לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Bullet For My VaIentine


מעניין אם יום אחד זה יצחיק אותי שהתאמצתי לשכוח כל מה שכל-כך פשוט לא לזכור.

Avatarכינוי:  מאשה.

בת: 34

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2008    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2008

התגייסתי ביום ראשון :]


יום ראשון התגייסתי

ועכשיו אני חיילת :]

אז מעכשיו אני אבקר פה לעיתים רחוקות יותר מהרגיל..

 

אממ השבוע הראשון של הטירונות היה קשה ומייגע

במיוחד בימים הראשונים

אבל אני חושבת שהתרגלתי..

ושמעכשיו יהיה לי יותר קל...

 

התפקיד שלי זה תצפיתנית שדה במודיעין השדה

שזה כמעט קרבי...

 

אממ וזהו...

מקווה שיהיה טוב :]

 

 

 

ותכף שוב חורף, רוח קרה נושבת לך על העורף. ולא בא לך יותר להיות רק את.


אני קוטפת תפוחי מחמאות של בוסר,
שונאת לחזור לנקודת פתיחת המרוץ.
הלב עייף להתחרות.
ואני נוחתת באיטיות על מצעים רכים,
עוצמת עיניים,
מוותרת.
על הכל.

ואני אוהבת אותך הכי בעולם.
אהבה כזאת מכל הלב.
שאתה רק צריך להושיט יד ולבחור פלח
הם כולם לרשותך, זמינים.
האהבה של החבר הכי טוב
האהבה של הידיד המזדמן
האהבה של האהבה הישנה
האהבה של האהבה.

יש לי כל-כך הרבה להגיד לך,
אז אני כותבת לך כל הזמן.
כותבת אותך.
כדי לא להתפוצץ.
כדי לא לשכוח.

אתה יודע,
תמיד רוצים מה שלא יכולים להשיג,
רק חצי לא מספיק אף פעם.
אולי רבע.
ואני, אני רק רציתי לתקן אותך.
חשבתי שאתה מקולקל.
רציתי שזו לא תהיה אשמתי,
גם בלי שזו אשמתי מראש.
לפני כל בוץ טובעני,
אפשר להבחין בעקבות נעליים.

אבל רגש, הוא דבר גמיש.
עוגיות רכות מידי על שולחן המטבח.
נשים עם שמלות לבנות בפתח הבית, דומעות ריחות מלחמה.
ואני השלתי את השריון כבר מזמן,
ירדתי על הברכיים מתחננת שתאהב אותי ככה.
ככה שזה יכאב.
רק כדי שאני אוכל להפסיק.
אבל שנינו יודעים,
שגם אם היית אוהב אותי עד הירח...
לא הייתי יכולה לעצור.
כפתור הפאוז נתקע.
מנוע אוטומטי בלי בלמים.

אני מורחת את הקווים האדומים האלה,
על כל הקירות.
הם מתערבבים עם דמעות של חום ופינוק.
ונוזלים לנו בין האצבעות.
נספגים בעיסת הדברים שכבר לא מדברים עליהם.
שאתה כבר שכחת
ושאני זוכרת גם בשבילך.
גם בשבילי.
גם בשביל מה שצריך כבר לשכוח.

רגש שדבוק לשפתיים שלא מתחברות.
בלילה אני נושמת מהאף
ובבוקר נושקת לך על המצח.
רק לא באמת להרגיש.
לא טוב לי. אתה אומר. שלא טוב לי.
ואני מתאמצת להוכיח, לא ברור כבר למי...
שהכל בסדר. כמעט מצוין פלוס.

צריכה ללמוד להתאפק,
הראש חושב הפוך.
וכל מה שכן זה לא
וכל השאלות ההלו מכבידות לי על העור.
ואני מושכת חיוכים למטה במריחות של שוקולד..
עד שאני מרגישה שמפסיק להיות לך אכפת.
כשברקע, אני רואה את הרגשות הקטנים-גדולים שלי,
קצת חונקים אותך במילים.

אז אני נוחתת באיטיות על מצעים רכים,
עוצמת עיניים,
הלב שלך פועם קרוב ומקל על הנשימות שלי.
קצת מוותרת.
על הכל.
משחררת,
כדי שתישאר קרוב.
לומדת חוקים חדשים
ולהכיר את הלילות שלך, שלא שייכים לי.
ואת שלי... שהם שלי.


ואת אוהבת אותם ככה, אוהבת אותם כאלה... כאלה שהולכים ממך. כאלה שאת נותנת להם סיבות. כל פעם מחדש. אז את קצת מזניחה את עצמך... אוהבת את עצמך קצת פחות... מחייכת פחות. הכל שונה עכשיו. גם את כל פעם קצת אחרת. והלאה, זה מושג גמיש... שבורח לך... מבין אצבעות הידיים.

 

 

 

 

שיהיה לכם סופ"ש נעים

תבלו בכיף

ותזכרו

שאם שותים, לא נוהגים!

נכתב על ידי מאשה. , 26/9/2008 20:39  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מאשה. ב-3/10/2008 23:11
 



תקשורת מקולקלת


כל שיחה היא שיר.
או שורות קצרות עם מילים גדולות,
שאני לא מצליחה ליצוק להן משמעות אמיתית.
כל שיחה היא שיר.
אתה קצת מתבלבל ממני כל הזמן.
קצת נותן לי תרוץ לחשוב פעמיים.
קצת מזכיר לי שיש דברים שכבר בחיים לא יאמרו בקול רם.
אפילו לא באותיות שחורות.

יש שירים שמתנגנים לי בראש גם בלי שאני רוצה
והם שלך וכבר לא יהיו של אף אחד אחר.
וגם אם עוד עשר שנים, לא נדבר
אולי תשמע את הטלפון שלך מצלצל
וזאת תהיה אני.
רק כי שורה שחוקה בשיר עם מנגינה רכה,
אמר לי שזה תמיד בסדר.

הכל בסדר.
הכל בסדר אתה אומר לי
וגל קטן של צחוק נמרח לי בין גומות הלחיים.
אתה לא רואה אותן הרבה. אולי כי אתה לא רואה אותי.
אולי כי מרוב שהכל יותר מידי בסדר, אני לא מצליחה להגיד לך.
איך שהכל פתאום מסתדר.
כי אני גם מפחדת.
כי לכל עלייה יש ירידה.


ופתאום, בלב שלי..
יש לך באמת מקום.
אחד כזה שלא שורף את כולי
וכואב בבטן... כשמשהו יוצא מאיזון.
אחד כזה, שמחבק את הזיכרון שלך חזק
ומשאיר טעם מתוק שנשאר. אולי לתמיד.
כשהתמיד הזה תמיד גמיש.
אולי רק עד מחר.
אולי לא ימאס אף פעם.


אל...
תכעס.
כי אני לא יודעת לכבות את עצמי כשצריך.
יש צעדים שאני עדיין לומדת.
ויש דברים שאתה עדיין חייב להבין.
ולדמעות שלי יש טעם של משפט שהתבלבלו לו המילים
אז הן ממיסות קצת את הדבק.
רק כדי.. כדי שאולי לשם שינוי אני אצליח להגיד הכל בזמן.
ונכון.

אני כל הזמן מרשה לעצמי לחשוב,
במקום לעשות קצת שקט.
יש דברים שברורים מאליהם
והדברים שכשמערערים עליהם יותר מידי,
מעורערים.
ואני מנערת בלי סוף את כדור הבדולח
שמכיל את כל מה שהיינו ומה שאנחנו וכל מה שיכולנו להיות.
והשלג הזה מקפיא לי את האף.
ואתה קצת נאנח. קצת מחייך.
לבן הולם אותי.


אולי השתיקה היא כלי המשחק הכי יפה שלנו
אני מתאמנת בלי סוף איך לתפוס אותה במושכות.
אף פעם לא למדתי רכיבה על סוסים.
ואף פעם לא ידעתי איך זה כשמישהו מוכן לסלוח לך...
עוד לפני שטעית.

 

אתה קוסם החיוכים הכי גדול שהכרתי
ואני קהל קשה שבדרך כלל שווה את המאמץ.
כי הרי מכל קסם כושל,
יש שני צדדים..
שלומדים...
טריק חדש.

נכתב על ידי מאשה. , 1/9/2008 01:43  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





4,182

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למאשה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מאשה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)