הבלוג של אורי הייטנר

בהתייחסה לאנשים המצפים ל-100% ביטחון, הזכירה ציפי לבני שאיננו שוויץ. אני מייחל לראות בדבריה התפכחות, כיוון שהיא אחת הבולטות בין יוצרי האשליה שאנו בשוויץ, ו"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". לא, אנחנו לא בשוויץ, ומיום שהחל המפעל הציוני, הוא מלווה בניסיונות בלתי נלאים של הערבים למנוע את הצלחתו בכל מחיר. וזה ממש לא עומד להסתיים.

לאורך מאה השנים האחרונות, מפעם לפעם אזור אחר עומד במרכזו של המאבק. האזור בו אני חי, הגולן, הוא האזור השקט ביותר זה 40 שנה (אף שבשנתיים האחרונות השקט מופר מפעם לפעם). אולם לפני 41 שנים התנהלה בו המרה במלחמות ישראל אחרי מלחמת העצמאות. עוד בעיצומם של קרבות מלחמת יום הכיפורים, החלו האזרחים לחזור ליישובים ולשקמם, ומיד עם הפסקת האש הצטרפו גם הנשים והילדים לתשעה חודשי מלחמת התשה, שהתאפיינה בהרעשות ארטילריות בלתי פוסקות של צבא סוריה.

בעשור שבעקבות הסכם אוסלו, אזרחי ת"א וירושלים היו במוקד העימות. כל עליה לאוטובוס וכניסה לקניון היו הימור על החיים. והחיים נמשכו, ללא הפסקה.

תושבי קו העימות בגבול לבנון חיו תחת איום הקטיושות וחדירות המחבלים במשך 40 שנה. זכורים מעשי הטבח בעקבות החדירות מלבנון – אוטובוס הילדים באביבים, טבח הילדים במעלות, הטבח בקריית שמונה, שתי החדירות העקובות מדם לנהריה, החדירות והרצח בשמיר, במשגב עם, בכפר יובל. כשישראל מצאה פתרון לחדירות, האויב התמקד בירי קטיושות שהשתכלל לירי טילים. המכה הניצחת שחטף חיזבאללה במלחמת לבנון השניה, הביא לשמונה שנות שקט כמעט מוחלט, ויש לקוות שאלו תהיינה תוצאות מלחמת "צוק איתן".

40 השנים שבהן סבלו יישובי הגליל העליון ועמק החולה מן הטרור הלבנוני, החלו זמן קצר לאחר תום הסיוט המתמשך של חיים תחת הגולן שנשלט בידי סוריה, והיה בסיס לתוקפנות יומיומית נגד תושבי הצפון. "ההר שהיה כמפלצת", שרה ילדה מגדות. "אין בתים עוד במשק", היא ציינה, בצאתה מן המקלט. אך אמה לא איבדה את האמונה: "יהיה לנו בית ירוק ילדתי, עם אבא ובובה ושסק, ולא עוד אֵימָה".

הילדים בעמק החולה ובעמק הירדן, בימי השלטון הסורי על הגולן, נקראו "דור המקלטים". במשך שנים ישנו הילדים במקלטים. תרצה בר גיל, חברת קיבוץ שער הגולן, כתבה באותם ימים שיר ערש מצמרר, ובו השורות הנוראיות: "נומי ילדה, / נומי, נומי ילדה, / שאגת מטוסים לך שיר ערש, / כי נולדת בספר / מול תותח על ההר, / כי צמחת בין פרחים, בין פרחים / ובין הרס // ... תערב לך שנתך / המקלט – הוא ביתך, / המקלט הוא ביתך / כאן אל מול הגולן". אך היא לא התייאשה, וסיימה את השיר בנימה אופטימית: "עוד שנתך תערב / בחדרך מול כוכב / המחייך על הרי הגולן".

אך גם שחרור הגולן לא שם קץ לסבלם של ילדי עמק הירדן, כיוון שאז החלה מלחמת ההתשה בגבול עם ירדן, שנמשכה שלוש שנים, עד שחוסיין גירש את ערפאת וחבר מרעיו ללבנון ו... הנטל עבר לתושבי גבול לבנון. ואילו תושבי עמק הירדן נהנים משקט כמעט מוחלט כבר 44 שנים.

ובתוך כל אותם איומים, אותו שכול וסבל, בנינו מדינה לתפארת, פנינה יהודית דמוקרטית, נאורה פתוחה ומשגשגת, בתוך ג'ונגל השנאה והקנאות המזרח תיכוני. האיום לא הוסר, אך בפרספקטיבה, אין ספק שאנו הצד המנצח, ההולך מחיל אל חיל.

ב-14 השנים האחרונות, יישובי "עוטף עזה" נושאים בנטל האיום. זה החל באינתיפאדה השניה, כאשר ערי הרצועה, מהם ישראל נסוגה ב-1994, הפכו לקן טרור, ופתחו במתקפת טרור בתשובה להצעות השלום מרחיקות הלכת של אהוד ברק בקמפ-דיוויד. אז החל ירי הפצמ"רים ואח"כ הקסאמים, לגוש קטיף ולעוטף עזה. ולאחר הנסיגה מכל רצועת עזה ועקירת גוש קטיף, התמקד האויב בשדרות ויישובי עוטף עזה, כניצול הצלחה, מתוך אמונה שישראל תתפנה גם מעוטף עזה עקב הטרור, כפי שעקרה את גוש קטיף.

14 שנים סובלים תושבי עוטף עזה מחיים תחת טרור הרקטות והפצמ"רים, אליהם נוסף האיום הנורא של המנהרות, ומפגינים כושר עמידה מעורר הערצה. הגיע הזמן שהם ייהנו משקט. כמו במלחמת לבנון השניה, רק פרספקטיבה של שנים תעיד האם נוצרה ההרתעה שתביא לשקט. נאומי הרהב של חמאס אינם שונים מנאומי הרהב של נסראללה אחרי מלחמת לבנון השניה, וכך גם העובדה שטילים נורו עד הרגע האחרון לפני הפסקת האש. זוהי לוחמה פסיכולוגית.

הדבר החשוב ביותר, הוא לא להשלים עם חידוש ה"טיפטוף". אם הפלשתינאים יחלו לטפטף פצמ"רים, על ישראל לחדש את המלחמה במלוא עוזה, והפעם לצורך הכרעה, שבה מהרגע הראשון היעד הוא להגיע אל הנהגת חמאס במחבואה התת קרקעי ולחסלה.

על ממשלת ישראל להציב יעד לאומי של חיזוק ההתיישבות בגבול עזה – סיוע בתשתיות ובבניה ותמיכה במערכות החינוך, ההשכלה, החברה והתרבות, על מנת להביא את האזור לצמיחה דמוגרפית רבתי. על התנועה הקיבוצית לדרוש זאת מהממשלה, ולסייע בעצמה לקיבוצי הדרום. אני מציע לארגן כנס הצדעה של חברי התנועה הקיבוצית עם קיבוצי קו העימות בגבול רצועת עזה.

אני סמוך ובטוח שהתושבים ב"עוטף עזה" יחזרו לבתיהם ולאדמתם, וגם אלה המהססים וחוששים, ימתינו מספר ימים, לכל היותר שבועות, ויחזרו הביתה. צר לי על האופן בו התקשורת מבליטה את הפחד לחזור, במקום את הנחישות של אלה שחזרו.

בשירו "לפתח הר געש", משתומם דן אלמגור על האנשים החיים באזורים המועדים להתפרצות הרי געש ורעידות אדמה ברחבי העולם, והם דבקים באדמתם. אולם מפעם לפעם הוא פוגש תייר השואל אותו מדוע אנו, הישראלים, מתעקשים לחיות כאן, בארץ רוויית המלחמה הזאת, בפתח הר הגעש. לנוכח השאלה הזאת, מבין אלמגור את אותם כפריים באזורים המועדים לפורענות, שכמונו – הם דבקים ללא תנאי באדמת אבותיהם, ומצפים ליום שבו ההר ישקוט מזעפו, ואז על הבזלת השחורה יוריק הדשא ויפרח אחת ולתמיד.

* "ידיעות הקיבוץ"

* איך יש לבחון את הפסקת האש הנרקמת? האם ניתן לסכם את המלחמה כניצחון, כהצלחה, ככישלון? אין ספק שחמאס הוכה קשות ויש הישגים משמעותיים לישראל, ובראש ובראשונה הרס הכור הגרעיני של מדינת עזה – מנהרות התופת שנועדו לבצע מגה-טבח, בקנה מידה היסטורי, נוסח 11 בספטמבר בארה"ב. אך יש להודות שגם לחמאס היו הצלחות במערכה הזאת.

האמת היא, שכל ניתוח של הפסקת האש וכל סיכום של המלחמה, כולל הסיכומים שלי, לוקים בהעדר פרספקטיבה. מלחמת לבנון השניה, שהסתיימה באווירת נכאים ותחושה קשה של כישלון, הוכיחה לנו שרק בחלוף שנים אחדות ניתן לסכם את המערכה, במבחן התוצאה. בגבול הצפון, שמונה שנות שקט כמעט מוחלט אחרי 40 שנות גבול מדמם, הן בפירוש ניצחון חד משמעי.

המטרה המרכזית של המבצע הייתה יצירת הרתעה משמעותית שתביא שקט ושלווה ליישובי הדרום לאורך שנים. רק בעתיד ניתן יהיה לשפוט, האם המטרה הושגה.

* בכפוף לסייג שציינתי, כפי שהדברים נראים עתה, על אף ההצלחות הרבות של צה"ל, לא הושגה הכרעה חד משמעית, ולכן ספק רב האם נוצרה ההרתעה המיוחלת. הכשל הגדול במלחמה, היה אי ההצלחה להגיע להנהגת חמאס, במחבואה מתחת לקרקע, ולחסלה. איני יודע האם הסיבה לכך היא שלא הוטלה משימה כזאת על צה"ל או שהוטלה משימה כזאת והיא לא הושגה. כך או כך, זו אינה תוצאה טובה.

* בראשית המלחמה כתבתי מדוע אני מתנגד להצבת מיטוט שלטון חמאס כיעד של המלחמה (אף שקראתי לחיסול ראשי החמאס המסתתרים מתחת לקרקע).

דעתי העקרונית לא השתנתה. אני בהחלט חושב שאין זה מעניינה של ישראל לקבוע את השלטון של אויביה ולהסתבך בפוליטיקה הפנימית שלהם. אולם במקרה הזה ספק בידי האם העיקרון הנכון עומד במבחן המציאות. במציאות, חוששני שאי אפשר להשיג את יעדי המלחמה – יצירת הרתעה של ממש ושקט ושלווה ליישובי הדרום לאורך זמן, ללא מיטוט שלטון חמאס.

אם לאחר המלחמה לא ישרור שקט לאורך שנים, לא יהיה מנוס מלקבוע יעד כזה ולבצעו.

* היום האחרון של כל מלחמה, הוא היום הראשון של ההיערכות למלחמה הבאה (בתקווה שההרתעה תמנע אותה). על הדרג המדיני לקבוע, שבמלחמה הבאה נגד חמאס בעזה, היעד המרכזי מהשעה הראשונה, יהיה להגיע להנהגה המסתתרת ולחסלה. על זרועות המודיעין ועל צה"ל להתאים את עצמם למשימה הזאת ולהיערך אליה.

* הפתרון הרצוי לרצועת עזה, חייב לכלול את מצרים, כאחראית העל על הרצועה, ותחתיה אוטונומיה של הרש"פ. ספק רב אם מצרים תהיה מוכנה לכך, ולכן הפתרון הרצוי הוא אחריות על של ישראל על הביטחון ברצועה, ותחתיה אוטונומיה של הרש"פ, בדומה לנעשה ביו"ש. הסדרים כאלה, היו אפשריים רק אילו המלחמה הייתה מסתיימת במיטוט שלטון חמאס.

בתנאים שנוצרו, ניאלץ להתפשר על פחות. במקרה כזה, עלינו לעמוד על שלושה עקרונות:

א. פירוז רצועת עזה מרקטות ופצמ"רים. חמאס, שבמדיניותו אמלל את תושבי עזה, מעוניין היום להפגין הישגים כלכליים, כדי לרצות את הציבור הפלשתינאי. גם העולם מעוניין בשיקום הריסות עזה. על ישראל להתנות כל הקלה כלכלית, בפירוז.

ב. על ישראל להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שלא תסבול עוד "טפטוף" של פצמ"רים ורקטות. שרון לא עמד בהצהרה הזאת אחרי ההתנתקות, אך הפעם הפצמ"ר הראשון יחייב תגובה בלתי פרופורציונלית, קשה וכואבת, גם אם משמעות הדבר חידוש המלחמה. ההבהרה הישראלית חייבת להיות חלק מכל הסדר לסיום המלחמה.

ג. על ישראל להבהיר שחידוש ההתחמשות ברקטות וחידוש חפירת המנהרות הם הפרה של ההסכם, וישראל תסכל אותה בכוח.

* "ניו יורק טיימס" נוקט בשנים האחרונות קו אנטי ישראלי חריף, ובין השאר מרבה לדווח על קרע ביחסי ישראל וארה"ב (באשמת ישראל, כמובן), דיווחים שלא אחת התבררו כ-wishful thinking של הכותבים. חרף הסתייגות זו, אתייחס לכתבה האחרונה, שבה העיתון מתאר קרע בלתי ניתן לאיחוי בין הממשלים, בעקבות מלחמת "צוק איתן". לטענת העיתון, התגובה החריפה של ישראל למסמך קרי והסירוב של ישראל לסייע למאמצי הפסקת האש של ארה"ב, הם הגורם לקרע.

הדברים מדהימים – איזה בוחן מציאות עקום ומעוות. ישראל הותקפה ויצאה להגן על עצמה, דחתה ודחתה את היציאה למלחמה בניסיון ל"שקט יענה בשקט", הסכימה להפסקת אש טרם הפעולה הקרקעית והפסיקה את האש שש פעמים במהלך הפעולה הקרקעית, הפסקת אש שהייתה חד צדדית. איך ניתן להאשים אותה שלא סייעה למאמצי הפסקת האש? עוד יותר מדהימה הקובלנה על התגובה הישראלית להצעות קרי. קרי הציע, בשיתוף עם התומכות הגדולות ביותר של הטרור החמאסי – תורכיה וקטאר, תכתיב כניעה לכל תביעות חמאס. הצעה צ'מברליינית זו, נעצה סכין בגבה של ישראל, בעיצומה של מלחמת מגן נגד הטרור האסלאמי, שיותר משהוא אויבה של ישראל, הוא אויבה של ארה"ב (זוכרים את 11 בספטמבר)? ואח"כ האמריקאים עוד באים בטענות לישראל?

* בימים אלה אנו מציינים תשע שנים לעקירת יישובי גוש קטיף והנסיגה הטוטלית מכל רצועת עזה לקווי 49' (יש להזכיר שהנסיגה מערי הרצועה נעשתה כבר ב-1994), במסגרת ההתנתקות.

את חגיגות יום ההולדת ציינו במלחמה עקובה מדם באזורים מהם נסוגונו ומהם עקרנו את יישובינו, נישלנו וגירשנו את יושביהם מאדמתם, בעוד אותם אזורים משמשים כאתרי שיגור רקטות לעבר אזרחי ישראל. אכן, מתנת יום הולדת ראויה.

קיים קשר מובהק בין עקירת יישובי גוש קטיף למלחמת "צוק איתן". הפלשתינאים ראו בנסיגה ובעקירה ביטוי לחולשתנו, לרפיסותנו ובעיקר להעדר שורשים. הם ראו בהתנתקות הצלחה של מאבקם הטרוריסטי נגדנו. הלקח שלהם היה ניצול הצלחה – הצלחנו לעקור את היהודים באלימות מגוש קטיף, המטרה הבאה היא לעקור אותם באלימות משדרות ויישובי "עוטף עזה".

זאת מהות הטרור מעזה מאז ההתנתקות, והשאלה המרכזית שנותרה אחרי "צוק איתן", היא האם הושגה ההרתעה שתגרום להם לחדול.

* לנוכח התוצאות העגומות של ההתנתקות, שוחרי הנסיגה לקווי 49' מְתָרצים זאת בכך שהנסיגה הייתה חד צדדית, לא בהסכם. לעתים אני תמה האם אנשים אינם מבחינים בגיחוך שבטיעונים הילדותיים שהם משמיעים. מה הם רוצים לטעון? שמה שהיה חשוב לפלשתינאים לא היה לגרש אותנו, בשלב ראשון מגוש קטיף, אלא להגיע אתנו להסכם? היה להם כל כך חשוב להגיע להסכם עם ישראל, והם ממש ממש נעלבו שלא חתמנו אתם על הסכם, ולכן בתשע השנים שחלפו מאז הם יורים על אזרחי ישראל רקטות, חופרים מנהרות  למטרות טבח המוני, ובמקום להקים בעזה מדינה, חברה וכלכלה הם הקימו מפלצת טרור. איזה טיעון אינפנטילי.

אגב, איך משמיעי הטיעון הזה מתרצים את העובדה שהשטחים שמהם נסוגונו בהסכם – הסכמי אוסלו, הן ברצועת עזה והן ביו"ש, היו אף הם מיד בסיס לטרור, לפיגועי התאבדות ולמסעות רצח?

* כל מנהיגי העולם החופשי עמדו מאחורי ישראל בצאתה להגן על חיי אזרחיה במלחמת "צוק איתן". לא חלפו שבועות ספורים והם מתחילים לחזור לסורם, בגינוייהם הצבועים והמתחסדים נגד הפגיעה הישראלית באזרחים. וכי אין הם יודעים שאותם אזרחים הם המגן האנושי שמאחוריהם מסתתר הטרור? אם הם תומכים, לדבריהם, בזכותה של ישראל להגן על עצמה, איך הם חושבים שהיא תעשה זאת, אם לא תפגע בטרוריסטים בשל העובדה שהם מסתתרים מאחורי אזרחים וילדים? הרי אף אחד מן הצבאות של המְגָנים, אינו עושה כאלה מאמצים, כמו צה"ל, למנוע את הפגיעה באזרחים. צה"ל עושה כן, תוך פגיעה מודעת באפקטיביות המבצעית, תוך ויתור מראש על מימד ההפתעה ואף מקריב על כך חיי חיילים. הרי בכל מלחמה שאותם צבאות השתתפו בה, ולא על גבולם, ולא נגד מי שירה טילים על אזרחיהם, הרג האזרחים היה גדול פי כמה וכמה (קוסובו, עיראק, אפגניסטן וכו').

הגינויים הללו נתנו רוח גבית לחמאס. זוהי רוח גבית לטרור, מצד מדינות המערב, שהן עצמן על הכוונת של האסלאם הקנאי.

* הגינויים לישראל צריכים ללמד לקח שני גורמים בציבוריות הישראלית. א. אלה המאשימים את ישראל בהרג האזרחים. אם היה בהם מעט יושר, הם היו מודים בכך, שמעבר לערכי מוסר הלחימה וטוהר הנשק המאפיינים כל כך את צה"ל, פגיעה באזרחים היא גם פגיעה מדינית, פגיעה בתמיכה בישראל וכתוצאה מכך, גם פגיעה במאמץ המלחמתי וסיוע לאינטרס של האויב. כך שמכל בחינה שהיא, זו האשמה מופרכת, כיוון שלישראל, בניגוד לחמאס, לא יכול להיות כל עניין ולא יכולה להיות כל תועלת מהרג אזרחים וילדים פלשתינאים. ב. אלה הקוראים "לכתוש" את עזה ולפגוע באזרחים ללא אבחנה. אם כאשר צה"ל עושה כל מאמץ להימנע מפגיעה באזרחים – עצם הפגיעה באזרחים גורמת לנזק כזה, נקל לשער איזה נזק היה נגרם אילו צה"ל באמת היה פוגע ללא אבחנה באזרחים. נכון שאלה שמטיפים לכך, גם חושבים שאין עולם ושצריך להתעלם מכל שיקול מדיני, הסברתי, בינלאומי. אולם אילו היינו שועים לקריאותיהם, היינו באמת מדינה מנודה, והיינו מעניקים לחמאס ניצחון על מגש של כסף.

* לא ראיתי אתמול "הארץ". אורי משגב או גדעון לוי – מי היה הראשון לגנות "רצח הטרקטוריסט הפלשתינאי" בירושלים?

* ח"כ נחמן שי (שלא אחת הבעתי את הערכתי לעמדות שהשמיע בתקשורת במהלך המלחמה), עתר לבג"ץ בדרישה להכריז על "צוק איתן" כמלחמה, לא כמבצע. זו חציית קו אדום מבחינת המשפטיזציה של ישראל. הכרזה על מלחמה היא פררוגטיבה מוחלטת של הממשלה. כח"כ הוא יכול לדרוש דיון בכנסת, או בוועדת החוץ והביטחון – הגורם המפקח על הממשלה, בדרישה מן הממשלה להכריז על כך. אבל החלטה כזאת של בית המשפט היא ממש בחזקת פוטש חוקתי. מן הראוי שבית המשפט ידחה את העתירה על הסף. הדגש הוא "על הסף" – כלומר לא מתוך דיון והגעה למסקנה שהדרישה אינה נכונה, ובכך להעניק לגיטימציה לכך שזהו נושא משפטי, אלא כאמירה שאין לבג"ץ כל נגיעה לנושא.

נחמן שי העלה את הנושא מן האספקט הכלכלי, ובהחלט יש לו גם אספקט כלכלי וחברתי, אולם עצם הכרזה כזאת היא, בראש ובראשונה, בעלת משמעות מדינית וביטחונית.

לגופו של עניין, אני שותף לדעתו של נחמן שי. מדובר במלחמה וראוי שהממשלה תכריז עליה כעל מלחמה. אך גם במלחמה, עלינו לשמור על יסודות המשטר הדמוקרטי הפרלמנטרי של מדינת ישראל.

* אני קורא כעת את ספרו של חיים באר "חלומותיהם החדשים" – ספר מרתק של סופר דגול; בעיניי הטוב שבסופרים הישראלים החיים היום.

אני קורא את הספר בעיצומה של המלחמה, וכמובן שזו קריאה מפרספקטיבה שונה מאשר בשגרה. סיפור אחד בתוך הרומן טלטל אותי במיוחד, לנוכח האקטואליות המצמררת שלו.

אציג אותו במנותק מן ההקשר הכולל של הרומן ומן הקשר בין הנפשות הפועלות בו לגיבורי הספר, על מנת שלא לפגום בחוויית הקריאה. באותו סיפור, המופיע בעמ' 230-232, מסופר על צעירה ישראלית, שמנעוריה נמשכה לשמאל האנטי ישראלי הרדיקלי, ירדה לבריטניה ושם הייתה פעילה אנטי ישראלית קיצונית ורועשת, המפגינה נגד ישראל, מפריעה למופעים והרצאות של אמנים ישראלים וכו'. כמובן שהמסר המרכזי שלה הוא שישראל היא מדינה נאצית וצבאה הוא צבא נאצי המבצע ג'נוסייד בפלשתינאים.

אותה צעירה למדה משפטים, וכעו"ד היא מובילה את האינתיפאדה המשפטית נגד חיילים וקצינים ישראלים המגיעים לבריטניה, במטרה להעמיד אותם לדין על "פשעי מלחמה". הספר מתאר את הרשת המודיעינית המסועפת שהיא טוותה, כדי לסמן את האנשים ולדעת על הגעתם הצפויה לבריטניה. אגב, הסיפור תואם את דמותה של בתו של דן אלמגור. דן אלמגור, שזקנתו מביישת את נעוריו, תומך במעשיה הנואלים, למרבה הבושה (מהו יחסם של ההורים במקבילה הספרותית? קראו ותיווכחו).

לאותה צעירה (לא אחשוף את שמה, כדי לא לקשר את הסיפור לגיבורה שלו טרם הזמן) היה חבר ילדות בן גילה, שכן קרוב, הטוב והאהוב בין חבריה. אבנר שמו. נודע לה, שאבנר נפצע בעיניו. הוא היה קצין חבלה ביחידה מובחרת, שנפצע בעת פעילות מבצעית במנהרות ברפיח. התקווה היחידה להחזרת מאור עיניו היה טיפול חדשני שפיתח מנהל יחידת השיקום בבית החולים מורפילדס, בית החולים הגדול ביותר בעולם למחלות עיניים, שנמצא בלונדון. יום לפני הטיסה לניתוח, הגיע אל האב, בעצמו - בכיר בשב"כ, טלפון דחוף מן הנספחות הצבאית בלונדון, המייעץ לו שהוא ובנו הפצוע לא יעזו לרדת מן המטוס בלונדון, כיוון שברגע שיכנסו לבריטניה, יעצרו שניהם בחשד לאחריות ל"פשעי מלחמה". מיותר לציין מי עורכת הדין הממתינה בשדה התעופה עם כתב התביעה, לצד שני שוטרים עם צווי המעצר. מיותר לציין שהיא ידעה בדיוק במי המדובר. דמות ברומן שיצרה אתה קשר, מזועזעת עד עמקי נשמתה, ניסתה לדבר על לבה. "איך זה שאבנר לא נשאר בתוך העולם הפנימי שלך 'נרי שלי', כמו שקראת לו כשהלכתם יחד לפעוטון של רבקה הגננת? אין לך אפילו טיפה של רחמים על מי שהיה הילד המתוק ההוא שחיבק אותך בכל הזדמנות? ואת, ברשעות, הרחקת אותו מהרופא היחיד שהיה יכול להחזיר לו את הראיה?" ותשובתה: "לא, כי הוא נאצי. ... נהייתם כולכם נאצים!"

חיים באר היטיב לתאר את עולמם האפל והמזוויע של אותם ישראלים, שרוממות ההומניות ו"זכויות האדם" בפיהם, אך השנאה המטורפת עיוותה את נשמתם, והם הגרועים באנטישמים. "פשע המלחמה" של אבנר, הוא פעולה לסיכול מסע רצח המוני באזרחים ובילדים באמצעות מנהרה. אז מי כאן הנאצי?

קראתי, ולא יכולתי שלא לחשוב על מאמריהם של גדעון לוי ואורי משגב ב"הארץ", על ארגוני "זכויות האדם" הישראליים שפרסמו עצומה בחו"ל המגנה את ישראל על "פשעי מלחמה", על גילוי הדעת בכתב עת בינלאומי של עשרות (!) מרצים ישראליים שהאשימו את צה"ל בפשעי מלחמה ב"צוק איתן", על מאמרו של הפוסט "היסטוריון" אילן פפה שהאשים את ישראל בג'נוסייד, על ארגון "זוכרות" שאחת הפעילות המרכזיות שלו נוהגת להפציץ את הפייסבוק בקריאות שמחה וגיל כל אימת שחייל ישראלי נהרג.

לא פעם הוקעתי בכתיבתי את הזוועה הזאת. אך אלף מאמרים שלי ושל פובליציסטים כמוני, לא ייטיבו לתאר את התופעה הזאת, בכישרון וברגישות כפי שחיים באר היטיב לעשות בספרו.

* ביד הלשון

השבת הבעל"ט, השבת הראשונה אחרי ט' באב, היא שבת "נחמו". היא נקראת כך על שם נבואת הנחמה של ישעיהו (פרק מ'), אותה אנו קוראים בהפטרה, שנפתחת במילים "נחמו נחמו עמי".

הפרשה הניבה צירופי לשון שקנו שבת בשפה העברית, בספרות העברית ("והיה העקוב למישור", "אכן חציר העם"), בבידור ("נחשו נחשו עמי") ואפילו בהתיישבות ("מבשרת ציון", "מבשרת ירושלים").

אחד הצירופים הוא "קול קורא במדבר". השימוש בביטוי בעברית המדוברת, הוא לאמירה שאין לה שומעים או אין לה מענה, והיא נשארת תלויה באוויר, כמו קול הקורא במדבר.

אלא שזהו שיבוש של הפסוק המקורי. בפסוק המקורי, הנביא מספר שהוא שומע קול, והקול קורא קריאה הנפתחת במילה "במדבר". "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ אדוני, יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". כמו פסוקים אחרים בפרק, הנביא מתאר איך איתני הטבע נשמעים לקול ה' ("והיה העקוב למישור", למשל) ואותו אל כל יכול גם ישים קץ לגלות בבל ויביא את הגאולה לעם ישראל.

קרוב יותר למקור הוא צירוף המילים "קול קורא" – פרסום רשמי למכרז, להגשת בקשות לתקציב וכד'.

* אסא בר לב תיקן את הדברים שכתבתי בנוגע לחם ולחמות, וכתב: "חם וחמות הם הורי החתן ביחס לכלתם. חותן וחותנת הם הורי הכלה בהתייחס לחתנם". באשר ל"טעותי", הוא הזכיר שאני נמצא בחברה טובה, לצד מאיר שלו, אסתר וורצל-שטרייט ז"ל (מורתו לספרות) ואחרים. ובכן, בין האחרים הללו נמצא גם אברהם אבן שושן. זו ההגדרה לחם במילונו: "חותן, אבי בעלה או אבי אשתו". וזו ההגדרה לחותן: "1. אבי אשתו, חם. 2. אבי בעלה". הוא הדין בהגדרות לחותנת ולחמות. הכלל הוא: החם והחמות הן מילים נרדפות לחותן והחותנת.

במקור המקראי היה, כנראה, הבדל בין המילים (וגם על כך יש מחלוקת). כבר בעברית המשנאית לא היה הבדל כזה, והוא אינו קיים עוד בעברית של היום. 

* "חדשות בן עזר"

בנאום שנשא השבוע בביירות, שיבח נסראללה את לוחמת חמאס ברצועת עזה, ואמר ש"לפי הגיון ההתנגדות, כבר ניצחתם". על פי הגיון ה"התנגדות" הוא צודק. על פי אותה תורה, עצם המלחמה נגד ישראל, אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת, היא ניצחון. ומכאן, שכל מה שמעבר לזה, הוא ניצחון גדול. אין ספק, שבתום המלחמה, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה, יכריז חמאס על ניצחון היסטורי ויוציא את ההמון לחגוג ברחובות. מי שמצפה להנפת דגל לבן בידי חמאס והודאה בתבוסה, מצפה לשווא – אין מצב שזה יקרה, למרבה הצער. אולם אסור לנו ללכת שבי אחרי המלחמה הפסיכולוגית של האויב.

במאמר שפרסמתי ערב ראש השנה שאחרי מלחמת לבנון השניה, הכתרתי את נסראללה לאיש השנה. טענתי, שאם צה"ל, שהביס בשישה ימים תבוסה מוחצת שלושה צבאות ערב, מסיים 34 ימי מלחמה נגד ארגון טרור קטן ב"ניצחון בנקודות", כהגדרת הרמטכ"ל דן חלוץ, יש לראות זאת כתבוסה מבישה וכניצחון של חיזבאללה. היום, בפרספקטיבה של 8 שנים, ברור לי שטעיתי בגדול. דברי הרהב והניצחון של נסראללה אינם יכולים לחפות על העובדה, שבזכות המלחמה, גבול שדימם במשך ארבעים שנה, הוא כבר 8 שנים גבול שקט כמעט לחלוטין. מסתבר שהמכה שחטף חיזבאללה יצרה הרתעה של ממש, שהניבה לפחות 8 שנות שקט. זהו ניצחון ישראלי חד משמעי.

מלחמה נגד ארגון טרור או גרילה, אינה מסתיימת בכניעה. הניצחון הוא יצירת הרתעה, או כפי שהגדיר זאת שר הביטחון יעלון בראשית "צוק איתן": "חמאס יחטפו מכה כזאת, שלא יהיה להם חשק לפגוע בנו". זאת הגדרה נכונה לניצחון, אלא שבניצחון כזה ניתן להיווכח רק בדיעבד, כעבור שנים אחדות.

מלחמת "צוק איתן" (ולא בכדי איני מגדירו כ"מבצע") תבחן בתוצאה אחרת, חשובה אף יותר מיצירת הרתעה שתביא לשקט – בהשמדת המנהרות. לנוכח הצלחת "כיפת ברזל", שהפכה את האיום האסטרטגי המרכזי של האויב – ירי תלול מסלול על מרכזי האוכלוסיה הישראליים כמעט בכל שטח מדינת ישראל, לבלתי אפקטיבי, בנה חמאס את מפלצת המנהרות כאיום המרכזי על ישראל. היה בכוונתו להשתמש במנהרות לביצוע מגה פיגוע שהיה מעמיד בצל את 11 בספטמבר בארה"ב – אילו מאות מחבלים חמושים ולבושים במדי צה"ל היו חודרים במקביל למספר יישובים ועורכים טבח המוני באלפי אזרחים ישראלים – נשים וילדים, גברים וקשישים, חוטפים ילדים לתוך עזה, והופכים אזרחים ישראלים למגן אנושי שלהם, בתוך היישובים עצמם. מיותר לציין איזו מכה מוראלית היה מגה פיגוע כזה גורם לחברה הישראלית. מלחמת "צוק איתן" סיכלה את האסון הלאומי הזה, וזה הניצחון הגדול שלנו במערכה.

זו גם התבוסה הגדולה של חמאס – חיסולה של המערכת האסטרטגית שבנו ושהשליכו עליה את מלוא יהבם. ניתן להשוות את סיכול איום המנהרות, להפצצת הכורים בעיראק ובסוריה, מבחינת המשמעות של האיום.

היו לחמאס הישגים מסוימים במערכה. את הגדול בהישגיהם הם קיבלו במתנה מרשות התעופה האמריקאית. אך בסך הכל, הם כשלו כמעט בכל מטרותיהם.

ברגע שתושמדנה כל המנהרות, יהיה זה ניצחון גדול של ישראל. אסור להפסיק את המערכה רגע אחד לפני כן. ועד אז, יש להמשיך ולהשמיד את תשתית חמאס, להרוג מחבלים רבים ככל הניתן ולעשות כל מאמץ להגיע למפקדים, המסתתרים מתחת לקרקע בעזה. 

* "ישראל היום"