הבלוג של אורי הייטנר

* בדיעבד, החלטת הקבינט על הפסקת אש טרם הזמן, עשויה להתברר כהחלטה נכונה, שנתנה לנו לגיטימציה בינלאומית וציבורית להחרפת המבצע.

* ההיסטוריה של הפסקות האש עם הפלשתינאים, היא חלוקה בין הצדדים: הפסקה ישראלית ואש פלשתינאית. אין חדש תחת השמש.

* אף מערכה אינה מסתיימת בתוצאות "מושלמות", ויש מי שיתנגדו תמיד לכל הפסקת אש, כי תמיד ניתן יהיה להצביע על יעדים שלא הושגו. אולם הפסקת האש עליה החליט הקבינט הייתה בלתי סבירה. על ישראל להמשיך ולהכות בחמאס, להשמיד את רוב מערך הטילים, לאתר ולפוצץ את המנהרות ולא פחות חשוב – להגיע למנהיגי חמאס והג'יהאד ולפגוע בהם אישית.

* אין כל סיבה להתפלא על החלטת נתניהו להפסיק את האש. התנהלותו הביטחונית של נתניהו, לאורך שלוש הקדנציות שלו, מתאפיינת במתינות וזהירות בהפעלת הכוח, אולי יותר מכל ראש ממשלה אחר. יש לכך צדדים חיוביים ושליליים. הצד החיובי, הוא שטוב לדעת שראש הממשלה אינו מתלהם, פועל בשיקול דעת ואורך רוח, אינו פזיז בסיכון חיי אדם. מצד שני, מאחר והמצב הבסיסי של המזה"ת הוא חוסר הנכונות של הערבים להשלים עם קיומה של ישראל ומלחמה מתמדת שלהם נגדנו, המתכון לשקט בגבולות הוא יצירת הרתעה. המכה שספג חיזבאללה במלחמת לבנון השניה, למשל, יצרה הרתעה שהביאה לשמונה שנות שקט כמעט מלא. לעומת זאת, הפסקת האש המהירה בתום מבצע "עמוד ענן", שחקה את ההרתעה, ויותר מכך – ההבלגה לנוכח טפטוף הטילים מאז ועד עתה. שחיקת ההרתעה הביאה להכרח לצאת למבצע "צוק איתן" זמן קצר כל כך לאחר "עמוד ענן".

חמאס ספג עד כה מכה קשה ב"צוק איתן", אך סירובה להפסיק את האש מעיד שהמכה לא הייתה חזקה דיה כדי לשקם את ההרתעה ולהביא לשנים רבות של שקט בגבול.

* לנוכח מתינותו וזהירותו של נתניהו לאורך שנים, כל כך מגוחכת הטענה שנתניהו דוחף לפעולה נגד איראן. הוא השתמש באיום הצבאי כמנוף ללחץ מדיני – שתמיד היה האופציה המועדפת עליו. הוא יחליט על פעולה צבאית רק במצב של חוסר ברירה.

* כששר החוץ של מדינת ישראל מציג בפומבי מדיניות המנוגדת למדיניותה של ממשלת ישראל, ובעיצומה של מלחמה הוא מציג יעדי מלחמה השונים מיעדי המלחמה של הממשלה, הוא מועל בתפקידו ומחבל במאמץ המלחמתי.

ליברמן נושא את דגל ה"משילות", אך יוצר אנרכיה, בעיצומה של מלחמה.

קיסינג'ר אמר פעם, שאין לישראל מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. כפרפרזה על דבריו, ניתן לומר שלישראל אין שר חוץ אלא רק שר "ישראל ביתנו".

* נתניהו אינו יכול לפטר את שר החוץ כי אז לא תהיה לו ממשלה, וקליעת ישראל למשבר פוליטי כזה באמצע המערכה, היא חוסר אחריות. אולם פיטורי סגן השר החצוף היו הכרחיים. 

כמובן שהמשמעות של הפיטורין היא סמלית בלבד. סגנות השר של דנון הייתה רק תואר. משרד הביטחון עם עציץ בתואר סגן ומשרד הביטחון ללא עציץ בתואר סגן, הוא בדיוק אותו משרד הביטחון, בחיסכון של משכורת, משרד, רכב ומזכירה.

* הגיע הזמן לבטל את המוסד המיותר של סגני שרים.

* הנהגת חמאס הפכה את האוכלוסיה האזרחית בעזה למגן אנושי, אך האם צה"ל עשה את הנדרש כדי לפגוע באותה הנהגה מרושעת וצינית? האם המערך התת קרקעי חסין מפני פגיעה?

אם נכונות הידיעות שהנהגת חמאס מסתתרת מתחת לביה"ח "שיפא", לא הייתה דרך להציף את קומת המסתור?

* בסופו של דבר, כאשר תהיה הפסקת האש, המבחן שלה יהיה התגובה הישראלית על ההפרה הראשונה שלה. בהפסקות האש הקודמות, ישראל הכילה ירי ספורדי, שהלך והתעצם עד שהביא ל"סבב" הבא. הפעם, הטיל הראשון שיירה, יחייב אותנו לחדש את המבצע בכל העוצמה.

* טייסי חיל האוויר מזהים אזרחים ביעד טרור, מדווחים על כך למטה ומשימתם מבוטלת. ראינו זאת בכל ערוצי הטלוויזיות. אין, לא היה ולא יהיה צבא המגביל את עצמו כך. עובדה זו אינה מפריעה לתועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי, לפרסם ב"הארץ" פשקוויל הסתה נתעב נגד טייסי חיל האוויר, תחת הכותרת "הרעים לטיס". גדעון לוי, מטורף משנאה לעמו ולמדינתו, הוא תומך עקבי בטרור נגד ישראל ומתנגד עקבי להגנה על מדינת ישראל ואזרחיה. גדעון לוי, האיש שהצדיק ללא הסתייגות את חטיפת הנערים, יוצא היום נגד המגינים על אזרחי ישראל המצויים תחת מתקפת טילים. איש נקלה, המוציא שם רע להתבהמות.

* בבריטניה היה פעם גדעון לוי כזה. קראו לו ויליאם ג'ויס.

* באתר "הארץ", סמוך לפשקוויל ההסתה של גדעון לוי, שהציג את טייסי חיל האוויר כמפלצות הרג, מופיע קישור לכתבה על תחקור שבויי הוורמאכט באנגליה וקבלת הסבר לשאלה איך הפכו אותם למכונות רצח. מישהו חושב שזה "צירוף מקרים אומלל"?

* מערכת "כיפת ברזל" היא הצלחה רבתי, ותרומתה למערכה היא בעלת ערך אסטרטגי לא יסולא בפז. היא מונעת הרג ופציעות בקרב האוכלוסיה האזרחית, היא מונעת נזק אדיר לרכוש, היא מונעת דמורליזציה בציבור הישראלי, היא מרכיב בחוסן האזרחי שחשיבותו להצלחה במערכה רבה, היא מאפשרת אורך רוח לניהול מערכה בשיקול דעת ובתבונה ללא לחץ לסיים מיד, היא מוציאה את האויב משלוותו ומונעת ממנו הישגים, היא מעצימה את האפקטיביות של  פעולת המגן שלנו (כוונתי להגנה הטובה ביותר, כלומר להתקפה) לעומת הדפקטיביות של התוקפנות הטרוריסטית של האויב, היא מעוררת גאווה בקרב אזרחי ישראל ומשפרת את המוראל הלאומי, היא מבטאת את הישגיהם הכבירים של המדע והטכנולוגיה הישראליים, היא הופכת לאמל"ח מבוקש בעולם, שצפוי להניב הכנסות משמעותיות וגבוהות למערכת הביטחון. היא גם מונעת מרחץ דמים בצד הפלשתינאי, שכן פגיעה קשה בעורף הישראלי הייתה מחייבת תגובה ישראלית דרזדנית.

כל השותפים ליצירת המערכת הזאת – המתכננים, המייצרים ומקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי, ראויים לשבח. מקבלי ההחלטות בדרג המדיני, שקיבלו את ההחלטה הנכונה לתקצב את המיזם היקר, ראויים להערכה. הדרג המדיני שהחליט ותקצב הוא שלושה שרי הביטחון - שאול מופז, עמיר פרץ ואהוד ברק.

ההכרעה לבחור ב"כיפת ברזל", לאחר ההשקעה הגדולה שקדמה לה, הייתה של עמיר פרץ. יש לפרץ סיבה טובה לגאווה על ההחלטה. עם זאת, אין אמת בנראטיב שהוא מפיץ ומטפח, וכבר היה למיתוס מקובל, כאילו הוא עמד על דעתו והכריע בניגוד לכל המערכת שהתנגדה. המיתוס המתקבע, הוא שהכל התנגדו למערכת הגנה מפני טילים, אך פרץ כפה את דעתו. האמת היא, שההתנגדות העקרונית הייתה שולית, והמחלוקת האמתית הייתה בין מצדדי יירוט באמצעות טיל מיירט ("שרביט קסמים", "כיפת ברזל" ו"חץ") לבין יירוט באמצעות מערכת לייזר. הוויכוח היה נוקב ורועש, אך הרוב הגדול של אנשי מערכת הביטחון צדדו במערכת הטילית, בעיקר בשל השקעת העתק שכבר הושקעה בפיתוחה עוד טרם ההחלטה. המחלוקת בין המערכות היא מקצועית ולגיטימית, והניסיון להלעיג על מצדדי מערכת הלייזר אינו מוצדק.

בדיעבד, היתרון של "כיפת ברזל" על מערכת הלייזר, הוא ש"כיפת ברזל" שנבחרה הוכחה כהצלחה, ואילו מערכת הלייזר לא נבחרה, ולכן גם לא הוכחה כהצלחה. יתכן שאילו נבחרה, הצלחתה הייתה נמוכה יותר, אך יתכן שצודקים המצדדים בה, הטוענים שהיא הרמטית יותר, זולה לאין ערוך (2% עלות היירוט לעומת "כיפת ברזל") ואמורה ליירט את הטילים כבר באזור השיגור, ללא הפגיעה בפעילות האזרחית באזורי הפגיעה.

יש לציין, שמי שהתנגד לפיתוח הוא גבי אשכנזי, בשל הפגיעה בתקציב צה"ל.

עמיר פרץ רשאי להתנאות בהישג וגם גיוסו ליצירת הון פוליטי לגיטימי ואף מוצדק. מה שאינו לגיטימי, הוא הנראטיב השקרי והעצמת מקומו תוך גימוד השותפים להחלטות ולביצוע, בחינת "אני ואפסי עוד".

* על אף ההצלחה הגדולה של "כיפת ברזל", חשוב מאוד שלא נתמכר לה. הנחת העבודה שלנו חייב לקחת בחשבון, שהאויב ימצא מענה טכנולוגי עוקף "כיפת ברזל", ולכן עלינו לחשוב כמה צעדים קדימה ולהיערך לסכנה הזאת.

* התומכת המרכזית בישראל במבצע "צוק איתן" היא מצרים. מצרים של א-סיסי מצטיירת כניגוד לא רק למצרים של "האחים המוסלמים" אלא גם של מובארק. מובארק ומורסי אצו רצו להציל את חמאס בתחילתו של כל עימות עם ישראל. א-סיסי ומשטרו מתעבים את חמאס, רואים בו אויב, תומכים בפעולה הישראלית גם אם פה ושם משלמים מס שפתיים לסולידריות ערבית. התקשורת המצרית, שבעידן מובארק הייתה בית יוצר להסתה אנטישמית ואנטי ישראלית פרועה, מאשימה את חמאס ומגלה הבנה לפעולה הישראלית.

* לעוינות של מצרים לשלטון חמאס עלולה להיות גם תוצאה שלילית מבחינתנו, והיא ההימנעות מפתיחת המעברים בין הרצועה למצרים. האינטרס הישראלי הוא פתיחת המעברים, על מנת לצמצם ככל הניתן את הקשר בין ישראל לרצועת עזה.

לטווח הארוך, הפתרון האידיאלי לבעיית עזה, הוא העברתה לשליטה מצרית.

* בן הברית העיקרי של חמאס הוא ארדואן. ארדואן האשים את ישראל בטרור ובטבח האוכלוסיה הישראלית. הוא הבהיר שלא יחדש את היחסים עם ישראל. כזכור, חידוש היחסים היו אמורים להיום התמורה התורכית להתנצלות של נתניהו על התוקפנות התורכית נגד ישראל בפיגוע מרמרה.

* אובמה, פוטין, באן קי מון, מרקל, הולנד ומרבית מנהיגי העולם החופשי מגבים את ישראל, ואת מימוש זכותה להגנה עצמית, יותר מבכל מקרה קודם בעבר. לתשומת לבם של כל המספרים לנו על ה"בידוד המדיני" של ישראל.

* כותרת ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1982. רפי איתן, יועץ ראש הממשלה למלחמת בטרור: "צפויות עוד מאה שנות טרור".

כותרות העיתונים למחרת החתימה בבית הלבן על הסכם אוסלו. פרס: "תמו מאה שנות טרור".

יגאל כרמון, נשיא ממר"י, במאמר ב"ידיעות אחרונות" ב-20.9.93 ("היסודות הרעועים של הסכם אוסלו"), הזהיר שכתוצאה מן ההסכם ישוגרו קטיושות לאשקלון.

שמעון פרס, בנאום בכנסת: "איימתם עלינו שיירו קטיושות באשקלון. באשקלון!!! חחחחחח..."

נעמיד את הדברים במבחן הריאליזם המדיני.

* למי שעלול להתרשם שלא נכון מההערה הקודמת – כל מי שמכיר אותי, יודע שמדובר באופטימיסט חשוך מרפא. איך מתיישבת ההערה עם האופטימיות? אין סתירה בין אופטימיות לריאליזם. אני אופטימי מאוד, כי אני משוכנע שלמרות חוסר הנכונות של הערבים להשלים עם קיומנו, ואף שאין בכוונתם להתייאש מהמלחמה נגדנו בעתיד הנראה לעין, מדינת ישראל תפרח ותשגשג ותלך מחיל אל חיל, בכל התחומים.

בסוף הערבים יתייאשו, אבל זה כבר לא יקרה, כנראה, בקדנציה שלנו.

* ההתקפה האלימה על הפגנת ה"שמאל" הרדיקלי נגד המבצע, היא חמורה ביותר. דמוקרטיה במלחמה היא דמוקרטיה, ועליה להכיל את מה שדמוקרטיה נדרשת להכיל – גם עמדות מקוממות, המרתיחות את הדם. אנו נדרשים לסובלנות, גם כלפי עמדות בלתי נסבלות. והעמדות של המפגינים הן באמת בלתי נסבלות. אך זהו מבחן לחוסנה של החברה הישראלית. מתפרעי ה"ימין" שתקפו באלימות את ההפגנה, הם תמונת הראי של מתפרעי ועידת ה"שלום" של "הארץ", שתקפו את השר בנט. הייתה זו הפעם הראשונה ששר בממשלת ישראל הותקף, מאז 1995.

* ביטול ההופעה של ניל יאנג בישראל נובע מהמצב הביטחוני בלבד. זו החלטה נכונה. אף שאני בעד שמירה מקסימלית על שגרה, מופע כזה, שעה שמשוגרים טילים לעבר גוש דן (ואין ספק שחמאס היו משגרים ביתר שאת בשעת המופע) הוא סיכון מיותר.

כל יצירת קשר בין ביטול ההופעה, לבין ניסיונות החרם והדה-לגיטימציה ברוחו של הטינופת האנטישמית רוג'ר ווטרס, מופרכת לגמרי.

שי להב ביכה, במאמר ב-ynet, את ביטול הופעתו של יאנג, שהוכיח לו "שאנחנו חיים במקום אלים, אכזרי, לא נורמלי". בוקר טוב! 94 שנים חלפו מאז מאורעות 1920, עד שניל יאנג הבהיר לשי להב, שהערבים רואים בנו נטע זר במזה"ת ואינם משלימים עם קיומנו. ונדמה לי שללא רשותם, יצרנו כאן פנינה, שמדינות ערב אף אינן יודעות היכן להתחיל לקנא בה.

* לעולם לא היינו מקבלים אי העמדה לדין של מחבל רוצח ערבי, בטענת אי כשירות נפשית. יש לקוות שמערכת המשפט לא תקבל את קו ההגנה הזה של החשוד המרכזי ברצח מחמד אבו חדיר. מי שיכול לתכנן ולבצע רצח כזה, כשיר לעמוד לדין. הוא אחראי למעשיו, מטורפים ככל שיהיו.

* בן כספית: "אתם קונים עיתון כדי לקרוא את הפרשנות שלי". וכך הוא הסביר לי, במשפט פשוט אחד, מדוע הפסקתי לקנות "מעריב".

* לאורך המונדיאל הבעתי לא אחת את עוינותי ותיעובי לגרמניה, לעם הגרמני, לגרמניוּת. האם ניתן להסיק מכך שאני נגד היחסים בין ישראל לגרמניה?

ממש לא. אלה יחסים אסטרטגיים חשובים ביותר, המשרתים את האינטרסים של מדינת ישראל (ולא פחות מכך של גרמניה, אבל זה לא ענייני). הסכם השילומים ולאחר מכן היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, היו מגילויי המנהיגות המשמעותיים של ב"ג; ביטוי לאומץ, ליכולת החלטה ולמעוף. יש לישראל עניין בהידוק היחסים עם גרמניה. במדינאות, ראוי להציב את השכל מעל הרגש.

אהדה של נבחרת כדורגל אינה עניין לשכל אלא לרגש. רגשות התיעוב שלי לגרמניה, הם חלק מזהותי.

יחסי הידידות בין ישראל לגרמניה מוגדרים "יחסים מיוחדים", אבל לא "יחסים נורמליים". לעולם לא תהיה נורמליזציה ביחסים בין העם היהודי לעם הגרמני.

* ביד הלשון

ממשלת ישראל החליטה על הפסקת אש, אך אין הפסקת אש. הצדדים טרם הגיעו לעמק השווה. איפה הוא אותו עמק?

ובכן, באמת מדובר במקום גיאוגרפי, שאגב, שמו אינו עמק השווה, אלא עמק שווה (ללא ה"א הידיעה). אנו מכירים את המקום מהמקרא: "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (בראשית, יד, יז). מיקומו המדויק של העמק אינו ידוע, אך מרבית החוקרים ממקמים אותו בין צפון ים המלח לירושלים.

חז"ל דרשו את שמו של המקום על פי המילה "שווה": "ששם השוו כל האומות ואמרו לאברהם תהי מלך עלינו" (בראשית רבה).

מטבע הלשון "הגיעו לעמק השווה", מתאר הסכמה או פשרה אליה הגיעו שני צדדים. 

* "חדשות בן עזר"

* מתחילים לדבר על מתווים להפסקת אש, ובין השאר על דרישה של חמאס לשחרור משוחררי עסקת שליט שנתפסו מחדש וראשי חמאס שנתפסו בעקבות החטיפה והרצח של שלושת הנערים. אסור בשום אופן להיכנע לתכתיב החצוף הזה.

לא זו בלבד שאין לשחרר מחדש את משוחררי עסקת שליט שנתפסו, אלא יש להמשיך ולעצור את שאר משוחררי העסקה. האויב חייב להבין שהמשוואה הזאת, של חטיפות ושחרור מחבלים נגמר. חטפתם? לא זו בלבד שלא נשחרר מחבלים, אלא גם נתפוס את אלה שכבר שוחררו.

מה המתווה הראוי להפסקת אש? הפסקה מוחלטת של הירי על ישראל, והפסקת מוחלטת של ההפצצות על רצועת עזה. אולם ההסכם חייב לכלול הבהרה ברורה, שכל פצמ"ר שיירה על ישראל הוא הפרת הפסקת האש, והוא ייענה בחידוש הפעולה הישראלית במלוא עוזה.

* מתנגדי הפעולה הקרקעית, מדברים נגד "כיבוש עזה". אבל פעולה קרקעית, אם תהיה, אינה בהכרח כיבוש עזה. איני חושב שמישהו מדבר על כיבוש עזה. אנו נמצאים בלוחמה, ומדובר בפעולה צבאית בעורף האויב. הפעולה תסתיים, וכוחותינו יחזרו לבסיסם. אגב, הפעולה אינה חייבת להיות בכל הרצועה, אלא רק במקומות שבהם יש בה צורך. למשל – השתלטות על כל השטח שסביב גדר הגבול, לפיצוץ המנהרות. פעולה כזאת אינה יכולה להיעשות ללא כניסה קרקעית.

* אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה ועקרה את כל יישוביה, הייתה לפלשתינאים הזדמנות פז. הם יכלו להקים חברה אזרחית מפותחת, עם כלכלה משגשגת, הרי כל העולם ובראש ובראשונה ישראל היו עומדים בתור כדי לסייע להם, כדי להשקיע ברצועת עזה. אבל הם בחרו בחירה אחרת. הנסיגה עצמה הייתה תחת אש, ומיד לאחריה – האזורים מהם נסוגונו הפכו בסיס לפשע המלחמה המתמשך, של התקפות טילים מכוונות על אוכלוסיה אזרחית בישראל. אגב, זה התחיל עוד כשפת"ח שלט בעזה, לפני שחמאס זרקו את מנהיגיו מן החלונות.

עכשיו, כאשר רשתות הרדיו והטלוויזיה אינן מפסיקות לראיין את העזתים, הם מתבכיינים ומייללים, וכהרגלם, אינם לוקחים טיפת אחריות. קורבניות במובנה המגעיל ביותר. כנראה שהם קוראים יותר מדי את גדעון לוי ועמירה הס.

* ואילו אכן אחרי הנסיגה מרצועת עזה, העזתים היו שומרים על גבול שקט, אין ספק שרוב מוחלט של הישראלים היו תומכים בכך שהדבר ייעשה גם ביו"ש. הפלשתינאים גרמו לישראלים להתפכח.

* אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון לקווי 49', לא יהיה לאויב צורך בטילים ארוכי טווח, מן הסוג שממנו יורים מרצועת עזה לעבר גוש דן וצפונה. די יהיה בקסאמים ופצמ"רים. כל גוש דן יהיה "עוטף יו"ש".

* אפרופו אויב - בראיון לרשת ב' הגדיר עמוס הראל, פרשן "הארץ" לענייני צבא את "חמאס": יריב פוליטי של ישראל. יריב פוליטי. נו, טוב, נקווה שננצח אותם בפריימריז.

* אבו מאזן ראוי לפרס ישראל על מפעל חיים, על כך שדחה על הסף את הצעותיו של אולמרט. אילו קיבל אותן, חלילה, המתקפה הנוכחית על ישראל, הייתה נראית לנו כקייטנה נחמדה.

* הסבל שסובלים תושבי עזה קשה מנשוא. זהו סבל נורא ואיום, הכאב אמתי. ואין לנו כל סיבה לשמוח עליו.

אולם חשוב להבהיר. לא ב-99.99% מהאחריות לסבל הזה נושאים הפלשתינאים. הם נושאים ב-100% מן האחריות. מישהו ביקש מהם לירות לאורך שנים טילים מכוונים לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית? מישהו הכריח אותם, אחרי שישראל נסוגה מרצועת עזה, ולא לבנות מדינה אלא בסיס טרור? מישהו כפה עליהם להפר כל הסכם, כל הפסקת אש, כל הודנה, כל תהדיה? מישהו דרש מהם לחטוף ולרצוח ילדים ישראלים? וכאשר הם ירו וישראל הבליגה עוד יום, ועוד יום, ועוד יום, והודיעה ששקט יענה בשקט – מי חייב אותם להגביר את המתקפה?

הם נושאים במלוא האחריות. היום – וגם בעתיד. לגבי העתיד, יש להבהיר להם באופן חד משמעי – אם הם יכבדו, לשם שינוי, את הפסקת האש (שתהיה בסופו של דבר) ולא יירו טילים על אזרחי ישראל, צה"ל לא יתקוף אותם.

* עד כה, מפלגת העבודה נוהגת כאופוזיציה אחראית ופטריוטית בשעת משבר ביטחוני, ומעניקה לממשלה ולצה"ל גיבוי ללא תנאי. יש לקוות שהיא תדבק בדרך זו עד הניצחון.

* ערכתי סיור אנתרופולוגי בדף הפייסבוק של דב חנין. עניין אותי לקרוא, מה המסרים של מי שהיה מועמד לראשות העיר ת"א, ונהנה מטרנד הזוי של תמיכה בו מצד צעירים רבים, שעה שהעיר ת"א נמצאת תחת התקפת טילים?

תמונת הנושא שלו היא איזו הפגנה של "יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים". לא, אין אצלו התלהמות כמו אצל שותפיו לדרך, הח"כים הערבים. להיפך, כולו מתק שפתיים ומתינות. אבל הוא יוצא באופן עקבי נגד כל מימוש של זכות ההגנה העצמית של ישראל, ובמקרה זה נגד "ההפצצות בעזה". הוא בעיקר מצטט אחרים, פעם מתוך נאומו של דוד גרוסמן בוועידת השלום ההזויה של "הארץ" (בה הותקף באלימות נפתלי בנט – הפעם הראשונה מאז 1995 שבה שר בממשלת ישראל הותקף באלימות). ובמקום אחר, הוא מצטט מכתב שקיבל מאיזו תושבת הדרום, המבינה את אלה שיורים עליה טילים. "מתי נבין שלא ההפצצות ימנעו הפגזות? שעוד מוות שם יגרום בסוף לעוד מוות כאן? שכיבוש וביטחון לא יכולים להתקיים ביחד? שמה שמגיע לנו - עצמאות וצדק - מגיע גם לשכנינו? שאם לא נתקדם בנחישות להסדר נתדרדר יחד לתהום איומה?" מבינים? הפצצות לא ימנעו הפגזות, ולכן אל לנו להפציץ. לא נפציץ, ומה יהיה עם ההפגזות? הנה, ניסינו עכשיו את "שקט יענה בשקט". זה עצר את ירי הטילים על אזרחי ישראל? איזושהי מילה על כך שתירוץ "אקיבוש" של עזה כבר לא קיים מזה 9 שנים? הרי כל מה שקורה מאז ההתנתקות מוכיח, שאין להם צורך בשום תירוץ כדי להמשיך לירות אל ערי ישראל, כיוון שהכיבוש האמתי הוא עצם קיומנו כאן, וההתנחלות בשדרות וביד מרדכי, באשקלון ובבאר שבע, הן סיבה מספקת לפשע המלחמה המתמשך.

דב חנין אינו מביע תמיכה בירי הטילים, בטרור נגדנו. אבל הוא מביע הבנה, מאשים בעצם את עצמנו, משתמש במכתב הזוי של איזו תושבת הזויה (בעילום שם, אולי בעצם התושבת היא תושבת ת"א הנקראת דב חנין?) המבינה את הירי עליה, הנובע מאקיבוש. כל כולו סיסמאות נבובות וחלולות.

ניסיתי לדמיין את האיש הזה כראש העיר ת"א. טיל נופל על ת"א, יש הרוגים ופצועים. כל רשתות הטלוויזיה מכל העולם רצות לראיין את ראש העיר, דב חנין. "צר לי על מעגל האלימות, שגבה היום חיים יקרים בעירנו תל אביב. חשוש שנבין, שמי שזורע מוות בעזה, מביא מוות על עצמנו. אני נגד האלימות משני הצדדים. אקיבוש הוא אלימות, ההתנחלות היא אלימות, כל עוד נמשך אקיבוש איננו יכולים להלין על הצד השני, שבסך הכל מתנגונן" וכו' וכו' וכו'.

הדבר הזה כמעט היה ראש העיר תל אביב...

* גדעון לוי, היזהר. אורי משגב עומד לעקוף אותך, לאיים על מעמדך. הנה, את מאמרו האחרון הוא הקדיש למתקפה ארסית על כיפת ברזל. למה? כי היא מקלקלת לו. מה הפנטזיה שלו? "אני רוצה לראות איך היו הישראלים מתנהגים ומדברים אם פעם אחת הייתה יורדת כאן על שכונת מגורים רביעיית אף 16 ומטילה עליה פצצות חכמות במשקל טונה". לצערו, כיפת ברזל מאפשרת לממשלות ישראל "לצאת אחת לשנתיים ל'מבצע מוגבל', לתדלק כהלכה את מאגרי השנאה והדמוניזציה, ולזכות באמון מחודש של הנתינים הצייתנים". אמנם המבצע הזה החל לאחר חודש של הבלגה ישראלית על ירי בלתי פוסק של טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, תושבי הדרום, כאשר ישראל יורדת על ברכיה מתחננת לפלשתינאים ששקט יענה בשקט, והם מפרשים זאת כפחדנות ולכן מסלימים את הירי עוד ועוד. כל העולם מבין זאת. רוב העולם הערבי מבין זאת. אבל אורי משגב יודע שישראל התחילה את סבב ההסלמה הנוכחי, המשרת את ממשלת ישראל. ישראל ניצלה את חטיפת הנערים ורציחתם כדי לצאת לסבב הסלמה שנועד לפגוע באחדות הפלשתינאית. איזה יצור נתעב. איזה חלאה.

* האזור שספג יותר מכל אזור אחר בעשורים האחרונים, היה הגליל. הגבול עם לבנון, היה הסוער, הפרוע והמדמם ביותר במשך 40 שנה. וכעת, כשכמעט כל המדינה נמצאת תחת מתקפת טילים, הגליל הוא האזור השקט ביותר (למרות שני המטחים בסופ"ש).

בשבת האחרונה מלאו 8 שנים למלחמת לבנון השניה. המלחמה התנהלה באופן בעייתי ביותר, בכל ההיבטים ובכל הדרגים – המדיני, הצבאי, העורף. אולם בסופו של דבר, המלחמה נבחנת במבחן התוצאה. ובחלוף 8 שנים, אנו יכולים בהחלט לראות במלחמה הזאת ניצחון גדול. לא ניצחון בנקודות, כפי שסיכם הרמטכ"ל דן חלוץ לאחר המלחמה, אלא בנוק אאוט. גבול שדימם במשך ארבעים שנה; מציאות שנמשכה חרף מלחמות והסכמים, מבצעים ונסיגות, הומרה ב-8 שנים של שקט כמעט מוחלט. זהו הישג כביר.

מיד לאחר המלחמה, התוודה נסראללה שאילו העריך שתגובת ישראל תהיה קשה כל כך, חיזבאללה לא היה חוטף את החיילים. לפתע התברר לו, שישראל אינה עשויה מקורי עכביש, כפי שחשב והתרברב טרם המלחמה, אחרי הנסיגה. לפתע התברר לו, שישראל יודעת להשתגע ולהכות בעוצמה. מלחמת לבנון השניה יצרה הרתעה של ממש.

כל תוצאה של מבצע "צוק איתן", שלא תרתיע את חמאס כפי שלבנון השניה הרתיעה את חיזבאללה, לא תהווה ניצחון.

* מה המשימה הציונית של ימינו, כשמדינת ישראל היא עובדה קיימת ומוצקה, מדינה חזקה ומצליחה?

קומת המסד של הציונות, הקומה הפיסית, דורשת תדיר תחזוקה, חיזוק ושיפור. אולם המשימה הגדולה של דורנו, היא לבנות את הקומה השניה של הציונות – הקומה הרוחנית התרבותית, שעד כה ניגנה כינור שני.

"וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה". אמר הנביא ישעיהו. שרה ב"ק, העיתונאית, היוצרת והזמרת, כתבה שיר נפלא שנקרא "לנטוע שמים", המציב את משימת הדור. לצערי, השיר אינו מופיע עדין ביוטיוב, ומילותיו אינן מופיעות ב"שירונט" ולכן איני יכול לצטט ממנו. אך זהו שיר מקסים, מרגש ביותר. אריאל הורביץ הלחין אותו, שרה ב"ק שרה אותו, והוא שיר הנושא במופע המשותף של השנים.

במופע, שרים אריאל ושרה משיריה של שרה, כולם בלחנם של אריאל, משיריו של אריאל, ומשיריה של אמו, נעמי שמר.

לנוכח הלוחמה בגבול הדרום, היה מרגש במיוחד השיר שלפני האחרון של המופע, שירה של נעמי שמר "מעוז צור": "אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי, אבוי למבקש נפשי". את השיר, סיפר אריאל, כתבה אמו לאחר שחגגה את חנוכה במעוזי התעלה, בשנת 1969, כשהלוחמים הדליקו את נרות חנוכה בחנוכיית ענק, עשויה תרמילי פגזים, שהטנקים ירו. ארבעים שנה מאוחר יותר, בחנוכה, הופיע אריאל בפני לוחמי צה"ל במבצע "עופרת יצוקה". אריאל חזר הביתה, נפעם מרוח הלוחמים, וכתב את "רקפות בין הסלעים". "בין הישֵנים ברחוב לדקירות במועדון / בין מה שבדרך כלל קוראים בעיתון / כמו רקפות בין הסלעים / הפנים היפים של הארץ מתחבאים // וכשהיא לפתע צריכה / שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה / לא תאמין איך הם מופיעים / כמו רקפות בין הסלעים".

ובהדרן, כמו התבקש שירה של נעמי שמר "חבלי משיח". "וכשרע לי, וכשמר לי, אז אני דווקא שר לי כך: חבלי משיח, הנה זה בא היום".

* המופע של שרה ב"ק ואריאל הורביץ התקיים במסגרת אירועי "לא בשמים" – חגיגת לימוד יהודית ישראלית בגליל העליון, שהתקיימה במכללה האקדמית תל-חי. "לא בשמים" הוא אחד מאירועי השיא של ההתחדשות היהודית בישראל, שכבר היה למסורת. כחבר צוות ההיגוי של "לא בשמים", השתתפתי בו לאורך כל שלושת הימים, ואמרתי דברי פתיחה ברבים מן המושבים.

כבכל שנה, קהל אלפים צמא דעת גדש את הפסטיבל, למד, החכים ונהנה. היו אלה שלושה ימים של הרצאות, שיעורים, רבי שיח, שולחנות עגולים ומופעים. נלמדו בהם תנ"ך, משנה, תלמוד, קבלה, רמב"ם, חכמת ימי הביניים, חסידות, ספרות התחיה, הציונות והתרבות הישראלית העכשווית. נלמדו בהם הלכה, אגדה, מחשבת ישראל, היסטוריה, אקטואליה, ספרות, אמנות, מוסיקה. לימדו ולמדו בהם דתיים, מסורתיים, חילונים וסרבני תיוג מגזרי (כמוני). היו בהם הרבה תשובות אך הרבה יותר שאלות. והיפה מכל היה, שהמגוון הזה לא נלמד כמחלקות נפרדות, אלא הרוח הייתה של שיח בין דורות, בין רבדים בתרבות, בין דיסציפלינות, בין מגזרים, שכולם יחד מרכיבים את השלם – תרבות יהודית, ציונית, ישראלית מתחדשת.

* אחד המופעים היפים והמרגשים ביותר ב"לא בשמים", היה המופע "שירים משכבר" של מקהלת הגליל העליון, אחת המקהלות המשובחות בישראל, בניצוחו של רון זרחי, עם הסולנית, זמרת הסופרן גוני כנעני, הפסנתרן דימה מלצב (שהוא גם המורה לפסנתר של בְּנִי אסף) והעיקר – בעריכתו והנחייתו של מו"ר אליהו הכהן, שסיפר את הסיפורים שמאחורי השירים, והעלה מתהום הנשיה את המלחינים הנשכחים של ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.

בין השירים, שרה המקהלה את "שירה הנוער" – "שירה הנוער שיר עתידנו, שיר התחדשות, בניין ועליה". אליהו אמר, שזהו השיר העברי הראשון שבו הופיעה המילה "התחדשות", וזהו לטעמו התיאור המדויק ביותר של המעשה הציוני. לא ייסוד מפעל התיישבות חדש, אלא חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל; חידוש ימינו כקדם.

ואין הגדרה קולעת יותר להתחדשות היהודית והציונית מההגדרה הזאת של אליהו הכהן, המשלימה את הגדרתה של שרה ב"ק – לנטוע שמים.

* דן מרגלית העלה על סדר היום הציבורי את "לקסיקון הֶקְשֶׁרִים לסופרים ישראלים", בעריכת זיסי סתוי ופרופ' יגאל שוורץ. במאמר ב"ישראל היום" הוא תבע את עלבונם של נעמי שמר וזאב ז'בוטינסקי, שמקומם נפקד מן הלקסיקון, בשל הדרה פוליטית.

באשר לז'בוטינסקי, מרגלית טעה. הלקסיקון עוסק בסופרים שפעלו במדינת ישראל, וז'בוטינסקי נפטר 8 שנים לפני הקמת המדינה. כמוהו, נפקדים מן הלקסיקון גם ביאליק, טשרניחובסקי, ברנר, ברדיצ'בסקי, הרצל, מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם. אולם הדרתה של נעמי שמר היא חרפה, היא שערורייה. ומאחר ונוכחותה של נעמי שמר בתרבות הישראלית כה משמעותית, ברור שהיא לא נעדרת כיוון ש"נשכחה" בטעות.

מה ששערורייתי אף יותר מהדרתה של נעמי שמר, הוא התירוץ להדרה זאת: "היא לא כתבה יצירה קנונית", הגיבו העורכים ללא בושה. וכי יש יצירה קנונית יותר מ"ירושלים של זהב", "לו יהי", "על כל אלה" ו"הו רב חובל"?

איני חסיד של ההפרדה המקובלת בין משוררים ופזמונאים. אגב, נעמי שמר הגדירה את עצמה כ"מיזמוראית". נעמי שמר הייתה בעיניי משוררת גדולה. אולם מאחר ועד מותה לא היה מקובל להגדירה כמשוררת, ניתן היה, אולי, לסלוח להדרתה, בטענה שהספר אינו כולל פזמונאים. אולם ללקסיקון הוכנסו פזמונאים מובהקים, כחיים חפר ויורם טהרלב, כך שאפילו תירוץ זה אינו יכול להתקבל.

לזכותם של העורכים יאמר, שהם הודו בטעותם, והבטיחו לתקן את המעוות במהדורה האינטרנטית שתצא בקרוב, ובמהדורה המודפסת הבאה. מודה ועוזב ירוחם.

אגב, על אף הפשלה הזאת, בעיון ראשוני בלקסיקון, התרשמתי שהוא איכותי, מקצועי, מעניין וערוך היטב.

* ביד הלשון

למחרת פטירתו של דוד אלעזר – דדו, רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, הכתיר "מעריב" את הכתבה הגדולה שסקרה את סיפור חייו, בכותרת: "האיש שכונה 'צוק איתן במערכת הביטחון' – קרס ונפל". היה זה ציטוט מהדברים שכתב על דדו יצחק רבין בעקבות ועדת אגרנט, שלדעת רבין גרמה לו לעוול גדול, ובמילים אלה ביטא את אופן מנהיגותו במלחמת יום הכיפורים, קור הרוח והביטחון שנסך סביבו במצבים הקשים ביותר, והדרך בה ניווט את המערכה לניצחון.

צירוף המילים "צוק איתן" מבטא נחישות ועוצמה. המסר שבבחירת השם של המבצע, הוא הנחישות והעוצמה של ישראל בהגנה על ביטחונם ושלומם של אזרחיה ובמלחמתה בטרור.

צוק, פירושו סלע זקוף. איתן, פירושו חזק. במילון אבן שושן, ההגדרה לאיתן היא חזק, מוצק. ומעניינת הקרבה בין צוק ומוצק.

על פי המסורת, איתן הוא גם שם נוסף של אברהם אבינו. מזמור פ"ט בתהילים נפתח במילים "משכיל לאיתן האזרחי", ובמלכים נאמר על שלמה שהיה חכם מכל אדם ואף "מאיתן האזרחי". הגמרא מפרשת שאיתן האזרחי הוא אברהם.

מעניין לכמה חיילים שיתגייסו לצה"ל ב-2032 יקראו צוק, ולכמה יקראו איתן?

 * "חדשות בן עזר"

* בסוף השבוע היה העולם על סף חתימת הסכם מינכן ב', הסכם כניעה של העולם החופשי לרודנות האסלאמית, שמקפיא את מצבה המסוכן של איראן כמדינת סף גרעינית, בהסכמה בינלאומית, תוך שחיקת הסנקציות הכלכליות, העשויות לגרום לאיראן לוותר על תכניתה ולייתר את ההכרח בפעולה צבאית.

שילוב של היחלצות הרואית של בנימין נתניהו, לחץ של אויבותיה הסוניות של איראן בראשות סעודה ועמידה איתנה ומעוררת הערכה של צרפת, בלמו זאת ברגע האחרון.

זהו ניצחון בקרב, אך המערכה לא תמה. הסכנה מוחשית והסכם מינכן ב' עלול להיחתם בתוך שבועות ספורים.

* בין שנות החמישים המוקדמות לאמצע שנות השישים, צרפת הייתה בעלת הברית הראשית של ישראל. "ידידתנו ובת בריתנו", כינה דה-גול, הנשיא הראשון של הרפובליקה החמישית, את ישראל באותן שנים.

בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, דה-גול שינה את דרכו בקיצוניות, ב-180 מעלות. הוא תקף את ישראל ואת העם היהודי בבוטות, תוך שימוש בסטריאוטיפים האנטישמיים הזכורים לרע והטיל על ישראל אמברגו נשק. מאז חלו עליות ומורדות ביחסים בין המדינות, אולם הם מעולם לא חזרו לקדמותם. צרפת מיצבה עצמה כאופוזיציה לעומתית לארה"ב, וביטאה זאת, בין השאר, ביחסה המנוכר לישראל; במשך שנים רבות צרפת הייתה העוינת ביותר לישראל בין מדינות המערב. השפל במערכת היחסים הזאת היה הכור האטומי שצרפת בנתה בעיראק.

עמדתה הנחרצת של צרפת מול איראן וכנגד מדיניות הפייסנות של אובמה, כאשר שר החוץ פאביוס מסביר בפירוש שאחד הגורמים לעמדת ארצו היא התחשבות בצרכיה ובעמדתה של ישראל, היא הזדמנות להתקרבות גדולה וחזרה ליחסים ההדוקים בין המדינות.

בשבוע הבא יבקר הנשיא הצרפתי פרנסואה הולנד בישראל. יש לקבלו כידיד גדול ולנצל את הביקור להעמקת הקשר בין המדינות וחימומו.

* בשבועות הקרובים, על ממשלת ישראל לפעול בדבקות להכשלת מהלך הפייסנות של  אובמה, המוביל לחתימת הסכם הכניעה לאיראן – מינכן ב'. יש לעשות זאת באמצעות הידוק הקשר ושיתוף הפעולה עם צרפת, עידודה של סעודיה לקדם מצדה את האינטרס המשותף לנו ומעל הכל – לחץ מאסיבי על דעת הקהל האמריקאי ובעיקר על חברי הקונגרס האמריקאי, על שני בתיו, על שתי מפלגותיו. אסור להתייאש.

* קרי לנתניהו: "קודם שיהיה הסכם, אח"כ תתנגד". איזו אמירה גאונית. אחרי שהסוסים יברחו, אז תנסה לאסוף אותם. מאחר והמטרה היא למנוע הסכם כניעה, ההתנגדות האפקטיבית היא לפני חתימתו, במטרה למנוע את החתימה או למצער - להשפיע על תכניו. דבריו של קרי מעידים על לחץ של הממשל האמריקאי מן האמירה המוסרית שנתניהו מציג. הם מעידים על האפקטיביות של הלחץ הישראלי ועל הצורך להגביר אותו.

* "ניו יורק טיימס" בהיסטריה. סימן שהלחץ של נתניהו אפקטיבי.

* העיתונאי אלדד בק חזר מטהרן, ותיאר מציאות חדשה, של נשים בלבוש מערבי (מכנסיים צמודים), התנהגות מתירנית, אלכוהול בגלוי. הדבר מעיד על התרופפות שלטון הפחד של משטר האייתולות ומשטרת המוסר שלו. זו בשורה בהחלט מעודדת.

עם זאת, המשטר לא אמר את המילה האחרונה. אדרבא, דווקא התרופפות שליטתו עלולה לדרבן אותו לצעדי תגובה קיצוניים. ומה שמסוכן יותר – להתחמשות בנשק גרעיני, כתעודת ביטוח להמשכיות המשטר.

עובדה זו מחייבת את העולם הנאור להחריף את הלחץ על איראן, להדק את משטר הסנקציות, קודם כל כדי לבלום את תכנית הגרעין, אך גם כיוון שהדבר עשוי למוטט את המשטר החומייניסטי.

* על פי הדלפות מן המו"מ עם הפלשתינאים, אחד מסלעי המחלוקת הכבדים ביותר במו"מ עם הפלשתינאים, הוא סוגיית בקעת הירדן. למרבה הצער, על פי הדיווחים, נתניהו קרוב היום יותר לאולמרט מאשר לרבין. רבין עמד על כך שבהסדר הקבע, בקעת הירדן "בפירוש הרחב ביותר של המושג", תיכלל בגבולות הקבע של ישראל. בקעת הירדן בפירוש הרחב ביותר של המילה, כוללת את המורדות המזרחיים של הרי השומרון ואת מדבר יהודה. נתניהו מסתפק בדרישה לנוכחות צבאית מוגבלת בזמן לאורך נהר הירדן.

והנה, שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה, מי שמתיימרת לדבוק במורשת רבין, תוקפת את נתניהו על כך שהוא אשם בקיפאון במו"מ. כלומר, הקיפאון אינו נובע מהסירוב הפלשתינאי לכל פשרה, אלא מעצם העמידה על הדרישות הישראליות המינימליסטיות.

* התביעה לשליטה ישראלית בבקעת הירדן, היא נגזרת של תפיסת הפשרה הטריטוריאלית מבית מדרשה של מפלגת העבודה. לכאורה, מה ההגיון בשליטה דווקא בבקעת הירדן, שאינה מקיימת רצף טריטוריאלי עם מרכז הארץ ואין לה יתרונות טופוגרפיים? זה ההיגיון של תפיסת הפשרה הטריטוריאלית, אותה הציג לראשונה יגאל אלון בתכניתו, כבר ב-1967. אף שהממשלה ומפלגת העבודה לא אימצו רשמית את התכנית, בשל הוויתורים הטריטוריאליים הכרוכים בה, באופן בלתי רשמי הם פעלו על פיה, והיא הייתה המסד למדיניות ההתיישבות של ממשלות המערך ותנועות ההתיישבות המזוהות עם תנועת העבודה.

התכנית תמרנה בין מימוש זכותנו על א"י, אותה הגדיר אלון כיסוד המוסרי שלה, חובתנו להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מכריע ושמירה על גבולות בני הגנה. מן הסיבות הדמוגרפיות, הציע אלון נסיגה ישראלית מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, בעיקר על גב ההר, חרף יתרונותיו הטופוגרפיים. בסיטואציה כזאת, כדי למנוע מציאות שבה ישראל היא מדינה נטולת כל עומק טריטוריאלי, שרוחבה בחלק מן המקומות הוא בן 15 ק"מ בלבד, ובכך היא ממש מזמינה תוקפנות נגדה, הוא עמד על כך שלאחר נסיגה כזאת בקעת הירדן תהיה ישראלית ותבטיח לישראל גבולות בני הגנה, בלי לסכן את צביונה היהודי.

בתהליך אוסלו, דבק יצחק רבין בדרך הזאת, עד נשמת אפו האחרונה. ברק היה הראשון, שבאופן מופקר ויתר על התביעה לבקעת הירדן, כמו על ירושלים השלמה ועוד. מסתבר שאלף אנשים אחראים מתקשים להוציא אבן שמופקר אחד זרק.

* תומכי הנסיגה מבקעת הירדן, טוענים שמאחר ועידן המלחמות הכוללות תם, חשיבות העומק הטריטוריאלי נמוכה מבעבר. אכן, מאז מלחמת יום הכיפורים לא היו עוד מלחמות כוללות. האיומים השתנו, והאיומים החדשים הם ברובם בעצימות נמוכה - טרור, טילים תלולי מסלול ולוחמת סייבר. האמת היא שיש חשיבות לשטח גם מול טרור וטילים. אולם האם עלינו לקבל כהנחת עבודה, שאיום המלחמה הכוללת חלף לחלוטין?

על צה"ל לגלות גמישות ולהתאים את עצמו לאיומים המשתנים, כולל באמצעות צמצום מערך השריון וביטול יחידות. אולם כפי שאיננו מבטלים כליל את הכוח הקונבנציונלי, כך אסור לנו לוותר על גבולות בני הגנה. שינוי מערך צה"ל הוא הפיך – אם יחזור האיום במלחמה כוללת, ניתן יהיה לשוב ולהתאים את צה"ל לאיום החדש. אולם ויתור על גבולות בני הגנה הוא בלתי הפיך, אלא במלחמה, חלילה. יתר על כן, ויתור על גבולות בני הגנה מזמין חזרה למלחמות כוללות. דווקא העובדה שהכוח הקונבנציונלי של צה"ל מצטמצם (צעד מוצדק, כיוון שתקציב הביטחון אינו מאפשר מתיחה מקסימלית של צה"ל למענה מיטבי על כל האיומים במקביל), מחזקת את הצורך בעומק טריטוריאלי וגבולות בני הגנה.

* אם אכן תתממש מדיניותו הפייסנית של אובמה כלפי איראן, גדלה הסכנה של הפיכת איראן למעצמה גרעינית. הסיבה לכך שהמלחמות הכוללות פסקו, היא הצלחת ההרתעה של צה"ל – הן ההרתעה הקונבנציונלית והן ההרתעה הגרעינית. ההרתעה הגרעינית מבוססת על המונופול של ישראל על הרתעה כזאת במזה"ת.

הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית, עלולה להחזיר את מדינות ערב למעגל המלחמות הכוללות נגד ישראל, מתוך תחושה שאיראן מנטרלת את כוחה של ישראל. ומקובל על הכל שבמלחמה כוללת, יש משמעות קריטית לגבולות בני הגנה. ולכן, ישראל חייבת לעמוד על המשך שלטונה בבקעת הירדן, בכל הסדר קבע.

* במפגש של בית מדרש "מעגלים" במרכז "יובלים", שאותו אני מנהל (עד סוף דצמבר), נערכה שיחה בסקייפ עם אגאתה, אינטלקטואלית פולניה, שבמשך שנים רבות נמצאת בתהליך הולך וגובר של עניין ביהדות והתקרבות ליהדות, הזדהות עם היהדות ועם היהודים עד תחושה שהיא נועדה להיות יהודיה. בשנים האחרונות היא חיה בברלין, פעילה בתחום הנחלת התרבות היהודית ועובדת, בתחום זה, בקהילה היהודית. כעת היא גם עוברת תהליך גיור בתנועה הקונסרבטיבית.

מסתבר שהיא לא לבד. קיימת תופעה, לא המונית – אך בהחלט תופעה, של אינטלקטואלים אירופיים המתקרבים ליהדות וחלקם מתגיירים; אנשים החשים שהיהדות מעניקה להם תוכן, הממלא את הריקנות הרוחנית והתרבותית המאפיינת את החיים האירופיים.

* בשיחה הפנימית, אחרי השיחה בסקייפ, אמרה אחת המשתתפות שאינה מבינה מדוע הקדשנו מזמננו לעניין אזוטרי כל כך. תמיד יש פה ושם מישהו ששומע קולות, שמרגיש שתמיד הוא היה יהודי וכו'. אבל זה לא רציני. מה שרציני הוא שבגלל שאנחנו מדינה קובשת, יותר ויותר מתרחקים מאתנו וכו' וכו'.

נזכרתי (וסיפרתי) ביום עיון שהשתתפתי בו, בבית התנועה הקיבוצית, לפני כשנתיים, בנושא בית הכנסת בקיבוץ. יום העיון היה מאוד מעניין ומשמעותי, והדיונים בו, בחוגי דיון ובמליאה, חרגו הרבה מעבר לשאלת בית הכנסת בקיבוץ, ועסק בזהותנו ובמהותנו כקהילה יהודית. ואז, בשיחת הסיכום, ביקש אחד הנוכחים את רשות הדיבור. "כל מה שדיברתם כל היום זה שטויות. כל עוד מתקיים אקיבוש, לכל זה אין ערך בלה בלה בלה".

הדובר הגיע ... מעין גדי. הבנאדם לקח יום חופש, השכים קום, הרחיק נדוד ליום שלם לת"א, כדי להשתתף ביום עיון המבזבז את הזמן על נושאים מיותרים רק כדי לקום בסופו ולומר שהכל שטויות וצריך לשים קץ ל"אקיבוש" וכו'. איזו אובססיה חולנית.

הנה, אנו משוחחים עם אישה הרואה עניין ביהדות, מקבלת השראה מן היהדות ומחפשת את דרכה אלינו, לעם היהודי. לא מעניין אותנו לשמוע מהו הדבר הזה בנו המהווה אבן שואבת לאישה כמוה? לא. מה שמעניין זה לגלגל שוב על הלשון את מילת הקסם "אקיבוש". צר עולמי כעולם אקיבוש. ואם מישהו רואה בנו איזה ניצוץ, שלא קשור ל"אקיבוש", אנחנו נמהר להעמיד אותו על טעותו. "והיינו בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", כפי שסיפרו עשרת המרגלים. פלא שהם מאסו בארץ חמדה?

יש קבוצה בציבור ש"אקיבוש" הוא בעבורם כבר יותר מאובססיה. הוא דת. ולפעמים אני חושב, מה יקרה לאותם אנשים אם יום אחד יעלם "אקיבוש". הרי הם יהיו אומללים. לא יהיה להם בשביל מה לקום בבוקר.

* אני חי בשלום עם הימין ועם השמאל ולא פעם מוצא את עצמי מזדהה עם אלה ועם אלה. אבל אני ממש סולד משמאלנות ויְמָנַנוּת. מה ההבדל? כמו ההבדל בין לאומיות ללאומנות. בין סוציאליזם דמוקרטי לסטליניזם. בין פמיניזם של שוויון המינים לפמיניזם של שנאת גברים. בין "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?" ל"הטוב שבגויים הרוג" וכד'.

דוגמה עכשווית לימננות דוחה: הרשת מוצפת בביקורת חריפה, קיצונית ומכוערת, נגד משלוח סיוע לפיליפינים. "אנחנו הטמבלים של העולם... נותנים את הלחי השניה... כשאנחנו נצטרך אף אחד לא יבוא לעזור לנו... אנחנו תמיד קופצים בראש... וקולטים את הכושים לדרום תל אביב בסיוע הקרן החדשה להחרבת ישראל... כמובן שאנחנו הראשונים לסיוע, גם סיוע לאויב שרוצה להשמיד אותנו..." ועוד כהנה וכהנה מילים מגונות המתחברות לרעיונות מגונים.

רק השבוע קראנו את הברכה ליעקב: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". כיהודי, אני רוצה לראות את המדינה היהודית כמעצמה הומניטרית.

* דרור פיילר הוא חלאה. ישראלי לשעבר המקדיש את חייו למלחמה נגד מדינת ישראל. הוא חי בשבדיה, עורר סנסציה כאשר יצר מיצג אמנותי המפאר את המחבלת הרוצחת שרצחה 21 ישראלים בפיגוע התאבדות במסעדת "מקסים" בחיפה. הוא עצמו השתתף בפיגוע "מרמרה" ואף נפצע בעימות עם חיילי צה"ל. בעקבות זאת הוצא נגדו, בצדק רב, צו הרחקה מן הארץ. מאחר והוא ויתר על אזרחותו הישראלית, אי אפשר לומר עליו שהוא התגלמות המושג "הישראלי המכוער". אבל הוא התגלמות המושג "הפוסט ישראלי המכוער". 

כעת הוא מבקש אישור לבקר בישראל כדי לסעוד את אמו החולה, בת ה-90, הנמצאת בביתה במצב קשה. בשל צו ההרחקה, בקשתו נדחתה. הוא עתר לבית המשפט נגד ההחלטה.

עם כל הסלידה מהאיש הנתעב הזה, אני סבור שמסיבות הומניטריות יש להיענות לבקשתו (בדיוק כפי שאני בעד מתן אפשרות לאסירים מסוכנים לצאת לחופשה מהכלא לחתונת ילדיהם, הלוויית הוריהם וכד').

* האופן הראוי לניהול משרד ממשלתי, הוא באמצעות אישיות פוליטית – שר בממשלה, העומד בראשו, קובע את מדיניותו ומוביל אותו. תחתיו פועלים משרתי ציבור מקצועיים, בראשות מנכ"ל המשרד. סגן שר הוא תפקיד מיותר, היוצר מתחים, מנפח את המנגנון (עוד מזכירות, נהג, רכב, לשכה) ומבזבז כספי ציבור. ניפוח הממשלה בסגני שרים מיותרים פוגע בעבודת הכנסת, מאחר והוא מוציא למעשה ח"כים מרכזיים ובולטים ממירב פעילותם הפרלמנטרית (על פי החוק, סגן שר, להבדיל משר, חייב להיות ח"כ).

תפקיד סגן שר מוצדק כאשר השר אינו יכול להקדיש למשרדו את הזמן הראוי לכך. למשל, כשראש הממשלה כיהן, עד לאחרונה, כשר החוץ, היה מקום לתפקיד סגן השר, אותו מילא ח"כ זאב אלקין. כהונתו של אלקין פקעה כאשר ליברמן חזר למשרד, אך הוא עומד לחזור לתפקידו. לשם מה? הרי כעת לא יהיה בו כל צורך. אין כל סיבה למנות מחדש את אלקין, או כל ח"כ אחר, לתפקיד.

* יוזמת החוק של ציפי לבני ונפתלי בנט לרב ראשי אחד, בעוד עשר שנים, היא צעד חשוב וחיובי שיצא לפועל באיחור של 75 שנים. זו הצעה המיישמת את הערך הציוני של קיבוץ גלויות. למה זה לקח, בהנחה שהחוק יעבור וייושם, 75 שנה? כי קל יותר להוציא את ישראל מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מישראל.

יש צורך ברפורמה מקיפה יותר ברבנות הראשית, שתכלול בתוכה את כל הזרמים ביהדות, שיפעלו בצוותא בכבוד הדדי.

* בשנים האחרונות יש תופעה ברוכה, הולכת וגדלה, של בנות דתיות המתנדבות לצה"ל, חרף הפטור הגורף וחרף האיסור, כביכול, בשם ההלכה. וזאת לצד התנדבות של בנות רבות לשנה ולשנתיים של שירות לאומי משמעותי. לעומת זאת, יש תופעה המונית של בנות שכל הקשר שלהן עם הדת מסתכם בהצהרת הדתיות לצורך ההשתמטות מצה"ל.

* אור ליום א' נפטר אמרי רון. אמרי הוא מעמודי התווך ומהמנהיגים הבולטים של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית. חבר קיבוץ נאמן, מאמין בכל לבו בדרך הקיבוצית, יצירתי בחיפוש דרכים חדשניות לקיום הקיבוץ השיתופי בימינו.

אמרי נולד בקיבוץ משמר העמק וכל חייו חי בו והיה מן הדמויות המרכזיות בתוכו. שירת בצנחנים בסדיר ובמילואים, עד תפקיד מג"ד. היה מזכיר הקיבוץ הארצי בשנות ה-70 וח"כ מטעם מפ"ם בסיעת המערך בכנסת התשיעית והעשירית. אמרי רון, כתלמיד מובהק של יעקב חזן, ייצג בקיבוץ הארצי ובמפ"ם את הקו הניצי, הביטחוניסטי, האקטיביסטי. הוא תמך בכל לבו בהתיישבות בגולן, וכמזכיר תנועתו הוביל להקמת קיבוצי "השומר הצעיר" בגולן גשור ונטור. גם כח"כ היה בין הח"כים הניציים בסיעת המערך, תמך במבצע "שלום הגליל" בו השתתף, בהיותו ח"כ, כקצין מטה בחטיבת הצנחנים. לאחר הצטרפות מפ"ם למרצ פרש ממנה אמרי רון והצטרף למפלגת העבודה.

גם בתקופת מחלתו, המשיך אמרי לפעול בקיבוצו, בהנהגת הזרם השיתופי בתק"צ ובקבוצת "פנסיה בראש", הנאבקת למען הזכויות הסוציאליות של ותיקי הקיבוצים. לפני שלוש שנים הושתל לאמרי רון לב מלאכותי, והוא חזר לפעילות אינטנסיבית יותר. אמרי הוא בעל השיא העולמי של אורך חיים עם לב מלאכותי מן הסוג שהושתל לו.

אמרי היה איש חכם, ישר, חם ונעים הליכות.

הוא הלך לעולמו בגיל 77. יהיה זכרו ברוך!

* חמישה ח"כים מקיבוץ משמר העמק כיהנו בכנסת: יעקב חזן, מאיר תלמי, אשתו - אֶמה תלמי, יעקב בנטוב ואמרי רון (חתנו של בנטוב). עליהם ניתן להוסיף את אמנון לין ומשה שמיר, יוצאי הקיבוץ.

* "המשטרה השתגעה?! לעצור רב?!" הגיבו בהלם חסידי הרב יורם אברג'יל על מעצרו, בחשד לסחיטה באיומים והפרעה לבחירות תוך שיתוף פעולה עם ארגון פשע. ההלם אינו על כך שרב (!) חשוד בפשעים כה חמורים, אלא על כך שהמשטרה עצרה רב. כאשר "גדול הדור" מעמיד פושע משוחרר בראש מפלגה הנושאת את שמם של ששה סדרי משנה, איזה חילול השם עוד עלול להפתיע אותנו?

* ביד הלשון

כחיזוק לדברים שכתבתי כנגד תופעות ה"כאילו" ו"בעצם" הזכיר אהוד בן עזר את "חבל על הזמן". בעיניי, מדובר בתופעה אחרת לגמרי. ה"כאילו" ו"בעצם", מבטאים עילגות, דלות שפה והעדר שטף דיבור. "חבל על הזמן" הוא ביטוי בסלנג. אפשר לאהוב אותו או לא לאהוב אותו, כמו כל ביטוי סלנגי. אבל באופן כללי, הסלנג מתבל את השפה ומעשיר אותה. דמיינו לעצמכם שפה נטולת סלנג?

אני דווקא אוהב את הביטוי "חבל על הזמן" ובגרסתו המקוצרת - חבל"ז. למה? אין לי תשובה.

וגם נעמי שמר אהבה אותו, וכך כתבה בשירה "המעיל": "החברים שלי עשו לי מעיל / מעיל בלתי רגיל / הוא עוטף את הכתף והוא מסתיר את הגיל / מעיל בלתי רגיל // הוא מחמם בחורף, הוא מצנן בקיץ / לפעמים הוא אוהל, לפעמים הוא בית / והצבעים שלו הם קשת בענן / מעיל שחבל על הזמן".

* "חדשות בן עזר"