הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

בואו נגיד שהפוסט הזה נועד להראות שאני עדיין בחיים בגלל שככל הנראה אני נמצא בתקופה של אי-כתיבה כוללנית (מחברת או בלוג. אפשר לדעת שאני במצב הזה כשאני חושב על איך שיש לי המון דברים שאני יכול לכתוב עליהם, אבל לא באמת כותב שום דבר)

סיימתי לפני שבוע את הסמסטר האחרון של השנה האחרונה שלי לתואר ונכנסתי לתקופת הבחינות. יש לי חמש בחינות + עבודה של עשרים עמודים להגיד שמתפרשים על פני החודש הקרוב. מה שאני עושה בשעה הזאת זה ללמוד למבחן קליל שיש לי בשישי. טוב... ליתר דיוק אני כותב פוסט מעאפן במקום ללמוד למבחן קליל שיש לי ביום שישי. המבחן הזה הוא עבור המקצוע היחיד שדפק לי את כל השנה הראשונה לתואר ובגללו כנראה אין לי עוד כמה אלפי שקלים חופשיים. מצחיק.

סוף התואר הזה כל כך קרוב שאני כבר יכול להרגיש את ההקלקה על כפתור ה-"Done that" ברשימת 43 הדברים שלי שמופיעה משמאל בלינקים.

ומה עם הצבא? תנו לי להגיד לכם משהו על הצבא... הצבא לובש חאקי מסיבה מסוימת. איזו סיבה? הסיבה שהצבא הוא קקי מטומטם של פעוט!

במקור היינו אמורים לדעת כבר על השיבוצים לפני חודש, דבר שנדחה ל... אה, כן, אתמול.

ומקורות די מפוקפקים (לעולם אל תסמכו על עתודאי בתת-משקל) מיידעים אותי שככל הנראה נקבל את השיבוצים בדואר עוד שבועיים. בעע צבא, בעע.

עברתי על הרבה מאוד תרחישים (בעצם רק שניים כשאני חושב על זה) שחישוב סטטיסטי נבון הראה כי יש הסתברות גבוהה מאוד שאני אגיע לאיפה שאני רוצה, אבל הדבר היחיד שבאמת יעזור לדאגות שלי יהיה כשאקבל הביתה את המכתב שכתוב בו בכתב זהוב זרחני עם נצנצים: "נייס אחי, הגעת למקום הזה שקנט שירת בו ושהיה העדיפות הראשונה שלך לפני שידעת על כל היחידות הסודיות הנוספות בצבא!". חסר להם אם זה יהיה בכתב רגיל אחר כלשהו.

גם קיבלנו מייל בו מבקשים מאיתנו להחזיר להם שאלון או במייל או בפקס. מכיוון שאני חובב טבע החלטתי לשלוח את השאלון במייל והשקעתי במיוחד כדי להדפיס את כל התשובות שלי לקובץ וורד, רק כדי לגלות שהמייל שהם סיפקו בכלל לא עובד\קיים\סטרייט.

בעע צבא, בעע.

בגלל תקופת המבחנים שלי אני מפספס את מסיבת "עוד שבוע X יהיה שם" של החבר'ה שלי בשישי וממש חבל לי. גם איזו בת 17 שאני מדבר איתה לאחרונה הרבה במסנג'ר (שקט אתם על זה שאני פדופיל ושקט את על זה שאת מוזכרת ילדה קטנה ומתלהבת שכמותך) הציעה לי לבוא למלחמת המים בת"א בשישי, דבר שהייתי שמח ממש לעשות, אבל שוב... מבחן באותו יום ומבחן שלושה ימים אחרי.

בכלל המצב החברתי לא בשחקים. ביום שבת האחרון הייתי נוכח בעל האש שאירגנו כמה חבר'ה מהאוניברסיטה והיה ממש כיף ונחמד והייתי הבחור שמנגן על הגיטרה ושר וכולם מתלהבים ממנו (אחרי שהבחור שמנגן יותר טוב על הגיטרה ויודע לנגן שירים ישראלים הלך, כמובן...). בנוסף אחת מהתאומות החמודות נתנה לי נשיקה על הלחי ^^ אחח, הדבר הקטנים בחיים. כמו היכולת להסמיק כמו ילדה קטנה ולמצוא את עצמך עם חבורה של סטודנטים בורחים מממטרות באמצע הלילה בגן סאקר.

אבל בבית? הממ... היה יכול להיות יותר טוב. אני לבד בבית מיום ראשון כי אמא שלי ואחותי בחו"ל. ניצן בצבא ויותם עסוק כל הזמן ככה שלא ממש היה לי עם מי להיפגש ובעצם לא יצאתי בכלל מהבית עד היום. כן זה עצוב, אבל הכנתי סלמון בתנור ויצא טעים. חסר קצת מלח, אבל פה הדמעות משלימות את מה שצריך.

זה לא כאילו אין לי חברים. אני די בטוח שיש המון אנשים שאוהבים אותי ושאם אני אתקשר אליהם ואשאל אם הם רוצים לעשות משהו הם יענו בחיוב. אבל... טוב, לא יודע, זה לא ממש הטיפוס שאני. דיברתי עם ניצן על הקטע הזה והוא אמר שזה ממש לא בסדר שמבחינתי יש לי רק שני חברים שאני יכול לצאת ולבלות איתם. בטח שלא כשחמישים אחוז מהחברים האלה טסים בקרוב לחו"ל ללא חזרה ברורה לארץ באופק. הוא אומר שאני צריך ללמוד להתקשר לסתם אנשים ולדעת איך זה לצאת ולבלות איתם. רק שממש לא בא לי, אני מעדיף לבלות בבית לבד מאשר לצאת לבלות בצורה מחייבת למדי עם חבורה של אנשים שאני לא בטוח אם יהיה איתם בכלל כיף או לא. בעע, לא הגדרה מתאימה באופן מוחלט...

רק יותם וניצן הם החברים הטובים שלי ורק אליהם אני מרגיש בנוח להתקשר ולהציע שנעשה משהו. קטע כזה שנשאר בי מהעובדה שלא היו לי חברים עד אמצע החטיבה. אז ניצן בצבא, ויותם... הא. יותם.

אם להגיד את האמת אין לי מושג מה עובר על יותם לאחרונה. לפני חודשיים הוא פגש מישהי והם התחילו לצאת כמעט מיד או משהו. מהר מאוד שניהם "החליטו" שהם מאוהבים והעניינים גלשו לדברים שהם מעט מחוץ לשיגרה. דברים כמו חתונה בחו"ל בין שני אנשים שמכירים חודשיים. לא לא, עוד לא קרה, אבל יקרה. ובחודשיים האחרונים... טוב, אני לא יכול להגיד שיותם השתנה כי בפעמים הבודדות שנפגשתי איתו מאז הוא היה די אותו הדבר כמו פעם ולא העיד בשום צורה על העובדה שאיזה pod השתלט לו על הגוף או משהו כזה (ובכלל עכשיו הוא רזה וחתיך). אבל אם אני אצטרך לכפות את זה במילים אז... אפשר להגיד שאני מרגיש שהוא חי חיים אחרים לגמרי עכשיו.

למרות שזה אותו בנאדם שאני יכול לשבת ולצחוק ולהנות איתו, זה יותם שונה לגמרי ממה שהכרתי עד היום. ואיפשהו זה מוזר לי וזה זר לי וזה מפחיד אותי.

אני לא יודע למה, כי אני רואה אותו (תמונות בפייסבוק) ושומע מה עובר עליו (סטטוס בפייסבוק) ובאמת יכול להבין כמה הוא וחברה שלו מאוהבים זה בזה (פייסבוק וישראבלוג) אבל יש לי הרגשה רעה בנוגע לכל הסיפור. תקראו לזה "השם של הסרט הזה עם הילד שרואה אנשים מתים" או "ביל הערפד" או לא אכפת לי מה, זה מחרפן אותי. יש לי הרגשה רעה בנוגע לכל הסיפור.

meh, אולי אלה סתם קנאה וגעגועים שמדברים ממני... זאת ההשערה העיקרית שלי נכון לעכשיו. ואני מאחל לשניהם המון מזל ואושר ביחד.

התחיל השבוע החופש הגדול ואני נזכר מה האירוע הזה היה בשבילי עד לפני שלוש שנים. שנאתי את החופש הגדול. פחדתי ממנו. היה לי כל כך הרבה זמן פנוי לחשוב ולא לעשות כלום, שידעתי שייצא מזה משהו רע בסוף... ואכן, בדיוק באמצע החופש הגדול כל שנה היה יום ההולדת שלי. אבל מאז האוניברסיטה זה שונה. אחרי השנה הראשונה הייתה טירונות במקום חופש. בגלל השביתה יצא שהשנתיים האחרונות היו גוש מאסיבי אחד של לימודים. כמה ימים אחרי הבחינה האחרונה של שנה ב' התחילה סמסטר א' של שנה ג', בלי שום הרגשה של חופש איפשהו באזור. והשנה המבחן מועד א' האחרון שלי מתקיים יום לפני היומולדת, ואחריו תיאורתית אמורים לגייס אותי... וזה מרגיש כל כך... מתאים. יום אחרי המבחן האחרון שלי, יש לי יום הולדת. לידה קטנה מחדש.

כבר קניתי גלידות בן&ג'ריז ואני מתכנן להביא נרגילה לקמפוס. מיני-מסיבה אישית. לא יודע בכלל כמה זמן יהיה לי מהמבחן האחרון עד לגיוס. יש לי שני כרטיסי טיסה חינם שאני לא יודע אם יהיה לי בכלל זמן להשתמש בהם, אבל לא ממש אכפת לי. לא אכפת לי שאני מתגייס לשש שנים.

בצורה חולנית ומעוותת, אני כל כך מחכה לזה כבר... לידה מחדש. ככה זה מרגיש לי.

מוזר.

אז יצא שישבתי בבית וראיתי את כל העונה האחרונה של "איך פגשתי את" (אני אגרום לזה לעבוד!) ועד הפרק האחרון של "החיים על פי נד" שמוקלט והערתי הערה במסנג'ר על איך שזה יהיה נחמד אם מישהו יבוא לראות איתי סרט. בניתי על "הזבוב", אימה קלאסית. אני בדודה לזה. אה כן וסיימתי לראות עם ניצן את העונה השלישית של "הירוז". אני רוצה את השנתיים האחרונות שלי בחזרה, ושיקריבו שניים מהתסריטאים של העונה הזאת! נבלות...! לא רואה יותר הירוז לעולם!!!

...

אהמ. כן, אז זהו.

נכון מעצבן שאני כותב הרבה תמיד?

לכו תישרפו אתם במלחמות המים שלכם P=

פאק אני עייף ועוד יש לי שלושה תרגילים לעבור עליהם, תיק לפרוק, תיק לארוז ואוטובוס לירושלים לקחת.

אה, ואני חי (=

שתדעו.

לילה טוב אהבות

פילו