הבלוג של אורי הייטנר

* פופוליזם רדיקלי – נאום ההכתרה של טראמפ הוא נאום רדיקלי, במובן הבסיסי של המושג רדיקליזם – עקירה מן השורש של הסדר הקיים.

לא היה זה נאום של ימין רדיקלי, דווקא. במובנים רבים הוא דווקא היה נאום של שמאל רדיקלי, א-לה צ'אווס; הפניה הישירה לשכבות החלשות בחברה והצגת עצמו כמגן שלהם מול הממסד הישן, האליטות, הסדר הקיים שדפק אותם.

זה לא היה נאום ימין רדיקלי או שמאל רדיקלי. היה זה נאום של פופוליזם רדיקלי.

האם מישהו הבין, בעקבות הנאום, מהן תכניותיו של טראמפ?

* הגדרת האויב - השימוש של טראמפ בביטוי "טרור איסלמי רדיקלי" והגדרתו כאויב שיש להילחם בו, זו הבשורה החיובית החשובה ביותר בנאום. היא חשובה בעיקר לנוכח הקפדתו של אובמה להימנע מלקרוא לילד בשמו. אי אפשר להילחם באמת באויב בלתי מוגדר; אם מסרבים להגדירו, איך אפשר להילחם בו?

עם זאת, ראוי היה שידבר על מלחמה חסרת פשרות בטרור האיסלמי הרדיקאלי, בלי ההתרברבות חסר הכיסוי על מחיקתו מעל פני האדמה. ההתחייבות הזאת עלולה להיות קליפ שיריביו יציגו כנגדו בבחירות הבאות.  

* מדינת חוק – ישראל היא מדינת חוק. ככזאת, עליה לפעול נגד ההשתלטות הפרועה של בדואים בנגב על אדמות המדינה, השתלטות שהפכה לבעיה אסטרטגית המסכנת את ריבונות ישראל בנגב. ישראל היא מדינת חוק, וככזאת היא מחויבת להחלטות בית המשפט העליון, שהורה לפנות חלק מן המבנים הבלתי חוקיים על אדמות מדינה.

מדינת חוק אינה בהכרח מדינה של "ייקוב הדין את ההר". ואכן, ממשלת ישראל, הקודמת והנוכחית, הלכו כברת דרך מרחיקת לכת לקראת הבדואים, מתוך הבנה למצוקתם ורצון למצוא פתרון סביר, שייתן מענה הוגן לצרכי הבדואים, אך לא באמצעות הלבנת ההשתלטות הפרועה על הנגב. אלא שההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל לצד גורמי שמאל רדיקלי מסיתים את הבדואים לדחות את ההצעות הנדיבות, ממניעים שטובת הבדואים אינה חלק מהם.

הח"כים מהרשימה המשותפת, רשימת דב חנין זועבי, רשימת גטאס עודה, עומדים בראש ההסתה וההתפרעות, שהגיעה לשיאה בפיגוע הדריסה הרצחני של ארז לוי, בידי מחבל איסלמיסט.

* מילון עברי שוקני -  עברית: מחבל רצח שוטר בפיגוע דריסה ונהרג בידי השוטרים. שוקנית: "שוטר ואזרח נהרגו בעימותים בעת פינוי הישוב".

* המסית הראשי - תפקידה של מנהיגות אמתית הוא להיות המבוגר האחראי, הגורם השקול, המתון, הממתן, המרגיע, המנמיך את הלהבות. אבל הרבה יותר קל ופופולרי לשלהב יצרים ולהתסיס. זה מה שעשו הח"כים מן הרשימה המשותפת באירועי אום-אל-חירן. ובראש המסיתים – ח"כ עודה. והתוצאה – פיגוע דריסה שבו נרצח שוטר. והמסית הראשי נפצע בעצמו מאבן שיידה אחד המוסתים (וכך זכה לצילומי גבורה א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים).

* חוצפתה של התומכת ברצח - השדרנית חן אלמליח פוטרה מגל"צ לאחר שהביעה תמיכה ברצח השוטר בידי המחבל בפיגוע הדריסה. בצדק – פוטרה. החצופה הזאת עוד מעזה להאשים את מפקד גל"צ שפיטר אותה, ירון דקל, שהוא... התיר את דמה. איזו עזות מצח. תומכת ברצח שוטר, ומתלוננת שדמה מותר.  

טוב, הרי תמיכתה ברצח השוטר היא בגדר... "חופש הביטוי".

* לכבוד הוא לי – בפשקוויל הנאצה השני של חן אלמליח, השדרנית המפוטרת מגל"צ, שהביעה תמיכה ברצח השוטר בידי המחבל, היא כתבה: "יש אוכלוסיות אחרות שיושבות על אדמות ששייכות למדינה ועושות בהן כרצונן כי אף אחד לא יזיז אותם משם, כי יש להם מנגנון חזק, הרבה כוח והם מאוגדים תחת שמות כמו 'התנועה הקיבוצית' ושאר גופים כלכליים ופוליטיים חזקים, שבחסות החוק מאפשרים להם לגזול מכולנו". כחבר קיבוץ, אני גאה להיות חלק מן התנועה המגשימה את הציונות והקימה מאות יישובים יהודיים ברחבי הארץ ועיצבה את גבולות המדינה. לכבוד הוא לי להיות חלק מתנועה, שגורמים רדיקליים אנטי ציונים מסיתים נגדה ושונאים אותה. לכבוד הוא לי להיות מגונה מצד מי שתומכת ברצח שוטר בידי מחבל איסלמיסט.

* אחות יקרה - רועי חסן, ההוא שכתב שיר בו התגאה ששרף את ספרי נתן זך ה"אשכנזי" (וכידוע, במקום שבו שורפים ספרים וגו'), כתב בעזות מצח שחן אלמליח פוטרה כי היא... "מזרחית". לבהמה הזאת, שהביעה תמיכה ברצח שוטר בידי מחבל, הוא קרא "אחות יקרה".

* יקום מקביל – חן אלמליח פוטרה כיוון שהביעה תמיכה ברצח שוטר. ואיך הדבר מוגדר במציאות הווירטואלית של רחוב שוקן? רוגל אלפר בפשקוויל "ביקורת הטלוויזיה": "אלמליח פוטרה כי עשתה משהו הרבה יותר מסוכן וחתרני: העזה לא להבחין בין יהודי לערבי". וסיבה נוספת: " הקומיסר הנאלח ירון דקל... יקבל איזו משרה מפנקת מטעם ממשלת הימין". אנשים קוראים את זה, בארץ ובעיקר בחו"ל, ומאמינים.

כלומר, זה הנראטיב: שדרנית כתבה פוסט ובו נאמר: "אין להבחין בין יהודי לערבי" (או במילותיה: "גם אני הייתי דורסת שוטר") ולכן "הקומיסר הנאלח" פיטר אותה כדי לקבל תפקיד מפנק מהימין.

פוסט אמת.

* סוג של "חופש ביטוי" - אין כל הבדל בין מי שתומך במי שמטיפה לרצוח שוטרים, למי שתומך במי שקוראים לרצוח את אייזנקוט. ובשני המקרים מדובר באותו סוג של "חופש ביטוי".

* אותן שיטות – אלה שבמשך עשרה חודשים אינם חדלים להכפיש את צה"ל, להשמיץ את מפקדיו, לקעקע את אמון הציבור בו ובדוברות שלו ואינם מכבדים גם את פסיקת בית המשפט, אל יתפלאו כאשר בדיוק בדיוק אותן שיטות מופעלות היום נגד משטרת ישראל, בעקבות רצח השוטר.

* התנצלות – אני מתנצל בפני ציבור הבהמות על כך שבעידנא דריתחא כיניתי את המנוולת חן אלמליח שתומכת ברצח השוטר "בהמה".

* מנת יתר - פרופ' שמואל טריגנו הוא אינטלקטואל יהודי צרפתי מבריק, יליד אלג'יריה – פילוסוף, סוציולוג והיסטוריון חשוב. טריגנו הוא אינטקלטואל מעורב, מנושאי דגל המאבק נגד מסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, ובעל דעה ביקורתית על הפוליטיקה הישראלית – מתנגד חריף להסכמי אוסלו, להתנתקות ולמדינה פלשתינאית.

טריגנו הוא בין הראשונים שניתח את האנטישמיות החדשה – ניתוב האנטישמיות מהתמקדות ביהודי הבודד אל הקולקטיב היהודי ואל ביטויו הריבוני, מדינת ישראל. הוא זיהה את השימוש הציני בתודעת השואה בקרב האירופאים, כהיטהרות מהפשע נגד היהודים כאינדיבידואלים תוך הכחשת הקולקטיביות היהודית, ותוך שלילת זכותו של היהודי לצאת מעמדת הקורבן לעמדת קולקטיב ריבוני. בעצם יציאתו של היהודי מהמסגרת הקורבנית המותרת, הוא הופך ל"תליין" והפלשתינאים הופכים ל"קורבנותיו", ובכך בעצם הם קורבנות הנאציזם. לא בכדי, תודעת ה"נכבה" וסמליה מעוצבים כתעתיק מושלם של תודעת השואה וסמליה.

קראתי ולמדתי מסות של טריגנו בנושא. אפשר לחלוק על חלק ממסקנותיו אך אי אפשר לבטל אותן כלאחר יד, כיוון שהן מוכחות באינספור דוגמאות, לא רק בכתביו, אלא גם בכתבי חוקרים אחרים ובהם פרופ' אלחנן יקירה, פרופ' אפרים קארש ובן דרור ימיני.

לאחרונה תורגם לעברית ספרו של טריגנו "גבולות אושוויץ: נזקי חובת הזיכרון", שיצא בצרפת בראשית המאה. מוסף הספרים של "הארץ", השבוע, נפתח במאמר ביקורת של קרולינה לנדסמן, מהבולטות בדבוקת שוקן. בשני עמודי המאמר, אין ולו תחילתו של ניסיון להתמודד עם טיעוניו של טריגנו. כנראה שהאתגר האינטלקטואלי הזה קצת גדול עליה. הרבה יותר קל לפעול בדרך המוכרת של הגחכה. היא מגחיכה את הספר ואת מחברו.

המסר של לנדסמן היא שטריגנו הסניף מנת יתר של אנטישמיות. "טריגנו הוא נרקומן של אנטישמיות. הספר כתוב תחת השפעה. אנטישמיות פועלת על התודעה כמו סם: היא 'חושפת' את המשתמש בה לרובד רחב תת-קרקעי של התרחשות... מה שהוא מציע לקוראיו זה להזריק מנה של אנטישמיות. אם הקורא מתפתה וממשיך לקרוא, הוא למעשה נותן את הסכמתו לצאת למסע הזיה, שבו יחווה את ההיסטוריה המוכרת של מדינת ישראל כאשליה. מי ששומר נפשו מסמים, או מחוויית אקסטרים, יסרב לקחת את הסם ויניח לספר... כל מי שלקח סמים או תרופות בחייו יודע שיש רגע שבאמת לא ברור מה המציאות: האם המציאות היא מה שאנו קוראים תחת השפעת הסם או זו שבלעדיה" וכו' וכו' וכו', זו רוח המאמר.

יש מקומות בעולם שבהם מתנגדי המשטר מושלכים למוסדות לחולי נפש. כשקראתי את מאמרה של לנדסמן, לא הייתי צריך להתאמץ בהפעלת הדמיון, כדי לראות מה היה קורה אילו, חלילה, השלטון בישראל היה נופל בידי השמאל הרדיקלי שלנדסמן משתייכת אליו.

* מלחמת אוסלו – לנדסמן ממליצה לקורא להשליך את הספר בע' 79. הסיבה לכך, היא שטריגנו מגדיר בעמוד זה את מתקפת הטרור של ראשית שנות האלפיים, הנהנית משם החיבה "האינתיפאדה השניה", בשם: "מלחמת אוסלו". "הוא יודע שהוא משקר", היא כותבת, ומוסיפה: "אין עוררין שאוסלו היה ניסיון לפיוס בין העמים".

באמת? אין עוררין? נכון, מצדה של ישראל היה זה ניסיון כן ואמתי לפיוס בן העמים. אלו היו כוונותיהם של רבין ופרס. אבל ערפאת? האם זו הייתה כוונת חתן פרס נובל לשלום (!) ערפאת בהסכם אוסלו? ערפאת התחייב בהסכם לשים קץ למאבק המזוין והטרור. אולם במסוק שעמו הגיע לרמאללה הבריח אמל"ח לפעילות טרור. הרי בנאום שנשא במסגד ביוהנסבורג זמן קצר לאחר שחתם על ההסכם, הוא עצמו הגדיר אותו כ"הסכם חודייבה", הסכם שחתם מוחמד עם שבט קורייב בטרם טבח בו, והסביר שההסכם הוא בסך הכל שלב בג'יהאד. הרי הגעת ערפאת ואלפי המחבלים שבאו עמו ליו"ש ועזה בעקבות ההסכם, הפכו את השטח שישראל העבירה לידיהם לבסיס טרור, שממנו יצאו פיגועי התאבדות רבים ונרצחו 1,500 ישראלים. זה ה"פיוס בין העמים"? באמת? אין עוררין?

אם לנקוט בשיטותיה וסגנונה של לנדסמן, כדאי לשאול אילו סמי הזיה היא נטלה, שמחקו את המציאות מתודעתה?

* שמחתי לשמוע – שמחתי לשמוע שטריגנו עלה לארץ. מה יש לו לחפש באירופה? מקומו אתנו.

* חוק מרוכך – השבוע תעלה בפני ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק הלאום שניסח ח"כ בני בגין. זו הצעה מרוככת, רכה יותר מהצעת החוק המקורית.

אני מזדהה יותר עם הצעת החוק המקורית, ה"קיצונית", כביכול. יתר על כן, גם ההצעה ה"קיצונית" היא כשלעצמה הצעה מרוככת. הכרתי את ההצעה המקורית באמת, שנוסחה במכון לאסטרטגיה ציונית. מי שהייתה שותפה לניסוחו ואמורה הייתה להעלות אותו להצבעה בכנסת, הייתה לא אחרת מאשר ציפי לבני, אז ח"כית ב"קדימה". אולם היא קיבלה רגלים קרות, ועמדה בראש התוקפים אותו ומציגים אותו כ... "לאומני", רחמנא לצלן.

ובכל זאת אני תומך בחוק המרוכך. בדימוי השקרי שעשו לחוק המקורי, לא היה לו סיכוי לעבור ברוב גדול. כיוון שעיקר משמעותו של החוק היא סמלית, הצהרתית – הנזק מכך שהוא היה מתקבל מתוך מחלוקת כבדה, היה גדול יותר מתועלתו. עדיף חוק לאום פחות טוב שיתקבל בהסכמה רחבה, על פני חוק טוב יותר שיתקבל על חודו של קול.

* חוק מהותה של מדינת ישראל – החוק שמציע בגין נקרא "חוק מהותה של מדינת ישראל", וזה לשונו: "מהות המדינה - ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, המושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה.

משטר מדינת ישראל - מדינת ישראל היא דמוקרטיה".

כמובן שאני מזדהה בכל לבי עם המחויבות לשוויון זכויות לכל אזרחיה של המדינה. עם זאת, לא הייתה סיבה להכניס את המחויבות הזאת לחוק זה. הרי היא מצויה בחוקי יסוד אחרים, כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מה שהיה חסר בחוקה המתגבשת, בחוקי היסוד, הוא היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

אולם במחול השדים ותעשיית השקרים שהציגה את חוק הלאום כסותר, כביכול, את הזכויות השוות של כל האזרחים, לא היה מנוס מלהכניס גם לכאן את המשפט המיותר, כדי להבטיח שהחוק יתקבל בהסכמה רחבה.

ובאשר לנושאים האחרים שהיו בחוק המקורי ונשמטו מהחוק הזה – ניתן יהיה לחוקק אותם בהדרגה בעתיד.

מה שמפריע לי יותר מריכוך הנוסח, הוא העובדה שאין זה חוק יסוד. הסיבה לכך, היא חששו של ח"כ בגין, שכמו במקרים קודמים בעבר, ההתחייבות להסכמה של כל השותפים הקואליציוניים לחוקי יסוד תקבור את החוק.

למרות החשש, היה עליו לעמוד על כך שיהיה זה חוק יסוד ולהיאבק עליו, כי עיקר משמעות המהלך, היא הכנסת מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לחוקה. חוקי היסוד הם החוקה המתגבשת, להבדיל מחוקים רגילים.

יש לתמוך בחוק של בגין ולהעבירו, אך אין זה פוטר את הכנסת ממחויבותה לחוקק את חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

* סתירה מהותית - מנדלבליט דוחה את הטענה שהיותו מזכיר הממשלה לשעבר פוסלת אותו מלעסוק בחקירות ראש הממשלה. הוא צודק. מה שצריך לפסול אותו מלעסוק בחקירות ראש הממשלה הוא היותו היועץ הממשלתי לממשלה. הגיע הזמן להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד התובע הכללי. יש סתירה מהותית בין התפקידים, מלבד הבעייתיות שבריכוז עוצמה רבה כל כך בידי אדם אחד, בחברה דמוקרטית. איילת שקד תומכת בהפרדת התפקידים, ומן הראוי שתקדם את הרפורמה הזאת, בתפקידה כשרת המשפטים.

* תאווה שלוחת רסן - מה המשותף לשידור הסדרה השרלטנית על רצח תאיר ראדה בשעת שיא בערוץ השני ולמעללי נוני מוזס? בשני המקרים תאוות הבצע והרייטינג שלוחת הרסן מכפיפה אליה כל שיקול של אתיקה ואחריות.

* שחיתות מבאישה - הערכתי: כיוון שהעסקה האפלה שרקחו נתניהו ומוזס לא הבשילה ולא יצאה לפועל, היא תסתיים ללא כתבי אישום. אני משער שלא נחצה הסף הפלילי. אולם מבחינה מוסרית, ציבורית, נורמטיבית, אתית - זאת שחיתות מבאישה יותר מעבריינות פלילית.

* סיפור ישן שמשום מה נזכרתי בו דווקא השבוע – זמן קצר לאחר שנכנסתי לתפקיד מנהל מתנ"ס הגולן (2001), נסעתי בשבת עם משפחתי ואורחים, באופן פרטי, לאתר תיירות בגולן. שעה שעמדתי בתור בקופה, עבר הבעלים של המקום, ראה אותי, ניגש אליי בשמחה וקרא לי להיכנס, "אתה לא צריך לשלם". מדובר בחבר, פעיל בוועד יישובי הגולן, שפעלנו יחד במשך שנות המאבק. "אורי, אתה מעליב אותי. מה קרה? אסור לי להכניס חבר לעסק שלי בלי תשלום?! יש בזה איזו בעיה?" הוא אמר זאת בכנות תמימה. ואני השבתי: "אין בזה שום בעיה. ואילו הייתי היום אדם פרטי, הייתי נענה בכיף להזמנה. אבל כיוון שאני נושא בתפקיד ציבורי בגולן, איני יכול להיכנס ללא תשלום לאתר בגולן בביקור פרטי".

כעבור כשנה ערכנו ערב שירה של המתנ"ס באותו אתר. לא הייתי מרשה לעצמי לעשות כן אילו נכנסתי לשם באופן פרטי, אפילו פעם אחת, ללא תשלום.

הערה – איני מדבר על אירוח מפנק וממושך לבן שלי במלון פאר. אני מדבר על כניסה לאתר, שבטח עולה 20-30 ₪.

* חיבוק דב - במגזין התרבות החדש של ענבל גזית וחן ליברמן בגל"צ, יש פינה העוסקת בתרבות בפריפריה. בכל שבוע לוקחים יישוב אחד בפריפריה, ומציגים את המרחק והזמן ממנו עד מוסדות התרבות הקרובים אליו, על פי הווייז.

השבוע היישוב היה בני יהודה בדרום הגולן. נאמר שם שהאולם הקרוב ביותר הוא בית גבריאל, שהמרחק אליו הוא 29 ק"מ ואח"כ בית שטרית בטבריה שהמרחק אליו הוא 49 ק"מ.

במשך 9 שנים ניהלתי את מתנ"ס הגולן, שהוא בעצם רשת מתנ"סים. השלוחה הדרומית שלו היא בבני יהודה. בבני יהודה היו לרשותנו אולם ספורט, בית גיל הזהב, מועדון גדול של היישוב, ספריה ציבורית (שספק אם בכל הארץ יש עוד כמוה באיכותה וביופיה) ובריכת שחיה. אף אחד מהמתקנים הללו אינו אולם תרבות נוח, זה נכון. אולם כמעט כל המופעים שרצו בארץ באותה תקופה, וכך גם היום, הגיעו גם לשם, ושובצו על פי התאמתם למתקן. טובי האמנים הופיעו שם, וכן בשלוחת חספין, השלוחה הדתית שמרחקה כעשרים דקות נסיעה בלבד.

סמוך לבני יהודה נמצא קיבוץ גשור שבו פועל הפאב "בית בירה פס" שאף הוא מארח מופעים קטנים. במרחק עשר דקות נסיעה מבני יהודה, ליד קיבוץ אפיק, נמצא אמפי-גולן – קיסריה של הצפון, שמארח מדי שנה את מופעי החוץ הגדולים ביותר ומזמן אליו קהל רב מכל אזור הגליל והעמקים.

איני חושד בכוונותיהן הטובות של גזית וליברמן. הרי גל"צ מסומנת כתחנת הבועה התל-אביבית ומקובל שכל התרבות מצויה בגוש דן, והן רוצות לנפץ את התדמית, לחבק את הפריפריה, להפגין אכפתיות ואמפתיה ולזעוק את זעקת תושביה. אולם החיבוק הזה הוא חיבוק דב. שום דבר טוב לא ייצא לפריפריה מהצגתה כאזור נחשל, במיוחד כשהצגה כזאת  פשוט אינה נכונה. וחבל שתושבים ועסקנים בפריפריה משתפים עם זה פעולה.

אגב, גם בקיבוץ הקטן שלי, קיבוץ אורטל בצפון הגולן, פועל פאב קהילתי קטן, "לצ'ה", וגם אליו מגיעים אמנים מן השורה הראשונה. רק לאחרונה הופיע אצלנו אסף אמדורסקי ובעוד שבועיים יופיעו גרייניק ואלתרמן. וכאשר יש הופעה כזאת בפאב של היישוב, זה כאילו האמן מגיע אליך הביתה, לסלון.

* מה עדיף? - אני עוסק בקליטה לאורטל, ובשיחותיי עם המועמדים לקליטה אני מכין אותם לחוויית הנסיעות הארוכות והמרחקים הארוכים, המאפיינת אזור מרוחק ודל אוכלוסין כמונו. אני מספר להם שבמשך ארבע שנים שבהן עבדתי במכללת תל-חי, נסעתי מדי בוקר 45 דקות לעבודה ועוד 45 דקות בערב בחזרה הביתה. ולא פעם ולא פעמיים שמעתי מפיהם, שלהם זה לוקח זמן רב יותר. ההבדל הוא, שהמרחק בין ביתם לעבודה הוא אולי חמישית המרחק בין אורטל לתל-חי...

עם יד על הלב – איך עדיף לבלות 45 דקות בבוקר: בפקק תנועה אפוף עשן לקול צפירות נהגים עצבניים, או בנוף הקסום של מורדות הגולן לעמק החולה?

* בשביל השירים - בבית העצמאות בתל אביב נערך ערב ההשקה לספרו של חברי עופר גביש "בשביל השירים" – ספר בן שני כרכים, המלווה את שביל ישראל בשירים; שיר לכל מקטע, עם הסיפור שמאחורי השיר ואזכור שירים נוספים על האזור, כשהכל מלווה בצילומי אוויר מרהיבים של המסלולים, שצילם דובי טל. עופר והגיטרה הנצחית שלו הנחו את האירוע והובילו את השירה. בין השירים סופרו סיפורים. בין המספרים יורם טהרלב, מרדכי נאור וללי – בתה של נעמי שמר. בין השרים גבי ברלין וזמרת צעירה ומבטיחה, שירן הוברמן.

האירוע היה יפה ומרגש. הדבר המרגש ביותר היה לראות את עופר מתחת לתמונתו הגדולה של הרצל, ליד הדוכן עליו הכריז בן גוריון על המדינה. וכל הזמן הייתה לי תחושה שפתאום ב"ג יקפוץ, ידחוף קלות את עופר ויקרא: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

            * ביד הלשון

סמרטוטון – לחושך פרשת נתניהו/מוזס המושחתת, פרסם רוביק רוזנטל באתר שלו, "הזירה הלשונית" רשימת מונחים הנוגעים לעולם העיתונות. אחד מהם הוא "סמרטוטון", וכך הגדיר אותו רוביק: "כינוי זלזול לעיתונים דלי עמודים ואיכות".

מה מקור הביטוי ומתי הוא נפוץ? העדות המוקדמת ביותר שהיכרתי, היא משנת 1970. הביטוי מופיע בשירו של דן אלמגור (ללחנו של מתי כספי, בביצועו של ששי קשת, מתוך המחזמר "עיר הגברים") "פינקס הקטן". אלא ששם הוא כתוב: "סמרטעיתון".

הציטוט המלא: "למחרת היום כתבו פתאום בסמרטעיתון / משהו מוזר / פנקס הקטן נכנס לפתע למלון / והיכה תייר".

כתבתי על כך בקבוצת פייסבוק בה אני חבר, "העברית שלנו", ולמדתי מחבר הקבוצה דב לבנה, שיש מקור ישן יותר, אך הוא קשור מאוד ל"פינקס הקטן".

המחזמר שכתב דן אלמגור "עיר הגברים", ש"פינקס הקטן" הוא הבולט בין שיריו, מבוסס על סיפוריו של הסופר והעיתונאי האמריקאי דיימון ראניון. המתרגם אליעזר כרמי תרגם לעברית רבים מספריו ובין השאר - את הסיפור "פינקס קטינא".

בערך הוויקפידיה – דיימון ראניון, מופיעה רשימת מילות סלנג של ראניון, שכרמי תירגם לסלנג עברי. בין המילים מופיע "סמרטעיתון". 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

עטורי ניצחון לאחר כיבוש יריחו, יצאו לוחמי ישראל לקרב על העיר עי, ונחלו מפלה קשה. המוראל בעם צנח וגם יהושע היה על סף שבירה. יהושע פנה לאלוהים, שהסביר לו את הסיבה לתבוסה: אדם אחד מעם ישראל הפר את מצוות החרם, לא עמד בפיתוי ולקח לעצמו משלל העיר יריחו. כל עוד לא יטוהר העם מהנגע, הוא יובס.

החקירה העלתה שהאיש הוא עכן. עכן הודה, השלל נמצא, והאיש הוצא להורג.

ומכאן ניתן לנו לקח לדורות: מוסר הלחימה הוא תנאי הכרחי לניצחונות ישראל.

****

חיים ציפורי היה מייסד החברה למתנ"סים, מנהיג חברתי וחינוכי ממדרגה ראשונה, שתרומתו לחברה הישראלית לא תסולא בפז.

בשירות המילואים שלו, הקים ציפורי יחידה נבחרת, "פלוגת האשפים", מפעילי טיל קוברה, ובמשך שבע שנים היה מפקדה הנערץ. הפלוגה השתתפה בקרבות מלחמת ששת הימים ובהם שחרור הגולן.

ביום השחרור מן המילואים, הודיע ציפורי לחייליו, שלא ישתחררו מיד. הוא לוקח אותם לסיור ברחבי הארץ המשוחררת, מן הגולן ועד הכותל המערבי. הפלוגה יצאה לדרך, ובהגיעה ליריחו, סטה ציפורי ועלה לתצפית, מעל תל יריחו העתיקה. הוא העמיד את הפלוגה בחי"ת, והוציא מכיסו ספר תנ"ך.

הוא קרא מן התנ"ך את סיפור עכן והחרם. סיפר העיתונאי נחום ברנע, לוחם בפלוגה: "כשגמר את הקריאה החזיר את התנ"ך אל כיסו, ואמר שכל מי שמחזיק במשהו שלקח שלל יוציא אותו וישים במרכז המעגל. אחר כך יבדוק הוא אישית בתוך הרכבים. אם אז ימצא משהו, יעופו אנשים למשפט צבאי.

אחד אחד פנו האנשים לאחור וטיפסו על כלי הרכב. הם שלפו משם כמות מדהימה של נכסים, החל בנשק ובתחמושת וגמור בשרפרפי קש. בהדרגה הפכה השלכת-השלל לטקס פולחני עתיק. באותם רגעים הרגשתי דחף שאיננו בר-כיבוש להיות חלק מהטקס. היה לי בכיס פנקס חוגר של חייל סורי, שמצאתי ליד גופתו. הלכתי אל מרכז המעגל והנחתי את הפנקס בערימה. בבת אחת רווח לי. הייתי בפנים.

ציפורי הורה לרכז את השלל בשתי ערימות: האחת של ציוד צבאי, נשק ותחמושת, הוחזרה לאחת המשאיות. על השניה הורה לשפוך בנזין. כשהדלקנו אותה, חשבתי שכך הרגישו המאמינים בעת העלאת הקורבנות בבית המקדש...

ציפורי נמנע מלערוך חיפוש נוסף. הוא הבין, כנראה, שאין צורך, הרי בלהט הטקס היו האנשים מוכנים להביא למדורה גם את הבגדים שהביאו מהבית, ואולי לא רצה לקלקל את שיעור החינוך הגדול שנתן במעשים קטנים".

****

סיפור זה ממחיש את כוחה של המורשת התנ"כית לאלף אותנו בינה גם בימינו.

ואפרופו לקח ממורשת כיבוש יריחו. לפני ימים אחדים הלך לעולמו בפאריס מפקד צד"ל בדימוס, הגנרל הלבנוני אנטואן לאחד. בלבנון נערכות הפגנות ומוחתמות עצומות של אספסוף הקורא למנוע את קבורתו בלבנון של "הבוגד".

אנטואן לאחד לא היה בוגד. הוא ראה את עצמו פטריוט לבנוני לעילא ולעילא. כפטריוט לבנוני הוא נאבק נגד כיבוש לבנון בידי סוריה ואיראן והשלטת חיזבאללה עליה. כפטריוט לבנוני הוא חתר לשלום ושכנות טובה עם מדינת ישראל.

אינני לבנוני ולא אשפוט האם הוא היה גיבור לבנוני. אני ישראלי, ואני יודע שבמשך שנים הוא וצבאו סייעו רבות לישראל. מן הראוי היה, שמותו יכבוש את כותרות העיתונים, כראוי לגיבור מלחמה שלחם כתף אל כתף לצדנו. אולם מותו בקושי היה הערת שוליים במבזקים, מן גיהוק זניח לצד חדשות גדולות ונצורות כמו מסיבת הרווקות של בר רפאלי.

היחס הזה לאנטואן לאחד מבטא את הפניית העורף של מדינת ישראל ללוחמי צד"ל, עם נסיגתה. הפניית עורף מבישה.

לשם מה נכתב הסיפור על קליטת רחב הזונה וכל החמולה שלה בעם ישראל, אם לא כדי שמעשי אבות יהיו סימן לבנים?

* 929 

חופשת הקיץ, "החופש הגדול", מסתיימת. אנחת הרווחה של ההורים מהדהדת מקצה הארץ ועד קצה, ועמה הקיטורים על התקופה הנוראה, על הילדים שטיפסו על הקירות משעמום וישבו חודשיים מול מסכים.

ואילו אני שותף לצערם של ילדיי עם תום החופש הגדול, ולא רק בשל החיוך שהיה מרוח על פניהם במשך חודשיים, אלא כיוון שמבחינה חינוכית, ערכית וחווייתית, הם קבלו בחופשת  הקיץ יותר מכפי שהם מקבלים בבית הספר. ואיני כותב זאת כביקורת על בית הספר, במיוחד כשילדיי לומדים בבתי ספר מצוינים, אלא נטו – בזכות מה שהם קיבלו במערכת החינוך החברתי-הקהילתי בקיבוץ ובגולן.

הם קיבלו חודשיים של פעילות חינוכית יוצאת דופן, הן בערכים שהיא מנחילה, הן בחוויה החברתית והאישית הכרוכה בהם והן בהעצמה האישית של כל אחד מהם. שניים מילדיי עדין בגיל החינוך. הגדול שבהם, העולה לי"א, צבר חוויות אדירות ומעצימות, טיולי הנוער של הקיבוץ והתנועה, מחנה עם חניכיו ומחנה הכנה, קורס מדריכים מתקדם ועוד פעילויות רבות ומגוונות. וכמעט בכל הימים שבהם לא היה בפעילות כזאת, הוא עבד במטע. ב-4:30 הוא התעורר ויצא חרישית מן הבית. כשאנו התעוררנו, הוא כבר ישב שעתיים על הטרקטור. ובתי הקטנה, העולה לד', הייתה עד השבוע האחרון במסגרת חינוכית מן הבוקר עד 16:00, עם פעילות עשירה, עתירה בעשיה מקדמת ומעצימה, טיולים, מופעים בפני הקיבוץ והחזרות לקראתם, פעילות של תרומה לקהילה ועוד. אך מעבר לפעילות המאורגנת – האווירה החברתית הנוצרת בקיץ הפעיל הזה, מחזקת את הקשרים בין הילדים, וגם בשעות אחה"צ והערב הם מתארגנים באופן עצמאי למשחקים שונים, וברוב לילות הקיץ, או שבתי ישנה אצל חברות או שחברות ישנו אצלה. ילדיי ישבו בקיץ מול מסכים הרבה פחות מאשר בשנת הלימודים. פשוט, לא היה להם זמן. הם היו עסוקים.

בכל פעם שאני מדבר או כותב על כך, אומרים לי: "זו לא חכמה. איך אתה יכול להשוות קיבוץ לעיר?". זו כן חכמה. ראשית, החיים בקיבוץ הם בחירה, שמעטים בוחרים בה. שנית, הבחירה של הקיבוץ שלי, אורטל, להישאר שיתופי, מנוגדת לרוח ההפרטה השלטת בתנועה הקיבוצית. ושלישית, גם קיבוץ שיתופי קובע לעצמו את סדר העדיפויות. הבחירה להעלות את החינוך החברתי-קהילתי על ראש שמחתנו, אינה מובנת מאליה.

סדר העדיפויות הזה יכול להיות גם של הורים מחוץ לקיבוץ. גם הם יכולים להפוך את החופש הגדול לאתגר חינוכי וחוויתי, אם רק יבחרו בכך. זה יקר בעיר וזה יקר בקיבוץ. אך אין זו שאלה של יוקר, כי אם של סדרי עדיפויות. נכון, אופן ההתארגנות השיתופית מקלה מאוד על היתכנות של קיץ כזה, אך גם הורים בעיר יכולים להתארגן באופן קהילתי, להקים קואופרציה של חינוך חברתי ולבטח יוכלו להסתייע בשירותיו הטובים של המתנ"ס המקומי.

השינוי העיקרי הוא בתודעה – לא לראות בחופשה תקופה של "לא לימודים", אלא של "כן חינוך"; חינוך חברתי קהילתי.  

* "ישראל היום"