הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי: הייטנר

מין: זכר

RSS: לקטעים לתגובות

ארכיון:

קטעים בקטגוריה: ׳¨׳¦׳— ׳¨׳‘׳™׳. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 18.1.17

* מסרון קטלני – העובדה שנתניהו לא דיווח למשטרה על כך שנוני מוזס סחט אותו או ניסה לשחד אותו, כמסופר בנראטיב של אוהדיו, מוכיחה שזהו נראטיב שקרי. היה כאן מו"מ דו צדדי, בין שני בעלי כוח קשוחים, מנוסים ומושחתים על עסקה אפלה, שלא יצאה לפועל, בסופו של דבר.

ולמה נתניהו הקליט את השיחות ושמר את ההקלטות? כנראה, כדי שלקראת פרסום מביך זה או אחר של תחקיר זה או אחר ב"ידיעות", מוזס יקבל ווצאפ עם דוגמית מההקלטה. מישהו אמר סחיטה?

* הוכחה לצדיקותו - יש לפרסם לאלתר (ולא להמתין לסוף החקירה) את הקלטות המו"מ המאפיוזי בין נתניהו למוזס. לא רק את התמלילים - את ההקלטות עצמן. למרות שיש הקלטות רק של שתיים מן הפגישות הרבות והארוכות. למרות שברור שנתניהו ידע שהן מוקלטות ולכן נקט זהירות. זה אינטרס ציבורי מובהק. ועם זאת, ברור שמה שלא יהיה בהן, חסידיו של נתניהו יראו בהן הוכחה ניצחת לצדיקותו.

* דוגמה אישית – אחד מחסידיו השוטים של נתניהו, שיבח אותו בפוסט שהעלה בפייסבוק, על כך שקיבל ממילצ'ן את הסיגרים והשמפניות ובכך חסך לקופת המדינה את הוצאות האירוח.

שתי הערות:

א. לא המצאתי את זה.

ב. הנ"ל כתב את הדברים ברצינות.

* מיהו חסיד שוטה – הרוב הגדול והמכריע של מצביעי הליכוד אינם חסידים שוטים של נתניהו. אנשים מצביעים בקלפי מכל מיני סיבות; בשל תמיכה אידיאולוגית בדרך, בשל תמיכה מסורתית במפלגה, בתור הרע במיעוטו, כי הם מעדיפים אותו על כל אלטרנטיבה, כיוון שהם חושבים שההצבעה האמתית היא בין שתי המפלגות הגדולות והם מעדיפים אותו על היריב ועוד. גם מי שהצביעו לליכוד מתוך הערכה לנתניהו, אינם בהכרח חסידים שוטים.

אז מיהו חסיד שוטה? חסיד שוטה הוא מי שסוגד לאליל שלו ללא מחשבה וללא ביקורת, עד כדי כך שהוא מוצא צידוק לכל דבר שהוא אומר או עושה, אבסורדי וחמור ככל שיהיה. אלה שמחפשים ומוצאים מתחת לאדמה כל מיני הסברים להצדקת מעשיו של נתניהו, כמו בפרשות מילצ'ן ומוזס, הם חסידים שוטים.

בשפה היהודית קוראים לזה עבודה זרה.

* אדבוק בדרכי - כאשר אני כותב נגד עלילת הדם המרושעת על פיה נתניהו הסית נגד רבין, נגד הדה-לגיטימציה להפגנה נגד אוסלו בכיכר ציון או נגד השקר כאילו הוא צעד ליד "ארון קבורה לרבין"; כאשר כתבתי נגד העליהום של "רקלוביבי" ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" ערב הבחירות האחרונות, או כאשר תמכתי בנאומו בפני בתי הנבחרים נגד הסכם הגרעין עם איראן – כמעט כל אלה שמאשימים אותי שאני מונע משנאה תהומית ובלתי רציונלית לנתניהו וכי אני בסך הכל קיבוצניק סססססמולן, כאשר אני מבקר אותו על שחיתותו, נהנתנותו, פחדנותו וחוסר מנהיגותו (בפרשת אזריה, למשל) ונטייתו לבסס את מנהיגותו על "הפרד ומשול", הפצת שנאה מרושעת ודחיקת רגלי כל מנהיג שמגלה סימנים של צמיחה והתחזקות, הריעו לי והרעיפו עליי לייקים ותשבחות. וכמעט כל אלה שמריעים לי ומרעיפים עליי תועפות של לייקים ותשבחות כאשר אני מבקר את נתניהו – בכל פעם שאני מגן עליו מאשימים אותי שאני בסך הכל ימני קיצוני, מתנחל בגולן וכותב ב"ביביתון" ובעצמי הייתי שותף לרצח רבין...

אני אדבוק בדרכי – בכל מקרה אכתוב את האמת שבה אני מאמין, בלי לכבול את עצמי למחנאות אוטומטית ובוודאי לא לאהדה או שנאה אוטומטית למנהיג זה או אחר. גם לא לנתניהו. אין לי כל בעיה לשבח אותו על מעשה א' ולגנות אותו על מעשה ב' בהפרש של 5 דקות, אם אחשוב שהוא צודק במעשה א' וטועה במעשה ב'.

* שתיקת הכבשים – מבין כל הכותבים ב"ידיעות אחרונות" היחידים שגילו יושרה ואומץ וקראו בפומבי למוזס להשעות את עצמו / לפרוש מתפקידו כעורך אחראי הם בן דרור ימיני וסבר פלוצקר (בהתאמה). כל כך לא מפתיע.

וכל כך לא מפתיע שבקרב הליכוד אין אפילו אמיץ אחד שייצא נגד נתניהו.

* מבינים מה מצפים מהם – בדיקת המכון לרפואה משפטית באבו כביר, בגופת המחבל מארמון הנציב בירושלים, מוכיחה שהוא נהרג מירי הצוערים. אמנם הם אינם לוחמים קרביים, אבל הם מבינים מה צה"ל מצפה מהם ולשם מה הם מקבלים נשק ליד – להסתער על מחבל בפיגוע, גם כאשר הוא שועט במשאית, ולירות בראשו על מנת להרוג. הם לא ברחנים פחדנים שמסתתרים אחרי תעמולת האפקט-שמפקט.

* חיילים פחדנים - מחבל שניסה לפגע בטול כרם נורה ונהרג בידי חיילים שפחדו לירות בגלל אפקט שמפקט.

* מי יעצור את מחול השדים - יש אדם אחד שבכוחו לשים קץ למחול השדים של ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו. שמו בנימין נתניהו. האחריות הלאומית מחייבת אותו לעשות כן. אבל החשבון שלו אחר. ועל פי החשבון שלו, הוא נבנה מהשנאה הזאת.

* רולטה איראנית – במאמרי "רצופה כוונות טובות", שבו ניתחתי את תקופת נשיאותו של אובמה, כתבתי שהסכם הגרעין האיראני הוא הנזק הגדול ביותר שהמיט אובמה על האנושות. בתגובה להגדרה זו, שאל אותי קורא, מה יגרום לי לשנות את דעתי על ההסכם. השבתי לו, שכל עוד ברור לי שאין חיה כזאת "גרעין איראני למטרות שלום", ברור לי שכל הסכם שמשמעותו היא פחות מביטול טוטלי של יכולות הגרעין ותכנית הגרעין של איראן, הוא הרה אסון.

ואחרי שהשבתי לו... בכל זאת, שאלתי את עצמי, נניח שב-25 השנים הבאות נראה שתכנית הגרעין מוקפאת לגמרי, ואז גם יתחלף השלטון באיראן והשלטון החדש יבטל מרצונו את התכנית – האם גם אז לא אשנה את דעתי?

למה הדבר דומה? אם אדם יקפוץ מהקומה העשירית, ובדרך יתקל בחבל כביסה שיאט את תאוצת נפילתו ואז ייפול על שיח רך וחייו ינצלו – האם המסקנה שלי צריכה להיות שלקפוץ מהקומה העשירית זה צעד רציונלי ונכון?

* יועצים חיצוניים - נשיא צרפת פרנסואה הולנד אמר, בהתייחסו לדברים של טראמפ, שהאיחוד האירופי אינו זקוק ליועצים חיצוניים שיאמרו לו מה לעשות. הוא אמר את הדברים בעיצומה של ועידה בינלאומית שהוא כינס, של יועצים חיצוניים שיאמרו לישראל מה לעשות.

* שופר ה-BDS - איך פשקוויל המערכת של "הארץ" מגדיר את תועבת ה-BDS? "מי שמאמין שחרם על ההתנחלויות או על ישראל — כמי שמאפשרת אותן ואת שגשוגן — עשוי לקדם את הפסקת העוול שנמשך זה חמישים שנה". ולמה אני מציין זאת? כי יש בתוכנו מיתממים, המנסים להפריד בצורה מלאכותית בין החרם על ישראל, שהוא כמובן בלתי לגיטימי, לבין "חרם על ההתנחלויות" שהוא לגיטימי, כביכול. והנה, פשקוויל המערכת מסיר את המסכות, ותומך בפירוש בחרם על ישראל. אבל האם ה"עוול" שה-BDS נלחם נגדו הוא בן 50 שנה, או בן 69 שנים? אנו יודעים כמובן את התשובה. ומי שקורא את פשקווילי דבוקת שוקן יודע, שזו גם גישת הדבוקה.

הפילוסוף היהודי צרפתי הדגול טריגנו היטיב לנתח במאמר ב"ישראל היום", את האנטי ציונות והאנטי ישראליות כביטוי העכשווי המובהק של האנטישמיות. חוד החנית של האנטישמיות בימינו זו מארת ה-BDS, שאותה שוקן מקפיד לפנק בעיתונו.

* חומה מגוננת – בתש"י (1950) הוציאה קבוצת כנרת את הספר "כנרת בימי מבחן"; ספר המתאר את עמידת הקבוצה בקרבות תש"ח. הספר מתאר את המלחמה ואת חיי המשק, עדויות של הלוחמים ודברים לזכר הנופלים.

מצאתי עותק של ספר זה בארכיון הגולן, עם הקדשה שכתבה, בשם קב' כנרת, זיוה ליש. אין תאריך להקדשה: "תמיד היה הגולן עבורנו 'ההר שמנגד'. משם נפתחה הרעה בימי ראשית המדינה. היינו קו החזית ויכולנו להם. היום אתם קו החזית. חומה מגוננת. אנחנו אתכם תמיד".

* יחס הסיקור - השבוע מתקיים בראשל"צ כנס ראש הממשלה העשירי לשפה העברית "לשון ראשון". במהלך הטקס יוענק הפרס ליצירתיות בשפה העברית ע"ש מאיר אריאל לפזמונאי דודו ברק ולזמרת והיוצרת רונה קינן. מעניין מה יהיה היחס בין הסיקור של האירוע לסיקור קרב הבוץ הדוחה בין אביב גפן ואיל גולן.

* רגשות מעורבים – במסגרת מחקר שאני עורך, קראתי מחקר - עבודת תזה שכתבה מסטרנטית במדעי המדינה לפני 13 שנים, על השינויים בעמדת מפלגת העבודה בנושא הגולן. מצאתי שם דברים מעניינים שלבטח ישרתו את המחקר שלי. וכשעיינתי ברשימת המקורות, מצאתי שם: ראיון עם אורי הייטנר.

מצד אחד, ממש שמחתי לפגוש מכר ותיק. ומצד שני... קצת נבהלתי מהסניליות. שמא אני מתחיל לפתח אלצהיימר-נעורים?

אגב, דבר שגרם לי לקורת רוח רבה. מוסיקולוג הכותב מחקר על יאיר רוזנבלום התקשר אליי, כדי לקבל כמה פרטים ביביליוגרפיים על אודות מחקר שכתבתי פעם על התפילה בשירתו של אברהם שלונסקי, ובה פרק נרחב על "שיר שבת" ("עטוף נא אל שדי"), שאותו הלחין רוזנבלום. סוג של דרישת שלום, מעין "שלח לחמך", כעבור שבע שנים.

* ביד הלשון

החדר הסגלגל – ביום שישי הקרוב, עיני העולם כולו תהיינה נשואות לחדר הסגלגל, לשכת נשיא ארה"ב, באגף המערבי של הבית הלבן, עם היכנסו של טראמפ לתפקידו, במקום אובמה.

מה פירוש סגלגל? האם בתוך הבית שכולו לבן, יש חדר אחד שצבעו סגול בהיר?

אין כל קשר לצבעו של החדר, אלא לצורתו. החדר הוא בצורת אליפסה. סגלגל הוא בעברית – אליפטי. החדר הסגלגל, הוא תרגום של Oval Office (תרגום מדויק יותר הוא המשרד הסגלגל).

המעניין הוא, שבעוד המילה החז"לית סגלגל לא נקלטה בעברית המדוברת, דווקא "החדר הסגלגל" נקלט.

אגב - בעקבות פרשת קלינטון / מוניקה לוינסקי קיבל המקום את הכינוי "החדר השגלגל".

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 18/1/2017 00:07 בקטגוריות אנשים, הגולן, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, רצח רבין, שחיתות, תקשורת, תרבות, צבא
הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

צרור הערות 21.12.16

* לחץ על חמאס - בחספין שבגולן מוצגת תערוכת קריקטורות פרי מכחולו של הדר גולדין ז"ל, קצין צה"ל שנהרג ב"צוק איתן", בהפרת אחת מהפסקות האש הרבות, ומחבלי חמאס מחזיקים בשרידי גופתו.

בטקס ההשקה מתח אביו, פרופ' שמחה גולדין, ביקורת על ההנהגה המדינית והצבאית, על חוסר המעש שלהם, והימנעות מפעולה להשבת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין, וכינה זאת שבר ערכי.

שר הביטחון ב"צוק איתן" בוגי יעלון, קרוב משפחה של משפחת גולדין, הביע בדבריו התנגדות להחזרת מחבלים תמורת גופות החללים, וטען שיש להפעיל לחץ על חמאס כדי להביאם להחזיר את הגופות.

לבי לבי למשפחת גולדין, אני מזדהה עם כאבם ועם דרישתם. אני מסכים עם שני צדי המשוואה של יעלון – הן ההתנגדות לשחרור מחבלים והן התמיכה בהפעלת לחץ. אולם אני מודה שאיני יודע למה הכוונה. איזה לחץ אפקטיבי ניתן להפעיל, תוך הקפדה על הימנעות מחימום מחדש של הגבול (ואני משוכנע שאף אחד אינו רוצה בהתחממות כזו).

* השאלה שלא נשאלה - משה בוגי יעלון הרצה בפני חניכי מדרשת השילוב בנטור והמכינה הקדם צבאית במיצר – בפני עשרות בני נוער מן האיכותיים והערכיים ביותר, העומדים לקראת גיוס בשנה הבאה. יותר משהייתה זו הרצאה של פוליטיקאי, הייתה זו הרצאה של מחנך. הוא דיבר אתם על ציונות, יהדות, אמונה בצדקת הדרך הציונית, על ערכים, וקרא להם לבחון לפני כל החלטה משמעותית בחיים, הן בצבא והן באזרחות, את טובת הכלל ותרומתם לכלל, לא פחות מטובתם האישית.

בשלב השאלות הופתעתי – הייתי בטוח שהשאלה הראשונה תהיה על אלאור אזריה, אך להפתעתי לא נשאלה אף שאלה בנושא. שמא הנושא מוצה בדיון הציבורי? שאלתי את בוגי לדעתו, והוא אמר שזה מקרה חריג, הפעם הראשונה שהוא לא נשאל על הנושא; הסוגיה רוחשת ולבטח תסעיר מחדש את הרוחות לקראת הכרעת הדין.

* מ"ימין" לנתניהו - בן כספית דיווח ב"מעריב" שגורמים במפלגת העבודה הציעו ליעלון את ראשות מפלגת העבודה ללא פריימריז ואת הוצאת גורמי השמאל מן הרשימה באמצעות ועדה מסדרת. יעלון דחה את ההצעה, ומקורבו אמר לעיתון שהוא נמצא "עמוק בימין, ותהום פעורה בין עמדותיו לעמדות מפלגת העבודה".

באופן כללי, ועל סמך ניסיוני, אני מתייחס בחשדנות רבה לאמינותו של בן כספית. איני יודע אם היו דברים מעולם ואם כן – עד כמה הפרטים מדויקים.

אולם אני מאמין שאם אכן הוצעה ליעלון הצעה כזאת – הוא היה דוחה אותה מהנימוקים שהציג המקורב.

יעלון הוא יריב של נתניהו ושל הימין בכל הקשור לממלכתיות, לניסיון לרסק את האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה – בית המשפט, התקשורת, הרגולציה וכו'. הוא מבקר בחריפות את שיטת ה"הפרד ומשול" של נתניהו, ההיבנות שלו על פלגנות וליבוי שנאה בחברה הישראלית. הוא מציג אלטרנטיבה של מנהיגות ישרת דרך, נקיית כפיים, צנועה ומבוססת על דוגמה אישית.

אולם מבחינה מדינית ביטחונית, במושגים המקובלים של "ימין" ו"שמאל", עמדותיו של יעלון הן מ"ימין" לנתניהו – הוא מתנגד לדרך נאום בר-אילן, לדברי נתניהו בתכנית הטלוויזיה האמריקאית "שישים דקות" בשבוע שעבר וכד'.

* מי חיסל את מהנדס הטרור? – האם המוסד חיסל את מהנדס הטרור מוחמד א-זווארי? מנין לי לדעת? אין לי מושג.

אבל אני יודע שהאיש בן מוות, והעולם ללא נוכחותו הוא מקום שטוב יותר לחיות בו. אני יודע שהמוסד קיים בין השאר כדי לשחרר את העולם מנוכחותם של זווארים כמותו. גם אם לא המוסד חיסל אותו – טוב שהמחבלים חושבים שהמוסד חיסל אותו. גם אם המוסד חיסל אותו – טוב שהדבר לא פורסם רשמית ונשאר בערפל.

* שידור חוזר - חודש בדיוק לפני רצח רבין, אספסוף של ביריונים תקפו באלימות את שר השיכון (בנימין בן אליעזר) במכוניתו, באופן שבו אספסוף של ביריונים תקפו באלימות את שר השיכון (גלנט) במכוניתו, בראשית השבוע בעמונה.

* תחמושת למחבלים - הברחת טלפונים ניידים למחבלים כלואים, היא פשע לא פחות חמור מהברחת אקדחים לאותם מחבלים. השליטה של אותם רבי מחבלים בארגוניהם, באמצעות הקשר אליהם מהכלא, עלולה לסכן חיי ישראלים, יותר מנשק הנמצא פיזית בידיהם.

אם יוכחו החשדות נגד חבר הכנסת גטאס, יש למצות עד תום את סעיפי האישום הקיימים בספר החוקים הישראלים, על סיוע לטרור.

* אינו עונה - המשטרה: גטאס אינו עונה. איך הוא יענה? הטלפון שלו אצל המחבלים בכלא.

* פופוליזם לשמו – הצעתו של השר אלקין להדיח מהכנסת את ח"כ גטאס בגין החשדות נגדו היא פופוליזם לשמו, ואולי גם ניסיון להצדיק בדיעבד את "חוק ההדחה". אם החשדות נגד גטאס יתאמתו והוא יורשע בדין, הוא בלאו הכי יודח, גם ללא החוק המיותר והמזיק.

* בעד הטבח – מזכ"ל מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הגורם המרכזי בחד"ש – המפלגה הגדולה ברשימת המשותפת) עאמר עאדל, חוגג את הטבח ההמוני בחלב: "איחוד העיר חלב מידי ארגוני הטרור הוא נקודת מפנה בהדיפת טרור ה'תכפיר' בסוריה ובהכשלת מתקפת האימפריאליזם והריאקציה על עמי האזור... העם הסורי שילם מחיר כבד כתוצאה משליטת כוחות הטרור, והקריב קורבנות רבים כדי להכריע את הטרור. יש לנו עמדה נחרצת נגד כל פגיעה באזרחים, ואנו תומכים בפתרון מדיני שבמרכזו מיגור הטרור וכינון תהליך פוליטי שמשלב את כל הכוחות הסוריים שמאמינים בסוריה מאוחדת, עצמאית, דמוקרטית ופלורליסטית."

יש לציין שבאותה מפלגה יש גם דעות אחרות, אפילו הפוכות. מנהיג המפלגה איימן עודה גינה את הטבח. אבל עובדה היא, שדמות מרכזית כל כך תומכת בטבח ההמוני, והוא לא היחיד. עובדה זו מדברת בעד עצמה.

רק בכל הקשור לישראל, יש להם דעה אחידה.

* מחדל חמור - הקלות הבלתי נסבלת שבה נרצח שגריר רוסיה בטורקיה, מצביעה על מחדל אבטחה אדיר, הן של טורקיה והן של רוסיה. מסתבר שהנציגים הזרים היחידים באנקרה שיש להם אבטחה, הם של ישראל וארה"ב.

לישראל יש היסטוריה של התנקשויות בנציגים דיפלומטיים שלה בטורקיה. לפני 45 שנים נרצח באנקרה הקונסול הכללי של ישראל בטורקיה אפרים אלרום, שנחטף ונרצח בידי טרוריסטים מארגון שמאל רדיקלי טורקי – "הצבא העממי לשחרור טורקיה". באותה תקופה דרג היחסים הדיפלומטיים בין המדינות לא היה מלא, לא היו שגרירים והקונסולים הכלליים היו הדיפלומטים הבכירים בנציגויות של שתי המדינות.

כעבור 21 שנה, ב-1992, נרצח קב"ט שגרירות ישראל בטורקיה, אהוד סדן, שמכוניתו מולכדה בידי מחבלים מ"ארגון הנקמה האיסלמי".

* החלטה סבירה - שמעתי את דבריה של אודליה כרמון, קורבן פגיעתו המינית הרעה של האנס הסדרתי משה קצב נגד שחרורו המוקדם, ואני מבין ללבה ולסערת נפשה. אולם אני משער שאלו היו תחושותיה ביום שחרורו, גם אילו שוחרר בתום ריצויו המלא של העונש. כך, מן הסתם, חשים קורבנות פשע, כשהפוגעים בהם משתחררים מן הכלא, ומבחינתם הם צודקים.

אולם לא בכדי, בחברה מתוקנת לא הקורבנות שופטים את הפושעים, אלא מערכת מקצועית, אובייקטיבית, הרואה את טובת הכלל. והמערכת השיפוטית בישראל כוללת בתוכה גם את מערך השחרור המוקדם של אסירים.

העובדה שוועדת השחרורים לא שחררה את האנס הסדרתי בחלוף 2/3 מתקופת מאסרו, מעידה על כך שאין המדובר בשחרור אוטומטי ולא בהנחת סלב. איני יכול לקבוע האם הוועדה צדקה בהחלטתה, אולם מקריאת נימוקיה, אני יכול לומר בוודאות שזו לפחות החלטה סבירה.

הוא כבר אינו סרבן טיפול כשהיה, ועל פי חוות הדעת המקצועיות שהוצגו לוועדה, הוא מפנים את חומרת מעשיו ומביע עליהם חרטה. האם הוא משקר? יתכן. אולם הספק קיים לגבי כל אסיר המביע חרטה ערב שחרורו, וראוי לסמוך על שיקול דעתם המקצועי של האנשים המנוסים העוסקים בכך.

שלילת חירות היא עונש כבד מנשוא, והאינטרס של החברה היא לאפשר מנגנון של שחרור מוקדם בגין התנהגות טובה, והדבר נכון גם לגבי האנס הסדרתי קצב.

יש לזכור, שהוא לא ממש יוצא לחופשי, אלא במשך שנתיים נוספות חלות עליו הגבלות לא פשוטות.

העיקר הוא למנוע מצב שבו בתום תקופת הקלון תחזור על עצמה חרפת דרעי. אני משוכנע שהפעם זה לא יקרה.

* ביד הלשון

התרגיל המסריח – את הפינה הקודמת הקדשתי למונח הפוליטי "התרגיל המבריק". הפעם אקדיש אותה למונח אחר מן ההיסטוריה הפוליטית הישראלית, המנציח תרגיל אחר.

"התרגיל המסריח" הוא הכינוי שהדביק יצחק רבין לתרגיל שחולל יריבו המר בהנהגת מפלגת העבודה שמעון פרס, בניסיון להפיל את ממשלת האחדות הלאומית בה היה חבר, ולהחליפה בממשלה בראשותו.

פרס היה מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר בממשלת האחדות השניה, בראשות יצחק שמיר מהליכוד, שקמה ב-1988, אחרי ממשלת הרוטציה. התרגיל היה חתירה מתוך הממשלה להפלתה, באמצעות שכנוע המפלגות החרדיות – ש"ס, אגודת ישראל ו"דגל התורה" לתמוך בהפלת הממשלה והקמת ממשלה בראשותו, תמורת הבטחות מפליגות בענייני דת ותקציבים, וכן שכנוע ח"כים ממורמרים מן הליכוד שלא נכנסו לממשלה (אברשה שריר) לערוק אליו ולהתמנות לשרים.

כאשר הצליח פרס לשכנע את המפלגות החרדיות, והוא היה משוכנע שיש לו רוב, הוא יזם משבר מלאכותי סביב סוגיה מדינית. הכוונה הייתה להצביע בעד הצעת אי אמון בממשלה ולהפילה. כשלשמיר נודע על הכוונה, הוא פיטר את פרס, ובעקבות זאת פרשה "העבודה" מן הממשלה, והפילה את ממשלת שמיר בהצבעת אי אמון. הייתה זו הצבעת אי האמון היחידה בתולדות הכנסת, שבה נפלה הממשלה.

הנשיא הרצוג הטיל על פרס להרכיב ממשלה. הרב ש"ך, מנהיג "דגל התורה" אסר על מפלגתו להצטרף לממשלת פרס, הרב עובדיה יוסף, מנהיג ש"ס, החרה החזיק אחריו. שתי מפלגות אלו היו שותפותיו של פרס לתרגיל, והאיסור עליהן להצטרף שיבש את התרגיל. רק אגודת ישראל נותרה עם פרס, ויחד עם ח"כ שריר, היה בכך כדי להעניק לו רוב דחוק. הוא הציג את ממשלתו בפני הכנסת, אך שני ח"כים מאגודת ישראל, מזרחי וורדיגר, שסרו למרותו של הרבי מילובאוויטש, הבריזו מן ההצבעה והיא בוטלה.

גם בתוספת הזמן לא הצליח פרס להרכיב ממשלה. אי לכך, הנשיא הטיל על שמיר להרכיב ממשלה, והוא הרכיב ממשלה חדשה, שמשלה עד בחירות 1992.

יצחק רבין, שכינה את התרגיל "התרגיל המסריח" הרחיב: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה, נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית".

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 21/12/2016 00:00 בקטגוריות אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, צוק איתן, רצח רבין, שחיתות
הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

צרור הערות 16.11.16

* ההסתה האמתית - נתניהו צודק בטענתו שהניסיון להדביק לו הסתה לפני רצח רבין הוא שקרי. הייתה הסתה, ואף הסתה חמורה, אך היא הייתה בימין הרדיקלי, בשולי השוליים, בוודאי שלא בקרב האופוזיציה הפרלמנטרית. בוודאי שנתניהו לא קשור אליה. וכפי שהוא הוכיח, הוא אפילו יצא נגדה.

ניתן לומר עליו, במידה רבה של צדק, שלא עשה די כדי להיאבק בהסתה ובאלימות. זה נכון, אך זו במידה רבה חכמה בדיעבד. הרי גם השב"כ, המשטרה ואף רבין עצמו, לא עשו די, כי אף אחד לא העלה על דעתו לאן זה עלול להגיע. אך בהחלט, על כך ראוי לעשות חשבון נפש.

האשמתו של נתניהו בהסתה, היא פשוט שקר ועלילה.

בעקבות דברי נתניהו, ברק קפץ והעלה באוב את סיפור "ההלוויה" ברעננה. לכאורה, הוכחה להסתה של נתניהו. אך זהו שקר וכזב.

בנושא זה כתבתי בעבר: "כשהייתי סטודנט, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: 'ההשכלה הגבוהה'. ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, החקלאות, הבריאות, התרבות וכן הלאה. לפני שנים אחדות, כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב 'רבין ממית את הציונות'. אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני 'יודע' שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח".

איני מתומכיו וחסידיו של נתניהו. רחוק מכך. אך לא צריך לתמוך בו כדי להוקיע את עלילת הדם נגדו, הנובעת מחשבון פוליטי, ונמשכת כבר 21 שנים. העלילה הזאת היא הסתה אמתית.

* בחזרה לשיעורי האזרחות - העליתי לפייסבוק פוסט המוכיח, שאין שחר להאשמתו של נתניהו בהסתה שקדמה לרצח רבין. יש המתפלאים על עצם העובדה שאני טורח להגן על מי שאני מרבה לבקר. עצם הפליאה היא עדות לבעיה האמתית שלנו – המחנאות האוטומטית. כאילו, אם אני תומך בנתניהו, עליי לתמוך כעיוור וכאוטומט בכל מעשה ואמירה שלו, יהיו חמורים ככל שיהיו, ואם אני מתנגד לו, אני צריך להסכים עם כל טענה נגדו, כולל עלילת דם נוראה שאין לה שחר.

כצפוי, התגובות לפוסט היו חריפות. אין זה פלא. קשה לבלבל בעובדות מוח שנשטף במשך 21 שנה בנראטיב מסוים.

יש כאן בעיה המחייבת מחקר רציני בתחום פסיכולוגיית ההמונים – מה גורם לכל כך הרבה אנשים להשתוקק באופן אובססיבי לכך שמחצית עמם יהיו, כביכול, שותפים לרצח ראש הממשלה. מה גורם לאנשים רבים כל כך לתאוות ה"הוכחה", שראש ממשלתם אשם ברצח ראש ממשלת ישראל לשעבר. זו תופעה חולנית, המחייבת מחקר.

אין לי הכלים המקצועיים להתמודד עם התופעה מן הבחינה הפסיכולוגית, ולכן אומר כמה מילים ברמה האידיאולוגית – פוליטית.

רצח רבין הוא האסון הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל. האסון הנורא הזה מחייב את החברה הישראלית למלחמת חורמה באלימות הפוליטית, בהסתה פוליטית, בעבריינות פוליטית. בכל עבריינות פוליטית – כולל סרבנות, למשל.

כדי להצליח במלחמה הזאת, חשוב להבהיר מה ההבדל בין מאבק פוליטי לגיטימי של אופוזיציה נגד השלטון, של אזרחים נגד מדיניות שהם מתנגדים לה, לבין מאבק אלים ומפר חוק. במילים אחרות – ההבדל בין מאבק שהוא נשמת אפה של דמוקרטיה, לבין מאבק שהוא הרמת יד על הדמוקרטיה.

מי שמערבב בין המאבקים ומטשטש את ההבדלים, נותן יד לאלימות פוליטית, מכשיר אותה. מי שאומר שניצחון נתניהו בבחירות הוא ההמשך של רצח רבין – ולא שניצחון של מועמד בידי העם בקלפי בבחירות חופשיות הוא היפוכו המוחלט של רצח פוליטי, מכשיר את הקרקע לרצח פוליטי. מה המסר של המטשטשים? שמאבק פוליטי הוא לגיטימי כאשר הוא מבטא את העמדה שלי והוא אינו לגיטימי כאשר הוא מבטא את העמדה האחרת.

בנימין נתניהו היה ראש האופוזיציה והוביל מאבק פוליטי לגיטימי נגד הממשלה ונגד מדיניותה. זאת הדמוקרטיה. במקביל היה גם מאבק אלים, בלתי חוקי ואנטי דמוקרטי, נגד אותה ממשלה ונגד אותה מדיניות, שהסתיים ברצח הנורא. המאבק הדמוקרטי נגד הממשלה היה היפוכו המוחלט של המאבק הבלתי דמוקרטי. מי שמציג את שני המאבקים כמקשה אחת, צריך להתחיל את שיעורי האזרחות שלו מבראשית.

* דברי בלע והסתה - ספק אם ב-68 שנות פעולתה של הכנסת נשמעו מעל במתה דברי בלע והסתה חמורים כמו אלו שאמרה זהבה גלאון, בדיון לציון 21 שנים לרצח רבין, לעברו של ראש הממשלה: "עם כל הכבוד, לא אתה הקורבן של רצח רבין. אתה יכול לספר עד מחר כמה היית נגד הרצח, וכמובן שלא אתה לחצת על ההדק, אבל אין אף אחד בעולם שהרוויח מרצח רבין כמוך. זה היה רצח מושלם ומשתלם. אתה חייב את הקיום הפוליטי שלך לרצח".

כאשר אדם הופך לגוש שנאה, אין גבול לרעל שהוא מסוגל להשפריץ.

אם ללכת לפי שיטתה, מי שהרוויח מרצח רבין הוא פרס, שנעשה באותו היום ראש הממשלה. משפט נתעב נכון? נכון. כמו המשפט הנתעב של המסיתה.

אולם אם ללכת בשיטתה המעוותת, הוא נכון יותר מהמשפט הנתעב שלה. פרס נהיה ראש הממשלה בעקבות רצח רבין. נתניהו לא נבחר לראשות הממשלה בזכות הרצח, אלא למרות הרצח. ערב הרצח הוא הוביל בסקרים. למחרת הרצח הוא התרסק ופרס הוביל בהפרש של 40%. הפער נמחק ונתניהו נבחר בעקבות מתקפת הטרור הפלשתינאית, שהיא תוצר ישיר של הסכם אוסלו.

הסכם אוסלו התרסק אך ורק בשל הטרור, שהפעילו מי שמלכתחילה לא התכוונו אפילו יום אחד לבצע את ההסכם עליו חתמו.

רצח רבין היה פשע נתעב יותר מכל פשע אחר בתולדות המדינה. אולם הוא לא השפיע כהוא זה על התהליך המדיני. בטווח הקצר הוא השפיע, בכיוון הפוך לזה שגלאון מתכוונת אליו, כאשר פרס החליט מיד לבצע את הנסיגה שרבין הקפיא כתוצאה מן הטרור. אולם לטווח הרחוק, הטרור הפלשתינאי אותו הוביל ערפאת, והסרבנות הפלשתינאית להצעות ישראליות שרבין לא חלם להציע, הם הגורם לריסוק ההסכם.

אבל אי אפשר להתמודד עם שנאה חולנית באמצעות עובדות.

* מי הרוויח? – למען הסר ספק, איני טוען, חלילה, שמי שהרוויח מהרצח הוא פרס. אני טוען, שאם ניקח את הטיעון הנואל של זהבה גלאון - נכון יהיה לומר שמי שהרוויח הוא פרס. אבל הטיעון הוא נואל ונבזי. אף אחד לא הרוויח מהרצח. כולנו הפסדנו.

* יש גבול - על החברה הישראלית לעצב נורמה, המציבה בפני ארגונים ואנשים את הברירה: האם הם רוצים להיות חלק מן השיח הישראלי, או הם רוצים לפעול נגד ישראל ברחבי העולם. אי אפשר לפסוח על שתי הסעיפים. מי שפועל נגד ישראל, אינו יכול להיות חלק מן השיח שלנו. הם לא יכולים ליהנות משני העולמות. החברה הישראלית צריכה לומר להם: עד כאן. זאת לא צריכה להיות אמירה של ה"ימין". זאת צריכה להיות בראש ובראשונה אמירה של ה"שמאל" הציוני, הפטריוטי, השפוי. אותם ארגונים ואנשים, פסלו את עצמם מלהיות חלק מן השיח הישראלי. ארגונים ואנשים אחרים בעתיד, יחשבו פעמיים. מי שפועל להחרים את ישראל, צריך להיות מוחרם בישראל. מה לא ברור בזה?

* אקיבוש שלמחרת אקיבוש – מושב בית שערים הזמין, משום מה, את נציגי "שוברים שתיקה" להרצאה. נציגי הארגון מכרו את סחורת הפיגולים שלהם, ועל כל הסגה או דבר ביקורת מצד המשתתפים, הייתה להם תשובה, מנטרה מן המוכן, מענה אוטומטי מכשיר-כל: "אקיבוש".

"אבל", אמר אחד המשתתפים, "ישראל נסוגה מרצועת עזה, הטרור משם נמשך והתגבר, וכשישראל יצאה להגנת אזרחיה שוב יצאתם נגד פעולות צה"ל".

שלושה ניחושים: מה הייתה תשובתם?

לא תנחשו. "עזה היא עדיין שטח קבוש".

הבנתם? ובכן, כך ייראה היום שלמחרת הנסיגה מיהודה ושומרון. הטרור משם ימשך ויתגבר, ומשת"פיו בתוכנו יצדיקו אותו ויגנו פעולות צה"ל להגנה על אזרחי ישראל, בטענה שגם אחרי שישראל נסוגה אקיבוש נמשך.

* לא יאה – אחד מחברי המושב הגדיר את המרצים בתואר סמרטוטים.

לא יפה. לא נאה ולא יאה.

ביום הכיפורים הקרוב, מן הראוי שאותו אדם יבקש סליחה ומחילה מציבור הסמרטוטים על ההשוואה הנואלת.

* נגד החוק שאני בעדו – אני מתנגד לחוק המואזינים שאני בעדו. מה פירוש המשפט ההזוי הזה?

אני בעד החוק, עקרונית. הוא חוק נכון וצודק, שבא לתת מענה למטרד סביבתי ולשים קץ לתופעה מכוערת של כפיה דתית.

ולמרות זאת אני נגד החוק, כי נזקו עולה על תרומתו. בתקופה מתוחה כל כך, אין כל סיבה להבעיר עוד מוקדי סכסוך בין העמים, ובטח לא סכסוך בין הדתות. זה מיותר, זה מזיק, אין לכך הצדקה.

זה בדיוק המקרה עליו כתב יהודה עמיחי:

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב.

* יועצו האנטישמי - מי שמחא כפיים לדמגוג גזען, כיוון שהגזענות שלו הופנתה כלפי מוסלמים, אל יתפלא לגלות בבוקר למחרת שיועצו האסטרטגי הוא אנטישמי. סטיב בנון, היועץ האסטרטגי של נשיא ארה"ב הנכנס: "איני אוהב יהודים". "אני לא רוצה שהילדות שלי ילמדו עם יהודים וילמדו להיות פרחחים בכיינים".

ראש הארגון הליגה נגד השמצה, ג'ונתן גרינבלט, כתב: "זה יום עצוב. בן אדם שניהל אתר ימין קיצוני של לאומנים לבנים ואנטישמים חסרי בושה, מיועד לתפקיד בכיר".

* אטיכשורט – לפני שנים אחדות הישקתי את הסטארט-אפ הלשוני שלי – "אקיבוש", שהיום הוא ביטוי נפוץ ומוכר בשיח הישראלי. הרעיון היה להציג את מערומי הנטיה של גורמים בחברה הישראלית לברוח מכל דיון עומק, באמצעות סיסמת "הכיבוש". אמרת "הכיבוש", וזהו, אין צורך בדיון. ברור מה רע ומה טוב. אין היסטוריה, אין גאוגרפיה, אין מזרח תיכון, אין ניסיון מצטבר, אין שיקולי ביטחון, אין התיישבות, אין אסטרטגיה, אין טקטיקה, אין צד שני למטבע, אין דרך שלישית שלא לדבר על רביעית ועשירית, אין פשרה, אין כלום. יש סיסמה. "הכיבוש". "אקיבוש". נגמר הוויכוח.

האמת היא שגם בקוטב האחר של השיח הישראלי יש מילת קסם כזאת. "התקשורת". "אטיכשורט". אמרת "התקשורת" וזהו, אין עוד צורך בדיון.

דוגמה לכך היא השיח הישראלי בנושא טראמפ. איני שייך לחסידיו של הנשיא האמריקאי הנבחר (והנה, הצלחתי לשבור את כל שיאי האנדרסטייטמנט). ובכל פעם שכתבתי על כך, קיבלתי תגובות כמו: אתה מאמין לתקשורת... או ל"תשקורת"... או ל"תשקורת האמריקקית" וכו'.

כלומר, אין לי שיקול דעת, אין לי יכולת ניתוח. איני מכיר את העובדות. אם אני נגד טראמפ, אני פשוט מושפע מאטיכשורט. כל נאומיו המתלהמים והמתבהמים, הגזעניים והמיזוגיניים, החוליגניים והביריוניים, הם פוטו מונטז'. זה בכלל לא הוא, זה טוביה צפיר.

לא ראיתי ולא שמעתי את הדברים. אני פשוט מושפע מאטיכשורט.

* העשור התשיעי – תיקון קטן לרשימתו היפה והמרגשת של יוסי גמזו על לאונרד כהן. כהן לא היה בראשית העשור השמיני לחייו, אלא בראשית העשור התשיעי לחייו.

* שמחות קטנות - מסוג הדברים הגורמים לי לנחת רוח:

השבוע סיפר לי בן אורטל, שהוא עומד ללמד את חניכיו ממדרשת עין פרת מאמר שלי בנושא פרט וקהילה.

חברים סיפרו לי, שהאחיין שלהם קיבל עבודה בספרות, לנתח מאמר שכתבתי על הקשר בין שירו של מאיר אריאל "שדות גולדברג" לשירה של לאה גולדברג "האמנם". אגב, הפנייה למאמר הזה מופיעה גם בביוגרפיה על מאיר אריאל, שכתב ניסים קלדרון, ויצאה לאור לפני שבועות אחדים: "ארול 1".

* ביד הלשון

שיג ושיח – לא אחת סיפרתי, בפינה זו, על עורכים לשוניים ש"תיקנו" את העברית שלי, וגרמו לי למבוכה גדולה. למשל, עורך ש"תיקן" את הביטוי "פוסח על שתי הסעיפים" ל"פוסח על שני הסעיפים".

לאחרונה זה קרה לי שוב (אלא שהפעם, לבקשתי, קיבלתי את המאמר להגהה ונמנעה המבוכה). הביטוי שיג ושיח שונה ל"סיג ושיח". ולא זו בלבד, המשפט שבו הופיע הביטוי, הופיע גם בכותרת המשנה, עם ה"תיקון".

שיג, פירושו – דבר, עניין. צירוף המילים שיג ושיח הוא דין ודברים, משא ומתן.

ומהו "סיג"? פסולת. מה פירוש סיג ושיח? אולי השכן שפך את הזבל ליד השיח בחצר.

איך זה קרה? אני משער שהעורך הלשוני מצא שבוורד מופיע מתחת המילה "שיג" קִוְקוּו אדום. הוא ניסה "סיג" – ואין קִוְקוּו. בינגו! הרי לשם כך משלמים לו משכורת.

מקור הביטוי "שיג ושיח" הוא מקראי: "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּאכִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ" (מל"א יח).

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 16/11/2016 00:00 בקטגוריות אורטל, אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, רצח רבין, תקשורת, תרבות
3 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

דפים:

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)

שם משתמש:	סיסמה:
שכחת סיסמה?	זכור אותי
לפתיחת בלוג חדש

	חפש שם בלוג/בלוגר
	חפש בכל הבלוגים
	חפש בבלוג זה