היו המכוניות שלנו.

מי המשוגע הזה שנוסע לו בכביש? המכונית נעצרה לידי והנהג שאל אותי: "סליחה, איפה זה רח' הבאבא סאלי?" הבנתי. אין זה אדם מקומי. מן הסתם, גם הוא, כמונו, מתנדב מן החוץ. הצצתי למכוניתו, והיא היתה עמוסה באספקה, כמו מכוניותינו. "אולי יש לך במקרה חבילת טיטולים?" שאלתי אותו בתקווה. "במקרה, יש לי חבילה אחת" הוא השיב לי. "איזה מספר אתה צריך?" - "אין לי מושג", השבתי. לקחתי את החבילה ורצתי לאישה במקלט. "איזה מספר טיטולים את צריכה?", שאלתי והושטתי לה את החבילה. "המספר הזה. זה בדיוק מה שאני צריכה", היא השיבה לי.

גם כעת, שעה שאני כותב את הדברים, ימים אחדים מאוחר יותר, עדיין בשרי נעשה חידודין חידודין כאשר אני משחזר את פניה של אותה אישה, שעה שקיבלה ממני את החבילה. היה זה בעבורה רגע של אושר עילאי בתוך התופת. היא כבר שבועיים במקלט עם ילדיה, תחת מטחי טילים ללא הפסקה, במציאות קשה ביותר, בתנאים קשים מאוד. המציאות הזאת לא השתנתה. אבל באותו רגע עניין אותה רק דבר אחד. שלתינוק שלה יהיו טיטולים. באותו רגע, זה היה כל מבוקשה בחיים. ובאותו רגע, כל מבוקשה ניתן לה. ... וגם בעבורי היה זה רגע של אושר עילאי. הרי כל המאמץ שאנו עושים וכל תכליתו ממוצה באותו רגע.

"באת אליי מן השמים. שאלוהים יעזור לך. שיהיה לך רק בריאות. אתם אנשים טובים" היא אמרה לי. מלמלתי כמה מילים במבוכה והסתלקתי משם, כאילו אני מאוד עסוק, ובעצם בשל האופי הדפוק שלי שאינו מאפשר לי להחצין רגשות ליד אנשים. צלצלתי ליעל, לספר לה, כי בכל זאת הייתי צריך לפרוק את החוויה. באוזניי התנגנה שורה משירו של מתי כספי: "מי בכלל אמר לך שאני מלאך?"

בהמשך אותו ערב שוב הגעתי לאותו מקלט. "זה אתה שהבאת לי את הטיטולים. שאלוהים יעזור לך".

****

ועוד רגע מרגש. ביום ו' שעבר ירדה משלחת גדולה מאוד, של כשישים מתנדבים מן הגולן, כעשירית מהם – מאורטל, לצפת. בראש המשלחת עמד ראש המועצה אלי מלכה, הוא עצמו בן צפת.

התחלקנו לחוליות והתפרסנו לעבודה בשכונות השונות של העיר. הקבוצה שלי פעלה במרכז הקליטה של העולים מאתיופיה. פרקנו שם את המצרכים – ארגזי פירות, שקי תפוחי אדמה, שישיות של "מי עדן", מוצרי מזון שונים לצד צעצועים, ספרים לילדים ועוגות שאפו נשות רמת מגשימים שנסעו איתי, עם ציורים של ילדי היישוב. הנשים מרמג"ש ירדו למקלטים והפעילו את הילדים ביצירה, במשחקים ובשירה. הן ערכו להם קבלת שבת כדת וכדין.

היתה איתנו אישה נוספת, מלכה מאבנ"י אית"ן. מלכה היא אחות, העובדת במיון ב"פוריה". מלכה ביררה אצל האחראים במקום האם יש בעיות רפואיות. היא נענתה שיש מכת כינים בקרב הילדים.

חיש קל היא פתחה קליניקה מאולתרת והחלה במבצע ביעור כינים. כל הילדים המכונמים נשלחו אליה בזה אחר זה לטיפול. כשסיימנו את פעילותנו, לאחר שעות אחדות, וחזרנו הביתה, היא עוד נשארה שם. הרי לא כל הילדים טופלו. היא אישה דתיה. היה זה ערב שבת. אבל איך היא יכולה לעזוב, בטרם סיימה את מלאכת הקודש שלה? ואני חשבתי, שהנה, זאת היהדות האמיתית. זו המשמעות האמיתית של השבת. זו המשמעות האמיתית של שמירת מצוות.

ובמוחי הדהד סיפור רחוק, שאיני זוכר את פרטיו, על אחות באחת ממלחמות ישראל, שזכתה לכינוי: "המלאך בלבן".