כל שיחה היא שיר.
או שורות קצרות עם מילים גדולות,
שאני לא מצליחה ליצוק להן משמעות אמיתית.
כל שיחה היא שיר.
אתה קצת מתבלבל ממני כל הזמן.
קצת נותן לי תרוץ לחשוב פעמיים.
קצת מזכיר לי שיש דברים שכבר בחיים לא יאמרו בקול רם.
אפילו לא באותיות שחורות.
יש שירים שמתנגנים לי בראש גם בלי שאני רוצה
והם שלך וכבר לא יהיו של אף אחד אחר.
וגם אם עוד עשר שנים, לא נדבר
אולי תשמע את הטלפון שלך מצלצל
וזאת תהיה אני.
רק כי שורה שחוקה בשיר עם מנגינה רכה,
אמר לי שזה תמיד בסדר.
הכל בסדר.
הכל בסדר אתה אומר לי
וגל קטן של צחוק נמרח לי בין גומות הלחיים.
אתה לא רואה אותן הרבה. אולי כי אתה לא רואה אותי.
אולי כי מרוב שהכל יותר מידי בסדר, אני לא מצליחה להגיד לך.
איך שהכל פתאום מסתדר.
כי אני גם מפחדת.
כי לכל עלייה יש ירידה.
ופתאום, בלב שלי..
יש לך באמת מקום.
אחד כזה שלא שורף את כולי
וכואב בבטן... כשמשהו יוצא מאיזון.
אחד כזה, שמחבק את הזיכרון שלך חזק
ומשאיר טעם מתוק שנשאר. אולי לתמיד.
כשהתמיד הזה תמיד גמיש.
אולי רק עד מחר.
אולי לא ימאס אף פעם.
אל...
תכעס.
כי אני לא יודעת לכבות את עצמי כשצריך.
יש צעדים שאני עדיין לומדת.
ויש דברים שאתה עדיין חייב להבין.
ולדמעות שלי יש טעם של משפט שהתבלבלו לו המילים
אז הן ממיסות קצת את הדבק.
רק כדי.. כדי שאולי לשם שינוי אני אצליח להגיד הכל בזמן.
ונכון.
אני כל הזמן מרשה לעצמי לחשוב,
במקום לעשות קצת שקט.
יש דברים שברורים מאליהם
והדברים שכשמערערים עליהם יותר מידי,
מעורערים.
ואני מנערת בלי סוף את כדור הבדולח
שמכיל את כל מה שהיינו ומה שאנחנו וכל מה שיכולנו להיות.
והשלג הזה מקפיא לי את האף.
ואתה קצת נאנח. קצת מחייך.
לבן הולם אותי.
אולי השתיקה היא כלי המשחק הכי יפה שלנו
אני מתאמנת בלי סוף איך לתפוס אותה במושכות.
אף פעם לא למדתי רכיבה על סוסים.
ואף פעם לא ידעתי איך זה כשמישהו מוכן לסלוח לך...
עוד לפני שטעית.
אתה קוסם החיוכים הכי גדול שהכרתי
ואני קהל קשה שבדרך כלל שווה את המאמץ.
כי הרי מכל קסם כושל,
יש שני צדדים..
שלומדים...
טריק חדש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מאשה.
