הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

בגלל שלא היינו ממש בקשר, הייתי מתקשר לאבא רק פה ושם כשהייתי חושב עליו.

אחת מהדרכים שהיו מזכירות לי את אבא הייתה כשבאוויר נבנתה התערובת הנכונה של סיגריות, בושם וגורם X לא ידוע כלשהו (יושן?), ככה שפתאום זיהיתי את הריח של אבא. של הדירה של אבא. החפצים שלו. הבגדים שלו.

ביום שבת האחרון, כשהתחלתי לספר את זה לפאשוש ולאסיון ליד המיטה של אבא, אחרי שסיימנו לעבור על כל החפצים שבדירה שלו, נחנקתי מדמעות שהציפו אותי.

וכשהגענו לדירה של אבא בפעם הראשונה אחרי שהוא מת, זה היה אחד מהדברים הראשונים שעשינו.

הלכנו למתלה הבגדים שלו ופשוט... הסנפנו אותו.

אני גם ממש נשכבתי על המיטה של אבא והרחתי את הציפית על הכרית שלו. אפילו דאגתי להכניס את הציפית הזאת לשקית, כדי לשמור את הריח לעתיד. מתי שרק יתחשק לי. דיספנסר לריח של אבא.

אסיון בדק את הבשמים של אבא שהיו מונחים ליד המיטה, ריסס אחד לאוויר ואמר "וואו, נהיה פה ריח של אבא". מצאנו קטורת והדלקנו אותה, והריח הזכיר לו את אבא.

ועכשיו, עם כל החפצים של אבא שלקחנו, אני מוצף בריח הזה.

אני נכנס למכונית שלי ויש את הריח של אבא.

אני נכנס לחדר שלי בבית ויש את הריח של אבא.

וזה כבר יותר מדי. אני לא מתכוון שזה מסריח, או מעציב אותי. סתם... יותר מדי.

אחרי שהבנו שאבא מת, חשבתי שכל החיים אני אתגעגע לריח שלו.

מצחיק שעכשיו קצת הצלחתי להמאיס אותו עלי.