את פותחת את מגירות הנפש שלך לרווחה,
רוצה לעשות קצת סדר בבלגן, לנקות אותן מפסולת חייך.
אחת אחרי השנייה את אוחזת בידיות העץ הפשוטות
ומושכת אותן בזהירות לכיוונך,
ובמקום שחייך יגלשו החוצה ללא שליטה,
את מוצאת אותן ריקות מכל,
כמו היו בית לאחר פריצה – חסר תוכן.
את טורקת אותן בחרדה -
אם בעבר הן היו נסגרות בקושי,
עתה הן מחליקות על מסילותיהן בקלילות -
ומשפשפת את עינייך שלא ראו אושר כבר זמן רב.
כשנשימותייך חוזרות לסדרן את מנסה לכתוב,
למגירה, למלא אותה ואותך מחדש,
להכניס את תמצית חייך למשפט אחד
ולשחרר אנחה.
אז את יושבת שעות מול המסך המרצד
והדף הלבן שכבר ראה ימים טובים מאלה,
מגלה לך שאי אפשר לכתוב ריקנות,
וקשה לצעוק דממה בחדר ריק.
ואת מבינה שיש דברים שראוי לכתוב למגירה
ויודעת שיש כאלה שלא ראוי לכתוב
אבל יותר מהכל את מקווה שיבוא יום ולא תצטרכי לכתוב -
יבוא יום ותוכלי להביט לו בעיניים וללחוש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מאשה.
