הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

אני יודע שכבר עבר יחסית הרבה זמן מבלי שמת לי אבא (נכון שאני פשוט טוב בלהשתמש במילים? שיואו), אבל עדיין יש לי את הפוסט האחרון הזה לכתוב.

הפוסט האחרון של דברים שאני רוצה להוציא החוצה לפני שאני מרשה לעצמי להמשיך הלאה ולכתוב בבלוג הזה שטויות חדשות שלא מעניינות אף אחד.

אחרי שהבנו שאבא נפטר, כשחזרנו הביתה מבית החולים, התעורר בי אינסטינקט הקצין שלי. אני לא זוכר מה הייתי צריך לרשום, זה בטח היה מספר טלפון או משהו שכזה, אבל הרמתי את המחברת הראשונה שמצאתי והחלטתי שאני אקח אותה איתי לכל מקום וארשום בה את כל מה שקשור לסידורי המוות של אבא. באופן סימבולי למדי, המחברת הזאת שחורה. היא נמצאת עכשיו כאן לידי על השולחן ואני הולך לרפרף בה ולהעתיק לפוסט הזה דברים מתוכה.

כתבתי במחברת הזאת הכל. הכתובת של השבעה (בית של חבר, לא שלי), ההספד שכתבתי לאבא, טיוטות למודעת האבל שפרסמנו בעיתון ולכיתוב שבחרנו למצבה, שמות של אנשים ומספרי טלפון שרשמתי מכל מיני סיבות שונות (בעיקר אנשים שהכירו את אבא ושהתקשרו אלינו), תזכירים לעצמי על דברים שרציתי לכתוב בפוסט הראשון שכתבתי על המוות של אבא, שמות וטלפונים של בתי קברות ומשרדי חברה קדישא, משימות ומטלות שצריך לטפל בהן, תזכירים לעצמי על מחשבות ודברים מצחיקים שהיו בזמן השבעה, טכניקות צילום (לקראת זה שהלכתי לדירה של אבא שלי לצלם. קטע סנטימנטלי משונה שכזה.) ורשימה של דברים מעניינים או מוזרים שמצאתי בדירה של אבא כשצילמתי שם או בזמן שארזנו את החפצים שלו.

בתוך המחברת אספתי גם כל מיני ניירות שהצטברו אצלי במהלך הסידורים. עלון "קבורה ואבלות" המשעשע וציני באופן מקברי אותו אספתי במכון לרפואה משפטית בו זיהיתי את הגופה של אבא, הספד שכתבה בעלת הדירה של אבא שלי (אנחנו שונאים אותה עכשיו כי היא רוצה פתאום כסף על דברים), טפסים של אישור פטירה, קבלה על מצבה ותפילת "קדיש יתום" שקיבלתי בבית הקברות.

קיצר... כן. יש לי "מחברת מוות של אבא" משלי. Death Notebook, למי מכיר שמזהה את הרפרנס המשעשע לאנימה.

איזה מוזר אני. טיהי.

אני אתחיל עכשיו לשבת ולכתוב.

זה אחד הפוסטים היחידים שאני יכול להודות מראש שיהיה די ארוך כשאסיים אותו. אני אפילו בטוח שבמהלך הכתיבה של הפוסט אני אצטרך לקחת כמה הפסקות בשביל לצאת לעשן. ואני בכלל לא מעשן. תבינו כמה רציני זה!

אז רק בשביל להכין את מי שמתכנן לקרוא:

כן, יהיו פה מלא שטויות מצחיקות, ציניות ומפגרות בסגנון שלי. אתם לא מבינים איזה צחוקים מטונפים רצו בשבעה, שבה נכחו בעיקר חברים שלי שרובם אפילו לא פגשו את אבא שלי. אבל יחד עם זה, יהיו גם כמה דברים טיפ-טיפה רציניים ומדכאים שכאלה.

MIXED-POST.

נו אפשר להתחיל כבר באמת?! (לא. אני יורד לאכול מפרום. נאק!)

"הארי פילו ועלוני המוות"

כמו שאמרתי, במחברת המוות של אבא יש גם שלושה עלונים: שני העלונים שלקחתי במשרדים של חברה קדישא (אחד מהם עם ידע כללי על קבורה ותשלומים והשני עם הסברים על בתי הקברות השונים בארץ ועל סוגי הקברים השונים. לקחנו אותו כי הסתבר שאנחנו קוברים את אבא בקבורת סנהדרין. קבורה בקומות. רצינו לדעת איך זה נראה.) ועלון אחד שלקחתי במכון לרפואה משפטית, כשחיכינו בחדר ההמתנה לקראת זיהוי הגופה של אבא.

עכשיו, בנוגע לעלון האחרון... קוראים לו "קבורה ואבלות - היבטים מסורתיים, מעשיים ומשפטיים". אני רוצה לצטט לכם כמה קטעים מתוכו. למה? תיכף תראו. אני מתקשה לדמיין שמי שכתב אותו כתב את הכל בשיא הרצינות, ולא נשפך מצחוק פה ושם. אני בעצמי ישבתי וצחקתי בפעם הראשונה שקראתי אותו בחדר ההמתנה.

הנה, תראו:

קודם כל, בפרקי המבוא, יש פרק שלם של "היבטים פסיכולוגיים על המסורת היהודית ומנהגי הקבורה והאבלות". קטע שנכתב ע"י ד"ר קורנליוס (!) גרופ, והוא חופר נורא. פתיחה מושלמת.

"מערכת הגברה בבית הלוויות: כדאי לוודא שקיימת מערכת הגברה שתאפשר לכל הנוכחים להיות שותפים לטקס.". מה לעזאזל? אלוהים ישמור, זה טקס הלוויה, לא פרק הסיום של כוכב נולד. מי שצריך לקחת חלק בלוויה נמצא במעגלים הפנימיים. זה ידוע!

"הספדים - נסו שלא להאריך יותר מדי בדברים. זכרו כי הקהל עומד על רגליו זמן ארוך...". חתיכת עלון עלוב, חשבתי שאתה צריך להיות בצד שלי! שיזדיין הקהל! אני אגיד מה שיש לי והם כולם יעמדו ויחכו בסבלנות...!!! P=

"מה לארוז ללוויה - בחורף כדאי לקחת בגדים חמים (ומטריות) לעמידה ממושכת ללא תנועה ובקיץ - כיסוי ראש נגד השמש ובקבוקי מים. כדאי גם להביא חבילת טישיו.". אה וואלה, טישיו? יופי שנזכרתם לציין את זה בסוף. לא הייתי חושב על זה לבד.

"בגדי האבלים במהלך הקבורה והשבעה - שאלת הלבוש נשמעת אולי שלא במקומה, כי אחרי הכל - מה משמעותם של הבגדים אותם תלבשו ברגע קשה של קבורה? עם זאת, כדאי להקדיש רגע של מחשבה מראש לאילו בגדים יתאימו לשרת אתכם בשבוע קשה זה." ... אאוץ'. אני לא מאמין שאפילו עלון לאבלים טריים מסביר לי שאני לא יודע להתלבש.

"סידור הדירה לשבעה - כדאי לפנות מהדירה רהיטים מיותרים ודברי ערך שיכולים להינזק, וכן יש להכין מושבים נמוכים לאבלים. בבתי אבל נהוג גם לכסות את המראות.". ברור. לכסות את המראות. כי אף בחורה לא אוהבת לראות את עצמה עם איפור מרוח מדמעות... וגם ככה, כל החברים הערפדים שלי יכולים לבוא בחופשיות מבלי לדאוג!

"מזכרות ואלבומים - כדאי להביא אל בית השבעה גם אלבומים משפחתיים, מכתבים ומזכרות מחייו של הנפטר.". טוב שהם לא מבקשים ממני להכין מצגת על החיים שלו ותוכנית "אלו הם היו חייך!".

"עלייה לקבר - בתום שבעת ימי האבל נוהגת המשפחה לעלות לקבר הנפטר. באותו היום תשבו זמן קצר בלבד (מספר דקות סמלי). אז יאמרו לכם הנוכחים 'קומו מאבלכם', ואתם תיענו להם, תקומו, תנעלו לרגליכם נעליים רגילות ותיסעו אל בית הקברות.". אוקי זה סתם הצחיק אותי. דמיינתי את חברים שלי קמים בדרמטיות, מסתכלים עלי וצועקים "קומו מאבלכם!".

"מה להגיד כמבקר בשבעה - מלבד המבוכה הכללית שבכניסה לבית אבל, ישנם מספר מנהגים העשויים להוסיף על המבוכה. כדאי להיות מודעים למנהגים אלה ולהגיע מוכנים לקראתם:" אוקי הקטעים האלה פשוט קרעו אותי מצחוק...

"המנעות מאמירת "שלום" - נוהגים שלא לומר שלום בכניסה לבית אבל וצריך למצוא תחליפים, כמו פתיחה במילה אחרת או מנוד ראש.". יאפ. אני רואה את זה כבר. להיכנס לבית, להסתכל על האבלים ולפתוח שיחה ב-"איזה באסה לכם, אה?".

"המנעות מפתיחה בשיחה - נהוג כי המבקרים אינם פותחים בדברים עם האבל, והם ממתינים שהאבל הוא שיתחיל בשיחה.". מה זה החוק המטופש הזה? צחוקים אם נעמדים אחד מול השני ואף אחד לא אומר כלום.

"נושאים לשיחה - לאחר שהאבל יתחיל בשיחה - הקלו עליו והעלו בעצמכם נושאים לשיחה: בדרך-כלל האבלים מעוניינים לדבר על יקיריהם וחשים הקלה כאשר שואלים אותם על הנפטר.". נו שיט! D=

"כיבוד ואוכל - אם מציעים לכם אוכל - אל תסרבו. הסעודה והברכות עליה נחשבות בקהילות רבות כמתן כבוד לנפטר.". שייסה. רק עכשיו אני מבין בכמה אנשים מתים זלזלתי כששמרתי על המשקל שלי.

טוב... זהו. פחות דברים ממה שזכרתי, אבל באופן כללי מדובר בעלון מאוד משונה לקריאה.

זיהוי הגופה עם אמא שלי במכון הפתולוגי, אגב, היה אגרוף חזק שפשוט הפיל אותי.

נכנסנו לחדר הזיהוי שהסריח מריקבון. אני בטוח שהריקבון נבע מכל מיני דברים אחרים ולאו דווקא מאבא שלי, אבל הוא בהחלט תרם באופן שלילי לחוויה.

כשהמנתח הסיר את הכיסוי מהפנים של אבא שלי, לקחתי את זה נורא קשה. בקטע ממש הוליוודי, הסתובבתי וקרסתי עם כל הגוף על הקיר שמאחורי, כשאני מייבב בבכי.

השאירו אותנו קצת זמן לבד וליטפתי את הקרחת של אבא.

הוא היה קר. קור של מקרר.

והוא... בכלל לא היה אבא שלי.

רק בפעם השנייה שזיהיתי את הגופה, בבית הקברות לפני הקבורה, הצלחתי לצאת מההלם שחטפתי אותו יום במכון. רק אז הצלחתי לעשות את ההפרדה בין אבא שלי, האבא החי שהיה לי, ובין הכלי הריק שנשאר מאחור.

יצאתי מחדר הזיהוי, מכוסה בדמעות, וחייכתי למזכירה שישבה שם.

לא היה לי ספק שהיא הבינה למה בכיתי כל כך. הודעתי לה עם צחקוק קל נגוע בהומור מקברי: "כן, זה הוא!".

דברים שלא אמורים לצחוק עליהם, אבל... וופס, התפלק!

כדי לארגן את סידורי הקבורה של אבא שלי (שרק הקשה עלינו כשדאג לשמור על רישום מגורים באילת, שם הוא זכאי להיקבר...) היינו צריכים לשבת לדבר עם האנשים במשרד של חברה קדישא בבי"ח תל-השומר.

קצת הלכנו לאיבוד אז נכנסתי לבקש הנחיות. אחד השומרים הצביע על מסדרון ואמר לי "חברה קדישא? עד הסוף...". גיחכתי כשחשבתי לעצמי שאם כבר, אז חברה קדישא הם מהסוף.

כשהגעתי למשרד גיליתי שזה באמת משרד של חברה קדישא, אבל הם מטפלים רק במקרי מוות שקרו בבית החולים. אגב, לבחור שם קראו "מתי". אירוני משהו.

בסוף הסתדרנו והגענו למשרדים הנכונים. בתוכם ישבו שני חבר'ה חרדים שקראו תורה כאילו אין להם מושג לאן העלילה תתפתח.

זה קרה ביום רביעי ורצינו שהקבורה תהיה למחרת, בחמישי, כדי שיהיה לאנשים מרווח נשימה שיאפשר להם להגיע. אחרי כמה דקות מסרו לנו שאי אפשר שהקבורה תהיה ביום חמישי וחייבים שהיא תהיה באותו הערב. אחרי מספר לא קטן של פעמים שבהן ביקשנו שיסבירו לנו למה אי אפשר, בסופו של דבר הם נכנעו ואמרו שאי אפשר לקבור את אבא שלנו ביום חמישי כי... "יש להם יום גיבוש".

אה.

אוקי, סליחה.

רגע... שוב: אי אפשר לקבור את אבא שלי בזמן נורמלי כי חברה קדישא עושים מחר יום גיבוש?!?!?

מה יום גיבוש??? מה אתם עושים שם, מתחרים אחד בשני בחפירת בורות באדמה?!

מרוץ סחיבת מתים???

מה זה החרא הזה?!?!

למרות האבסורד שבדבר (אני עדיין לגמרי בהלם מהטימטום והחוצפה שלהם), לא היה מה לעשות. היינו חייבים להודיע לאנשים על ההלוויה.

תהליך הזמנת האנשים להלוויה היה די דחוף ומאוד מבולבל. הדפסנו את ספר הטלפונים מהטלפון של אבא שלנו ו... טוב, ניסינו להיזכר בשמות שנשמעו לנו מוכרים. וכשאני אומר "נשמעו לנו מוכרים", לזה אני מתכוון. מילולית.

עברנו כל אחד על ספר הטלפונים שהכיל 400 איש וכל פעם שמישהו עבר על שם שנראה לו חשוד הוא אמר אותו בקול. "אבי כהן. מצלצל למישהו? חבר? לקוח? מוכר לי השם הזה...". וככה, שלושת האחים, כמו מפגרים, התיישבנו בבית קפה והקראנו שמות והתקשרנו לכל מי שנראה לנו שיהיה לו חשוב להגיע להלוויה.

אבא שלי נקבר בקבורת סנהדרין, שזאת קבורה בקומות. קומות בריבוע, אפילו. יש מבנה גדול עם שלוש קומות ובכל קומה יש שלושה מקומות קבורה לגובה. הנה, ככה זה נראה. כמו כל מבנה עם קומות, יש גם... מעלית.

אז הנה אנחנו, אחרי שסיימנו להקריא את ההספדים, עם הגופה של אבא שלנו לידנו על עגלה, והרב דוחף את העגלה לתוך המעלית. אנחנו, כמובן, מצטרפים אליו. ואז הרב קורא לקהל "בואו בואו, יש עוד מקום!".

אהא.

אוקי, דמיינו לכם את המצב הכי צפוף שבו הייתם עד היום במעלית.

מביך, נכון?

עכשיו תוסיפו לתמונה הזאת גופה על עגלה מכוסה בתכריכים.

כן... הרבה יותר מוזר.

אף אחד כמובן לא הרגיש נוח במיוחד להיכנס למעלית הזאת... זאת אומרת, לא אף אחד. האקסית שלי הרגישה ממש בנוח להיכנס ולהיצמד אלי. האקסית שלי משנת 2007 שמאז לא הייתי איתה בקשר מדהים. פאק מי.

צחקנו בהמשך שבגלל שאבא שלנו נקבר בקומה שלישית, כשנבוא לבקר אותו בעתיד נוכל להגיד שאנחנו עולים לקבר, תרתי משמע.

אבא נקבר בשורה השנייה, בין שתי נשים. אחת מעליו ואחת מתחתיו. כולם שמו לב לזה וכולם חשבו שאבא שלי בטח מאוד מרוצה מהמצב.

הייתה שם גם מצבה שרשום עליה בענק "סקס" ועוד אחד ששם המשפחה שלו הוא "גמזהלטובה". מה לעזאזל.

בסוף בסוף, אחרי שכולם הלכו בערך, נשארנו אחותי, ואני ושני בני-דודים שלנו. בני-דודים מהצד של המשפחה שקיבל את כל ההומור השחור והמלוכלך (=

נעמדנו שם והתחלנו לצחוק ולדמיין איך יש מעלית קטנה לתולעים כדי שיוכלו להגיע לקברים, ואיך כשהתולעים נכנסות מתחילה מוזיקה ואורות של דיסקו.

באיזשהו שלב סיפרה בת-דודה שלי שיש איתה בארץ חברה שלה מאוסטרליה, ושאלתי אותה אם מצב האבלות הנוכחי שלי יעזור לי להכניס אותה למיטה.

בן-דוד שלי הוסיף שמן למדורה וביחד יצאה שורת הפתיחה הבאה: (יש לקרוא באנגלית עם מבטא עברי קשה)

YES, SO, MY FATHER IS DEAD, AND I AM VERY VERY SAD

NOW, I THROW YOU ON THE BED, AND YOU SEE I TEAR MY CLOTHES, ALSO YOU TEAR YOUR CLOTHES, AND THEN WHAT WE DO IS WE CELEBRATE LIFE, YES?

THEN WHAT WE DO IN THE TRADITION IS I CALL YOU A JEWISH TAXI, IT IS CALLED "MONIT", AND YOU GO AND I GO TO SLEEP. OK VERY GOOD!

אני עדיין נקרע מצחוק כשאני נזכר בזה (= 

ההספד שכתבתי לאבא

התחלתי לכתוב אותו בדרך לבית הקברות. כשהגענו, התיישבתי בצד והמשכתי לכתוב אותו ממש עד לרגע שבו התחילה ההלוויה. אנשים הגיעו ורצו לדבר איתי ואמרו להם שאני כותב בצד אז שלא יפריעו לי. ככה זה עם כותבים, Pfft.

כשהקראתי אותו בלוויה, ליד הגופה של אבא, לא יכולתי להפסיק לבכות. אני מופתע שאנשים הצליחו להבין בכלל מה אמרתי, אבל כולם אמרו שזה היה הספד נורא יפה.

"אבא. אבאלו. אבוש.

חתיכת פצצה הפלת עלינו...

דנה הייתה בלימודים בצפון. א' (אחי) בעבודה בחו"ל. אני באוטובוס מהצבא.

אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לזה. אף אחד לא היה יכול לדמיין.

ועכשיו, שלושתנו כאן, אוספים את הרסיסים והשברים שהשארת ומנסים להבין איך לחבר אותם לכדי שלם אחד, ניתן לעיכול.

אנחנו אוספים רסיסים ושברים כי גם אתה, כמונו, לא היית מוכן.

חיית כל יום ויום בידיעה מוחלטת שמחר תמיד יהיה שם, אם אתה מבין למה אני מתכוון.

אבל יחד עם זה, איכשהו, חיית גם כל יום ויום כאילו זה היום האחרון שלך. שוב, מקווה שאתה מבין למה אני מתכוון.

אבאלו, אתה כל הזמן איתי. אני לא מתכוון לעכשיו, כשאתה מת. גם עד היום, כל הזמן היית איתי.

אתה איתי כל בוקר כשאני מסתכל במראה ורואה את הגבות שלך. כל פעם שמישהו מערבב אוזו עם מים. כל פעם שאני רואה מישהו ממש, ממש שזוף. כל פעם שאני מקשיב לג'אז. כל פעם שאני מוצא את עצמי יושב בין חברים, שאוהבים אותי ואני אוהב אותם, כמו שאתה היית עם החברים שלך. כל לילה כשאני הולך לישון, וקופיקו יושב ליד המיטה.

ומעכשיו, גם בכל פעם שאני אחבוש כיפה לראשי. הכיפה שלך, ששמרת עליה קרוב איתך בתיק.

אבוש, אתמול היינו בדירה שלך. אפשר היה לדעת בקלות שזו הייתה הדירה שלך. היה לך כישרון להשרות בכל מקום שחיית בו את המהות שלך.

ישבנו שם, שני אחים ואחות, ודיברנו עליך.

ואני ישבתי שם ולא הצלחתי להבין למה מעולם לא ישבנו ככה כולנו, גם איתך.

אבא, לא אמרתי לך את זה מעולם, אבל כבר בכיתי עליך פעם אחת. זה היה לפני שלוש שנים, כשהבנתי שהקשר בינינו כבר לא קרוב ואוהב כמו שהוא היה בעבר. לפחות, תמיד ידעתי שאוכל להתקשר, לשמוע את קולך הכה מוכר ואופייני, ולקבוע להיפגש איתך לשבת לשתות ולדבר איפשהו.

אני מצטער שלא דיברנו יותר. אתה ואני, שני חכמולוגים, יכולנו לדבר שעות על לא כלום ועל הכל. על שטויות ועל דברים עמוקים ומשכילים ברומו של עולם.

אבאלו, אתה כל הזמן איתי. ואתמול, בדירה שלך, ראיתי שגם אנחנו היינו איתך כל הזמן

לקחת איתך תמונות שלנו בקלסר שהיו עליך כל הזמן. עד הסוף.

וגם לך, אבא אהוב, אני יכול להגיד בוודאות ובביטחון, שתהיה איתי. עד הסוף. כל הזמן.

אבא. אבאלו. אבוש.

אמרתי כאן מה שהיה לי על הלב. לא דיברתי על כל הטוב שלך ולא סיפרתי סיפורים עליך.

אני אצטרך הרבה זמן כדי לספר את כל הסיפורים האלה, וכדי להסביר כמה אהבתי אותך, ולמה.

אחרי היום, יהיו לי שבעה ימים בשביל זה.

ואחריהם, את שארית החיים.

אבא, אני אוהב אותך. אנחנו כולנו אוהבים.

נוח על משכבך בשלום.

אוהב,

אורי בלורי שלך."

ידעתם שיש באינטרנט פורמט לכתיבת הספד, לאנשים שלא ניחנו בכישרון כתיבה?

קנט סיפר לי על זה. אמר לי שזה אחד הדברים הכי ציניים שיצא לו להיתקל בהם בחיים. דברים בסגנון "לא היה עוד סבא אוהב ומיוחד כמו סבא *רשום כאן את שם המנוח* ".

היה קטע מצחיק עם ההספדים. הייתי בטוח שרק שלושה אנשים רוצים לקרוא הספדים. בעלת הדירה של אבא, גרושתו של אבא, ואני. בגלל שאני אוהב להיות מר-מילה-אחרונה, הסדרתי איתן שאני אהיה האחרון שיספיד. בעלת הדירה עיצבנה אותי כשסיפרה איך היא אהבה מאוד את Filo. וכולם היו קוראים לו Filo Filo Filo. זה בכלל Pilo, דיסלקטית. אחריה דיברה הגרושה ואז אני. כמו שציפיתי, כשסיימתי, לא נותרה עין יבשה אחת בין משתתפי ההלוויה.

אבל אז, כש-"ירדתי מהבמה", קרה מקרה מצער מאוד שלעתיד ייקרא "תקרית המיקרופון" (עוד על כך בסיפורי השבעה...).

שכחתי שגם אמא שלי אוהבת להגיד את המילה האחרונה...

להזכירכם, כשאמא שלי מחליטה לשאת נאומים ספונטניים מול קבוצות אנשים, התוצאות הן בדרך כלל... מחרידות.

גם הפעם לא היה הבדל. הדמעות התאדו במהרה מהלחיים של המאזינים והתחלפו בהבעת פנים מבולבלת. בעיקר כשאמא שלי הצליחה איכשהו להכניס להספד קטע שבו היא מתלוננת על איך שאני לא עוזר לה בבית עם בעיות שיש לה במחשב.

כשאמא סיימה את ההספד (לזכותה ייאמר שבהחלט אמרה כמה דברים יפים על אבא בין בלבול אחד לשני), הייתי בטוח שזה היה רצף ההספדים הכי גרוע בעולם.

למזלי, לא ידעתי שגם לאח שלי היה מה להגיד.

ההספד שלו היה ספונטני למחצה ויפיפה.

הוא סיפר בו על איך שכשאבא היה מכין לנו אוכל בבוקר, הוא היה משקיע את כל הלב. מצייר על מפיות וחותך את הסנדוויצ'ים למשולשים. הוא היה כל כך משקיע, למעשה, שבגללו היינו מאחרים כמעט כל בוקר לבית הספר. וכל פעם, הוא היה נכנס איתנו ומסביר למורה שהאיחור קרה באשמתו.

הוא סיפר על איך שבגלל אבא הוא פספס פעם את האוטובוס לבה"ד 1, אז אבא פשוט הסיע אותו כל הדרך לשם במכונית שלו.

הוא סיפר על איך שמצחיק אותו לראות בנו את הדברים שלמדנו ממנו. כמו לסחוט את התיון של התה.

הוא סיפר על איך שהבן שלו, שפגש את סבא שלו אולי עשר פעמים עד היום, זכר ומנה את שלוש המתנות שאבא שלי נתן לו עד היום: משהו שאני לא זוכר עכשיו, תוף דרבוקה, ואת שם המשפחה שלו.

וככה, אחי הציל את רצף ההספדים.

*מחיאות כפיים*

שעשועי יהדות

מי שמכיר אותי יודע שיהדות היא לא הצד החזק שלי.

מי שמכיר אותי אפילו עוד יותר טוב יידע להגיד שאני מגדיר את עצמי בכלל כאגנוסטיקן טאואיסט!

מי שמכיר אותי אפילו ע-ו-ד יותר טוב יידע להתעלם מכל השטויות שאני אומר בנוגע להגדרה העצמית שלי.

בכל מקרה, הקשר שלי ליהדות חזק בערך כמו הקשר שלי לכל דבר אחר. אין לי בעיה לדבר על זה ולאמץ מזה את הדברים הטובים והחכמים, אבל ברגע שנאסר עלי לבשל בעל חיים במיצים של האמא שלו? נקסט!

ככה זה. משפחה מאוד חילונית (=

למשל, הנה דוגמאות לפילו עושה יהדות (אירועים אמיתיים מזמן השבעה):

-"כשקראתי את הקידוש בבית הקברות..." (למעשה, קראתי קדיש. תפילה לעליית נשמתו של המת. קידוש זה משהו שאומרים בשבת לפני ששותים יין.)

-"קדיש היא תפילה לעליית נשמתו של המת" (אני כל הזמן עושה את הטעות הזאת. אומרים "עילוי נשמת המת". לא יודע מה ההבדל, אבל תיקנו אותי כמה פעמים. מי אמר בכלל שהיא עולה?!)

-"מישהו יכול להסביר לי למה נסחבתי עם הדבר הזה עלי כל הדרך לבית כנסת?!" (מה שקורה כשאני חושב שצריך לקחת איתי טלית ותפילין לתפילת ערבית. מסתבר שצריך אותם רק בבוקר...)

אז אוקי. אני לא מחובר יותר מדי ליהדות ואני לא בנאדם דתי. אבל בשנים האחרונות אבא שלי התקרב לדת, ואחת החברות שלו אמרה לי שאחד הפחדים הגדולים שהיו לו היה שלא יהיה מי שיאמר עליו קדיש אחרי שהוא ימות...

ובכן, זיינו אותי. אני בנאדם סנטימנטלי. מי אני שלא אקיים את הבקשה היחידה שאבא שלי היה יכול לבקש ממני לעשות, במידה והיה יכול?

אז נכון שאני לא דתי, אבל נולדתי לאם יהודייה! ועברתי ברית מילה! ועליתי לתורה בבר-המצווה של-! אה שיט. לא עשיתי בר מצווה \=

טוב, עדיין, כל הנתונים הנ"ל מעידים שאני יהודי. ילד יהודי. לא גבר יהודי. וזה מספיק טוב מבחינתי!

כי בתור יהודי, אני יכול להשתמש בכוחות היהודיים המולדים שלי לעילוי נשמתו של אבי!!!

וככה יצא, חברים יקרים, שבמהלך השבעה של אבא שלי הסתובבתי כל הזמן עם הכיפה של אבא שלי לראשי (רוב הזמן. שקט.) והלכתי לבית הכנסת לכל התפילות כדי להגיד קדיש: שחרית, מנחה וערבית (רוב התפילות. שקט.). על הצד החיובי של הסיפור, גיליתי שעם זקן עבות וכיפה לראשי יש לי לוק של חוזר בתשובה סקסי למדי. אני די בטוח שגרמתי לידידה מסורתית שלי ללחח את התחתונים כשראתה אותי ככה.

על הצד שני... טוב, היו הרבה פאדיחות. אבל פאדיחות בשבילי שיצחיקו אתכם, אז זה טוב (=

הנה דוגמאות לכמה דברים שקרו:

בבית הקברות, לפני הקראת ההספד, אח שלי ואני קיבלנו חתיכת דף עם תפילת "קדיש יתום". למי שלא יודע, זה טקסט שכתוב בארמית.

אסי ואני החלפנו מבט זריז של "שיט, מה עושים?" והתחלנו לנסות לקרוא את הטקסט בקול ובתיאום. ההבדל בין אחי וביני הוא שכשאחי מבין שהוא מתפדח, הוא מקריא ממש בשקט. כשאני מבין שאני מתפדח, אני מקריא ממש בקול, שאלוהים שבשמיים או מי שזה לא יהיה ישמע שאני לפחות מנסה.

התוצאה הייתה טיפ-טיפה יותר מביכה מהסאונד שעושים שני חתולים מזדיינים.

עמדנו ליד הגופה של אבא שלנו והתחלנו לגחך מרוב שלא היה לנו מושג איך לקרוא את הטקסט. זה היה מאוד מייגע ונוראי, גם למי ששמע אותנו מתאמצים, אבל בסוף זה נגמר. החלפנו חיוכים ושמחנו שהחלק הזה היה עכשיו מאחורינו.

... ואז הגענו לקבר עצמו, והרב ביקש מאיתנו שוב לקרוא קדיש |:

FFFFFFFFFFFFFFUUUUUUUUUUUUUUUUU

בגלל שלא היה לי מושג מהחיים שלי בנוגע לאיזה תפילות להגיד, הלכתי בערב השני לשבעה לבית הכנסת הקרוב. משמועות, הבנתי שהיהודים האלה הם אנשים נורא נחמדים כשמבקשים מהם הדרכה בנושא הדת.

חבר הצטרף אלי. נכנסנו שנינו לבית הכנסת השכונתי כדי לגלות שהם באמצע... אהה, הרצאה (?) או איזה משהו כזה שאחד הבחורים הדתיים העביר לכעשרה גברים אחרים שישבו שם. אחרי הכניסה השקטה והדרמתית שלנו, ההרצאה נעצרה וכולם השתתקו והסתכלו עלינו.

מבולבל ונבוך לחלוטין, בחרתי להיצמד לעובדות: "שלום. אממ, אבא שלי מת ואני צריך קצת עזרה עם התפילות וכל, ה... אהה, דברים האלה...?"

הבחור הדתי שהעביר את ההרצאה היה מיומן למדי. בלי לחשוב בכלל הוא ישר ענה לי "אין בעיה. תגיד לי איפה אתם יושבים שבעה, נסיים פה את השיחה ואז נבוא אליך ותשב על הרצפה ואנחנו... ננחם אותך.".

הנהנתי, אמרתי לו איפה השבעה ויצאתי מבית הכנסת.

כמה צעדים מאוחר יותר פנה אלי חבר שלי ושאל אותי: "תגיד, הוא אמר שהם יבואו לבית ואתה תשב על הרצפה והם... 'ינחמו' אותך?"

אוקי, אז לא באמת הייתה פאוזה לפני שהוא אמר לי שהם יבואו "לנחם אותי". גם לא היה חיוך מרושע אחרי. אבל אלוהים ישמור, ככה זה הרגיש.

שניות מעטות אחרי שחזרנו לבית השבעה כבר נפוצה השמועה שעוד מעט תגיע קבוצה של גברים דתיים לעשות עלי בוקקה I'=

(בסופו של דבר באו רק שני גברים ואף אחד מהם לא גמר לי על הפרצוף, לאכזבתם הרבה של חבריי. אחד מהאורחים שהגיע בהמשך נכנס בדיוק כשחברים שלי עזבו ושאל אותי "תגיד, האנשים האלה שהיו עכשיו בחוץ ואמרו 'זה היה הרבה פחות בוקקה ממה שחשבתי', הם חברים שלך?")

היה גם קטע מצחיק שבו הצעתי קולה לאחד מהאורחים הדתיים ואז באמצע המזיגה הוא נזכר להגיד לי שבעצם אני לא אמור לשרת אותו, כאדם אבל.

אהא. יופי שנזכרת אחרי שמזגתי את הכוס, תחמנוביץ!

כשהגעתי לבית הכנסת הגדול (יש המון בתי כנסת בשכונה, מסתבר) ביום שישי בבוקר, אני חושב שהיה אפשר להריח עלי שאני בשר חדש.

כולם באו ועזרו לי עם התפילין ועם התפילה והיו מאוד מתחשבים.

כשיצאתי מבית הכנסת, פניתי לאחד מהאנשים שעזרו לי ואמרתי לו "אז מה, ממש קל לראות שאני לא מגיע מרקע דתי במיוחד, הא?"

הבחור הסתכל עלי במבט מבולבל וענה "אממ... לא ממש. קצת קשה לפספס את קרע האבל בחולצה שלך."

א-ה-מ. כככןןןן... שכחתי מזה \(=

ליד הקבר עושים חתך קטן בחולצה ואז האדם האבל אמור למשוך את קצוות החתך ולהגדיל את הקרע. אני נסחפתי מעט עם הדרמטיות שלי וקרעתי כמה סנטימטרים יפים, בסגנון הענק הירוק. במהלך השבעה היו דיבורים על איך שאני כל כך באבל, שכמעט אפשר לראות את הפיטמה שלי.

בערב האחרון לשבעה הייתי קצת עייף ולא ממש התחשק לי לצאת לתפילת ערבית. אחרי התלבטויות קשות מאוד מאוד (עשר שניות מחשבה בערך. זה המון התלבטויות ומחשבות בזמן פילו.), התרווחתי על המיטה ועצמתי עיניים מתוך ההחלטה לא ללכת.

ואז בדיוק שמעתי שלוש דפיקות חזקות מכיוון הדלת. חיכיתי לקריאת "גסטפו!", אבל היא לא הגיעה, למרות שכשפתחתי את הדלת גיליתי שההקבלה לא הייתה כזאת רחוקה.

זה היה... אממ, "כבוד הרב"? לא יודע איך לקרוא לו. הבחור שהעביר את ההרצאה בבית הכנסת ביום הראשון כשנכנסתי לבקש עזרה.

הוא שאל אותי אם זה היום האחרון לשבעה ואמר לי שזאת מצווה להגיע לבית הכנסת לתפילת ערבית עם כיבוד לסגירת השבעה ולהגיד תפילות מזון.

אלוהים ישמור. הגיע לי הביתה... אממ, שומר של אלוהים, כשחושבים על זה. יש מצב שאלוהים ידע שאני מתכוון להבריז לו ושלח שליח?!?

וככה מצאתי את עצמי נגרר איתו לסופר כדי לקנות וואפלים ושתייה והלכתי איתו לבית הכנסת כדי לברך על מזון לעליית... אהמ, לעילוי נשמתו של אבי. ... וגם קניתי זיתים. ובננות. ודובשניות. ... כן זהו.

בבוקר האחרון לשבעה, ביום שבו עלינו לקבר, הלכתי לבית הכנסת לקריאת שחרית אחרונה.

עכשיו, בשלב הזה, אחרי שבוע של תפילות, כבר הבנתי פחות או יותר מה עושים ויכולתי להסתדר לבד. עדיין ישבתי ליד אנשים שיוודאו שאני עושה הכל כמו שצריך, אבל כבר דפדפתי לעמודים הנכונים וקראתי את הקטעים הנכונים לגמרי לבד וידעתי איפה קדים קידה וכל זה (יהודי גדול של אבא! ^^ ).

למי שלא יודע, בזמן תפילות יש את "שמע ישראל". משפט אחד שבזמן קריאתו, לפי היהדות, נוצר קשר ישיר בינינו ובין אלוהים ששומע את התפילה והמחשבות שלנו. בזמן קריאת "שמע ישראל" מכסים את הפנים עם היד כאות של כבוד וייראה.

כמה שניות לפני "שמע ישראל", הבחור שישב לידי פשוט תפס את היד שלי והתחיל למלמל משהו לא ברור ולחבוט בפרצוף שלי איתה. פאקינג לחבוט. לא הבנתי למה לעזאזל הוא גורם לי להרביץ לעצמי. למה הוא כזה ילד זין?!

כשהתאפסתי קצת על הטקסט הבנתי שאוטוטו מגיע "שמע ישראל" ושמה שהבחור מנסה להסביר לי הוא שאני צריך לכסות את הפרצוף. כאילו שאני לא יודע את זה כבר.

אידיוט P=

לקראת סוף השבעה כבר אימץ אותי בבית הכנסת מבוגר דתי חביב שכזה שכל הזמן עזר לי למצוא את עצמי בזמן התפילות ועם קריאת הקדיש. הייתי מגיע כל תפילה ומתיישב לידו במקום הקבוע שלו. גבר נורא נחמד ומסביר פנים. באחת מהפעמים שיצאנו מבית הכנסת, הוא התחיל לדבר איתי על איך שמוות של אדם קרוב יכולה להזכיר לבנאדם מה באמת חשוב בחיים ויכול לקרב אותו בחזרה לחיק האלוהים ביהדות. ואכן, אני מכיר זוג אחים שאחרי המוות של אבא שלהם חזרו בתשובה. ועכשיו הם גם פועלים בתג מחיר פה ושם. חלאות הארץ. עזבו, לא מדברים עליהם.

אבל אז ידידי הדתי שאל אותי אם נראה לי שאני אמשיך ללכת לבית הכנסת להתפלל גם אחרי השבעה.

הממממממממממממ...........

*AWK-WARD*

קצת לא היה נעים לי להסביר לאדם הנחמד הזה שדווקא הקריאה החוזרת ונשנית של התפילות, יחד עם הבנת המשמעות שלהם, שני דברים שמבחינתו מזכירים לאנשים את היופי והטוב שביהדות, דווקא הזכירה לי את הסיבות שבגללן אני לא מתחבר ליהדות ואפילו העצימה את הריחוק שלי.

בואו אני אתן לכם כמה דוגמאות לקטעים שקראתי במהלך התפילות ושגרמו לי להרים גבה לגובה מקסימאלי:

קודם כל, החזרתיות.

מה לעזאזל.

באמצע התפילה, פתאום התחלתי לקרוא קטע שכולם כבר קראו פעם אחת ולא הצלחתי להבין למה כולם קוראים את הכל עוד פעם. גם יש כמה עמודים שקוראים בשקט, כל אחד לעצמו, ואז כשכולם מסיימים החזן מקריא את הכל מההתחלה בקול וכולם מצטרפים אליו.

ואני יכול להישבע שבכל תפילה אומרים קדיש בערך חמש פעמים, ואומרים בערך את אותם הדברים בכל תפילה שונה, בוקר צהריים וערב. חשבתי שאמור להיות איזשהו הבדל משמעותי בין התפילות השונות!

אין לכם משהו יותר טוב לעשות מבזבוז הזמן הזה?!?!?

בפעם הראשונה שקראתי תפילה, הייתה מילה אחת שתפסה אותי ממש לא מוכן וגרמה לי להתחיל לצחוק.

עכשיו, אתם כבר אמורים לדעת שלאלוהים יש הרבה שמות כתובים.

ה'. יהוה. אדוני.

בואו אני אגלה לכם שם כתוב נוסף של אלוהים, שללא ספק יהפוך לשם האהוב עליכם...

לצורך תיאור נכון של הסיטואציה, דמיינו אותי עומד וממלמל תפילה בשצף קצף, מבלי שאני ממש מבין את המשמעות של הדברים שאני מקריא, כשפתאום אני נתקע במילה הזאת:

"הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה. וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה, וּמְלֹךְ עָלֵינוּ אַתָּה יְהֹוָה לְבַדְּךָ, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט. בָּרוּךְ אַתָּה... יוּהוּווּהוּ???

מיותר לציין שאחרי שהראיתי את זה לחברים שלי, כל השבעה רצו בינינו קריאות "יוווהוהוהוהו!!!! D; " (קריאה שנעשתה בצורה כמה שיותר אוחצ'ית, כמובן (; )

עוד כמה דברים שהצלחתי לקרוא במהלך התפילות:

משהו על משה שמקבל סמים ועושה סמים.

מתכון להכנת קטורת. אני אפילו לא מתבדח. שבחים על אלוהים ושבחים על אלוהים ופתאום באמצע התפילה יש מתכון להכנת קטורת, שכולל בתוכו את המרכיבים השונים ואת הכמויות שצריך להוסיף מכל מרכיב, ואם חסר לך מרכיב כזה אז אתה יכול להחליף אותו במרכיב אחר, אבל בשום פנים ואופן אסור להשתמש בדבש להכנת קטורת!

למה?

כי דבש מריח ממש טוב.

... תירו בי אם אני מבין את ההיגיון הזה.

משהו על איך שצריך לעשות כבש פעם בבוקר ופעם בצהריים.

ואז הגיע יום שבת.

אני רוצה לדבר שנייה על שיר השירים שקוראים בשבת...

מישהו יכול להסביר לי מה זאת הזימה הזאת שקוראים אותה בבית הכנסת?? סבבה, אז זה שיר אהבה בין שני בני זוג... אבל באיזה מילים אתם משתמשים???

הנה מה שכתוב בשיר הזה:

טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן (דדיים = ציצים)

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים; הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, (טיהי) אַחַר כָּתְלֵנוּמַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים

כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ (טיהיהי)

שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים, בַּשּׁוֹשַׁנִּים

נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, כַּלָּה; דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן

גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם (בתולה, הא?)

פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר (טיהיהיהי)

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִימַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי (בתולה ונימפומנית?!)

אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (69!)

מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת-נָדִיב; חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְכְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. ז,ג שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

מַה-יָּפִית, וּמַה-נָּעַמְתְּאַהֲבָה, בַּתַּעֲנוּגִים. ז,ח זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. ז,ט אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו; וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים. ז,י וְחִכֵּךְ, כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים; דּוֹבֵב, שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. ז,יא אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ

מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי (... רגע, מה?)

אֶנְהָגְךָ, אֲבִיאֲךָ אֶל-בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי; אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, מֵעֲסִיס רִמֹּנִי (אם אתה יודע למה היא מתכוונת... (; )

אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ (אוו...)

אֲנִי חוֹמָה, וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת (אוו...!)

נראה לי שהבנתם את הסיפור.

בכל מקרה, מה זה ולמה לעזאזל אני צריך למצוא את עצמי עם זקפה באמצע תפילה בבית הכנסת?!?

אז לא.

למרות מה שאמרו עלי בתיכון, אין צפי שאני אתחזק או אחזור בתשובה אי פעם (=

אתם יכולים להירגע עכשיו...

השבעה של פילו - יושבים ונהנים (או: "לצחוק ולמות", או: "מסיבת שבוע מוות")

לפני שאני אתחיל לפרט פה על קטעים מהשבעה שעשינו, חשוב מאוד שתבינו מה הלך שם...

את השבעה עשיתי בבית שאני שומר עליו שנמצא מרחק דקה הליכה מהבית שלי, כי זה הבית היחיד שחשבנו עליו שאפשר להכניס אליו אנשים מבלי לסכן את הבריאות שלהם.

בגלל הנתק שהיה לנו עם אבא שלנו, לא הגיעו הרבה קרובי משפחה או חברים של אבא... אני חושב שבאו שלוש קבוצות של שלושה אנשים בערך.

בגלל שהשבעה הייתה בעיר בה אני גר, מה שקרה בסוף הוא שרוב הזמן אחותי ואני היינו מוקפים בקבוצות חברים שלי שדאגו לאספקה זורמת של אלכוהול ודברים שהם לא אלכוהול. נגייידדד... סנדוויצ'ים. דאגו ללא מעט סנדוויצ'ים (=

לא שאני אכלתי מהם. קצין בצה"ל אחרי הכל! ... טוב, לפחות אני יכול להגיד שלא אכלתי מהם אקטיבית \(=

הנה כמה מהביקורות שקיבלה השבעה במהלכה:

"שמע, זאת השבעה הכי מצחיקה שהייתי בה עד היום" - מישהו שאני מכיר מהאוטובוס (סיפור אמיתי)

"לא נעים לי להגיד, אבל זאת השבעה הראשונה שאני בא אליה כדי להתעודד אם באסה לי בבית..." - גבע, חבר ילדות ושכן.

"שבעה זה ממש לא מה שחשבתי שזה. הייתי בטוחה שזה יהיה משהו עצוב נורא, אבל זה הרגיש יותר כמו מסיבה..." - סאם, חברה אוסטרלית לא-יהודייה של בת-דודה שלי שבאה לשבעה יחד איתה. הייתי צריך להסביר לה שזאת לא בדיוק הייתה שבעה סטנדרטית...

"איזה כיף פה!" - כולם (=

ועכשיו כשאתם יודעים את זה, אפשר לזרוק לאוויר כל מיני דברים אקראיים ממהלך השבעה:

את השבעה אירגן יותם, שעשה עבודה מדהימה בלהוכיח לי כמה הוא חבר טוב. הוא דאג לדברים לפני שהספקתי בכלל לחשוב עליהם או לבקש אותם. אין לי ממש דרך להגיד כמה האהבה וההערכה שלי ליותם גדלו בעקבות כל מה שהוא עשה בשבילי בזמנים הקשים האלה.

אני אוהב אותך נורא, יותמיק. המון תודה על הכל... למרות שאתה מסרב להודות שמגיעה לך התודה הזאת (=

בכלל, כל החברים שלי היו מדהימים. רובם הגדול דאג להגיע כמה ימים, והיו כמה חבר'ה שהיו כל יום.

איזה אנשים מקסימים ואהובים.

... אה כן, וגם היה איזה גאון אחד שהביא לי חומוס תנעמי. גאון!

על הלילה הראשון של השבעה, נושא השיחה המרכזי היה על סרט פורנו סאדו-מאזוכיסטי מומצא של ילדות טראנסג'נדריות וגמדים.

היו לא מעט לילות שבהם הסתכלתי לשמיים ואמרתי לאבא שלי שאני מתנצל, אבל אני אוהב אותו נורא ואלה חברים שלי ואני בטוח שהוא שמח לראות שנחמד לנו לפחות. ... אפילו אם אנחנו מדברים בזמן השבעה לזכרו על האם היינו מאפשרים לבחורה עם דילדו לזיין אותנו בתחת. (קנט אמר כן! קנט אמר כן...!!! D= )

אחרי כמה שיחות בנושא של "מה להגיד כשמישהו מת", סיכמנו שאי אפשר באמת להגיד "שלא תדעו עוד צער".

אין כזה דבר. הדרך היחידה שבה לא תדעו עוד צער היא אם תמותו לפני שיהיה צער.

אז המינוח הנכון פוליטיקלי הוא "שתדעו צער בתדירות נמוכה ככל האפשר".

יום אחרי ההלוויה הייתי פשוט מותש לחלוטין, גופנית, מנטלית ונפשית.

הייתי כל כך מותש שהראש שלי ממש הרגיש כאילו הוא פועם פיזית וכל פעימה שכזאת הייתה מלווה בגל של כאב.

בגלל זה הפסקתי לחשוב שההתבגרות שנגרמת לאנשים אחרי מוות של אדם קרוב נגרמת מעצם החוויה. נראה לי יותר הגיוני שההתבגרות הזאת נגרמת מכך שבעקבות העייפות והעצב וההתשה, פשוט מתים במוח שלך החלקים הילדותיים יותר...

כמו שאמרתי, היו במהלך השבעה הרבה... אעע, סנדוויצ'ים.

מה שכן, בגלל שהיינו בשבעה, היה לנו את התירוץ האולטימטיבי באמתחתנו:

"תגיד, למה העיניים שלך כאלה אדומות??"

"... בכיתי."

ביום השני של השבעה אנשים שאלו אותי מתי הייתה הלוויה. כשהם הבינו שרק עברו יומיים, זה נראה פתאום כל כך לא הגיוני.

כולם הרגישו כאילו השבעה הזאת מתנהלת כבר כמה ימים טובים.

בעקבות הקטע הזה התחיל הדיבור שאולי הבית של השבעה תקוע בבועת זמן משונה שכזאת. דמיינו לעצמנו איך מישהו אומר "טוב יאללה ביי אני זז", יוצא מהשער, הופך לאבק ומתפזר ברוח.

זה היה מצחיק.

מסתבר שאבא שלי נפטר בגיל 69.

שיאללה אבא, איזה לא בוגר אתה שמצאת דרך למות דווקא בגיל הזה. היי פייב.

בחצי הראשון של השבעה, הייתה לנו מכת בורקסים בבית.

כל מי שהגיע הביא איתו בורקסים או מאפים מתוקים.

בסופו של דבר, מצאתי את עצמי מפרסם את הסטטוס הבא בפייסבוק:

"עד להודעה חדשה, אני מבקש שתפסיקו להביא בורקסים! תהיו מקוריים!"

בקטע סימבולי למדי, אני רק רוצה להגיד שבפעם הראשונה שהכיפה של אבא שלי נפלה לי מהראש, היא נתפה באופן קצת לא הגיוני בגזע של עץ לפני שהיא נגעה ברצפה.

רוב החברים שלי ראו בפעם הראשונה קבורת סנהדרין בהלוויה של אבא שלי. חלק התלהבו, חלק אמרו שהם מעדיפים שישרפו אותם אם זה יגיע למצב שבו אין עוד מקום לקבור את המתים באדמה.

בעקבות כך עלתה השאלה מה אפשר לעשות עם אפר של אדם אהוב.

הצעתי: לשים אותו בתוך בלון ולהכין ממנו מר גמיש עם תמונה של הבנאדם שנפטר.

ככה גם אפשר להרביץ לו כשנזכרים בכל הדברים הרעים ^^

חברים שלי נורא אוהבים את אחותי. היא כמוני, רק שהיא לא מברברת שטויות בלי הפסקה.

אה, והיא גם בת ויש לה ציצים.

אבל באופן כללי היא יושבת בשקט בשקט בצד, ואז חושבת על משהו גאוני ואומרת אותי בקול וכולם אוהבים אותה.

שם החיבה החדש שהיא קיבלה בשבעה: DP.

אל תחפשו בגוגל מה זה אומר...

אין לי מושג למה לעזאזל זה קרה, אבל באחד הימים החליט אחד החברים (עידודו) להגיע עם חבילת נקניקיות וקבע שזה מה שכולם יאכלו בערב.

אז ללילה אחד, הייתה לנו מסיבת נקניקיות בשבעה.

צחיקי.

כשחשבנו על זה לעומק, אחותי ואני נזכרנו שלאבא שלי היה קעקוע מפגר של פנתר שחור שואג על המותן.

השיחה זרמה ונזכרנו שביהדות, לא קוברים אנשים עם קעקועים.

תהינו לעצמנו אם חותכים את חתיכות העור עם הקעקועים ושמים אותם בצד, ואז תהינו מה עושים איתם.

אני מקווה שמכינים מהם מעיל עור יפה שכזה מעור אדם מקועקע. או עטיפה לספר, כמו ה-Necronomicon.

"I used to have a lying dad. Now I have a lying dead"

ביום השני לשבעה, הגיע המבוגר האחראי הראשון - המפקד שלי מהצבא. עד אז היו רק חברים שלי שעשו שטויות ודיברו על נושאים מלוכלכים וכיפיים שכאלה. זה היה מוזר פתאום שאי אפשר לדבר חופשי. אז חיכינו שהוא יילך וחזרנו לעשות שמח.

שלבי האבל על פי מודל קובלר-רוס (פסיכיאטרית שוויצרית שבנתה מודל לתיאור שלבי האבל שעובר אדם גוסס כמו גם שלבי התמודדות הסביבה עם אובדן של אדם קרוב):

1. הכחשה ובידוד
2. כעס
3. מיקוח
4. דיכאון
5. קבלה

שלבי האבל על פי מודל פילו-קרמן (פסיכי ישראלי שאבא שלו מת והיה לו הרבה זמן לחשוב על מה שעובר עליו):

1. עצב
2. עצב
3. עצב
4. עצב
5. לא חושבים על זה יותר

חשבתי על סטארט-אפ שנראה לי שיהיה מאוד מצליח ונחמד.

אז ככה...

כשאנשים מתים, במקום שהם באמת ימותו, הרופא שקובע את המוות שלהם יגיד להם "אוקי, אז מתתם עכשיו. יש לכם עוד שבוע ימים להישאר בחיים לפני שהנשמה יוצאת מהגוף שלכם.". בזמן הזה אנשים מתים יוכלו ללבן עניינים. לסגור חשבונות ומעגלים עם אנשים מהחיים שלהם. לדבר איתם על הדברים החשובים באמת שעוד לא יצא להם לדבר עליהם בגלל כל מיני שטויות קטנוניות של החיים. לשמוע את מה שיש ליקיריהם להגיד להם לפני שהם עוזבים אותנו סופית. לסדר עניינים כספיים, סידורי קבורה, כל השטויות האלה...

אני חושב שזאת אלטרנטיבה הרבה יותר טובה מהמצב הנוכחי, בו פתאום יש לי המון שאלות לאבא שלי שאף אחד לא יכול לענות עליהם.

מה דעתכם?

ביום ראשון, היום החמישי לשבעה, התעוררנו אחותי ואני בתחושה קצת מגעילה.

חברים שלי היו בבית כל השבוע האחרון ועשו צחוקים כל הזמן. באיזשהו מקום, זה הרגיש לנו כאילו הם רוכבים יותר מדי חזק על הגל הזה בתור תירוץ להיפגש ולעשות שמח...

הגיע הזמן לכבד את הנפטר.

נמאס לנו קצת מחברים.

רצינו אנשים שידברו איתנו על אבא. שיספרו לנו על אבא.

בערך יומיים אחרי זה, הגיעו שני חברים של אבא. אנשים גסים ושמנים שהזכירו לי את אבא מכמה בחינות...

הם ביקשו לשתות סודה (איכסה, מי שותה את זה?!), אמרו ביטויים כמו "משקשקות לו הביצים!", ובאופן כללי, זיינו לנו את השכל ודיברו על דברים לא קשורים מבלי שיכולנו להפסיק אותם.

מצחיק כמה זה הזכיר לי שיחות מסוימות עם אבא (=

כבר סיפרתי שהיה לילה שבו מישהו הלך למקדונלדס והזמין ארוחות לכל החברים שהיו בשבעה?

14 חבר'ה. זה גם היה באמצע הלילה.

העובדים שאלו אותם אם הם לוקחים את האוכל למסיבה, והם ענו להם שזה לשבעה, ולא היה להם מושג איך לאכול את זה.

בחיי, השבעה הזאת בנתה כמה סיטואציות הזויות ומצחיקות...

מה שמזכיר לי שבגלל שהשבעה הזאת הייתה כל כך EPIC, עלו דיבורים על לעשות "חולצת השבעה של פילו".

הציור המרכזי הוא יד שומטת מיקרופון (אני בסוף ההספד) ומתחתיה, יד שעומדת לתפוס את המיקרופון (אמא שלי).

הכיתוב יהיה "עד מתי אוג' 07", מסיבות שאני מעדיף שלא תדעו. טיהי. נסו לחשוב איפה עוד ראיתם את השנה הזאת בפוסט הזה ותבינו את ההקשר.

באופן כללי יצאו דברים לטובה מהמוות של אבא.

אחותי חידשה קשר עם חברות שלה, אחרי שהן ניתקו קשר מסיבות מפגרות.

אמא שלי הבינה למה אני נותן לחברים שלי המון מקום בחיים שלי, אחרי שהיא ראתה כמה הם דואגים לי ואוהבים אותי.

ונוצר קשר מחודש עם אח שלנו, שהוא בעצם חצי אח שלנו ושלא היינו איתו כמעט בקשר עד היום...

המממ... כן. זהו.

דברים שמצאתי בדירה של אבא

היה לי חשוב לשמור תיעוד של הדירה של אבא. החיים שאבא חי, במידה מסוימת...

בשביל זה הצטיידתי במצלמה איכותית של בת-דודה שלי והלכתי לצלם את הדירה. תוך כדי הצילומים, וגם בימים שאחרי כשסידרנו וארזנו את כל החפצים של אבא, רשמתי במחברת כל מיני דברים קטנים ומשונים שמצאנו בדירה של אבא. חלקם מאוד אופייניים ונוסטלגיים לאבא, וחלקם פשוט מוזרים וחסרי היגיון.

אני לא אכתוב פה את הרשימה במלואה, רק את הדברים היותר מעניינים:

• ספרי תורה, תהלים ותפילות ליד הספה וליד המיטה (אבא קצת התקרב לדת בשנים האחרונות, למורת רוחי...)
• המון קופסאות למשקפיים. רובן ריקות.
• אוסף מקטרות (לקחתי!)
• קסטיות דיו וחותמות של אבא.
• השלט הישן של המשרד של אבא ונונו (סבא שלי. הם עבדו ביחד כיועצי מס...)
• מכונת כתיבה ישנה (שנורא רציתי לקחת ולהשתמש בה, אבל אחי לקח אותה כי היא הזכירה לו את הילדות שלו)
• זר הבת-מצווה של אחותי.
• עבודת הסיום של אחותי במגמת אמנות.
• משהו שאני הכנתי מחימר.
• מאות פילטרים של סיגריות משומשות שנשמרו בקופסאות פלסטיק (ביזארי לגמרי)
• קונדומים פגי תוקף.
• הביקיני השחור שאבא שלי תמיד היה משתזף בו.
• חצי דף נייר על המקרר שאבא כתב עליו משפטים מוזרים, חסרי היגיון או קשר ביניהם.
• קולב עם כל העניבות של אבא.
• קופסת קרטון מלאה בכוסות זכוכית (לקחתי כוסות בירה של חצי ליטר)
• סלסילה מלאה בארנקים הישנים של אבא.
• המון קלסרים של העבודה של אבא.
• חולצות טישירט שעוד לא הורידו מהן את התגים.
• קלסרים מתחת לכרית, בשביל להרים את הראש.
• 87.5 FM ברדיו. ג'אז, איך לא...
• רשימה של כל הנשים שאבא שלי "נתן" בהן (= (בכתב יד של אבא, כמובן...)
• מזוזה שאבא הכן משני מכסים של עטים.
• נייר זכוכית במקלחת (לאבא היו כפות רגליים נורא יבשות)
• מיכל דיאודורנט מלא בשמן זית. לשיזוף, אני חושב.
• מלח גס בכיסי החליפות של אבא. נונה (סבתא שלי) הייתה נוהגת לשים בכיסים מלח גס לפני יציאה לאירועים כדי שלא ישימו עין רעה.
• אף לא זוג תחתונים אחד בכל הדירה ^^ אבא הסתובב קומנדו, קבוע.

שמונה והלאה (או: "אחרי השבעה")

אחרי השבעה לקחתי שבוע חופש כדי לסדר כמה עניינים וכדי... טוב, בעיקר כדי לנוח מהשבעה.

קצת זמן לעצמי.

שבוע לאחר מכן קמתי בבוקר יום ראשון ונעמדתי שוב בתחנת האוטובוס לכיוון הבסיס.

בתחנה, כל בוקר, עומד איתי אדם דתי נחמד שכבר הבין שאבא שלי נפטר. נקרא לו אברהם. הוא שאל אותי אם אמרתי קדיש במהלך השבעה והיה נורא מרוצה כשגילה שעשיתי את זה. ואז הוא שאל אותי אם אמרתי היום קדיש. אמרתי לו שלא והוא נחרד. חרד שכמותו.

כשאמרתי לאברהם שלפי מה שהבנתי, אין צורך להקריא קדיש מעבר לשבוע הראשון, הוא אמר לי שזה לא נכון. שבמקרה של מוות של אב, חייבים להקריא קדיש בכל השנה הראשונה. הסברתי לו את מה שהבנתי מ-"חבריי" החדשים לבית הכנסת: הקדיש נאמר במהלך השבוע הראשון כשנשמת הנפטר מסתובבת בשמיים ומחפשת את העדויות לכל המעשים הטובים שהיא עשתה, כדי שיאפשרו לה להיכנס לגן עדן. לא ממש הבנתי איך קריאת הקדיש עוזרת להם עם זה, אבל... נו טוב. יהדות.

אברהם התרשם מהידע החדש שלי ביהדות, אבל המשיך לטעון שבמקרה של הורה, חייבים להקריא קדיש בכל השנה הראשונה. שכשנשמת הנפטר עולה לשמיים ואומרת "השארתי מאחורי שני בנים ובת", הדרך היחידה של אלוהים לדעת שהנשמה דוברת אמת ולא משקרת היא באמצעות קריאות הקדיש של הבנים שעולות לשמיים ומאמתות את טענותיה של הנשמה.

המשכתי להילחם בהיגיון הרעוע הזה. שאלתי איך זה הגיוני אם אחרי השבוע הראשון הנשמה של אבא שלי כבר נשפטת אם לגן העדן או לא. אברהם משך בכתפיו.

שאלתי איך זה הגיוני שרק אני מקריא קדיש אבל משמש עדות על קיומו של אחי, שגם הוא אמור להקריא קדיש אך מסרב מטעמי חילוניות, ועל קיומה של אחותי. אברהם ענה "ככה זה".

אחרי עוד כמה שאלות חסרות מענה כאלו שהפניתי לאברהם, התקרב לתחנה גבר דתי נוסף. "הנה, בוא אני אוכיח לך!" אמר אברהם. הוא פנה לגבר הדתי ושאל אותו: "כמה זמן צריך להקריא קדיש על אבא שנפטר?". הגבר הסתכל עליו וענה: "אבא שנפטר? צריך להקריא קדיש כל השנה הראשונה!".

"הנה!" אמר אברהם בריצוי עצמי. "רואה?"

האוטובוס בדיוק הגיע לתחנה ועלינו עליו.

הסתובבתי לחיילת שעמדה מאחורי וששמעה את כל השיחה ושאלתי אותה מחייך "נו, נשמע לך הגיוני עכשיו?". היא צחקה והנמיכה מבט לרצפה.

בערך שבועיים אחרי השבעה, ישבנו כמה חברים בבית. מאחורינו היו האופניים החשמליים של אבא שלי, ש... טוב, הוא מת כשהוא רכב עליהם.

יחד איתנו ישב חבר של חברים שפגשתי בפעם הראשונה ושלא ידע שאבא שלי נפטר.

אני לא בטוח איך הגענו לזה, אבל הסתכלתי על האופניים של אבא שלי שעמדו בסלון ואמרתי לחבר החדש שאין מצב שהוא מגלה מה הסיפור של האופניים האלה שנמצאות בסלון של הבית.

חברים שלי הבינו על מה אני מדבר ונשפכו מצחוק.

החבר החדש שאל מלא שאלות, והצליח בסופו של דבר להבין שקיבלתי את האופניים מאבא שלי, אבל לא הצליח להבין למה הוא נתן לי אותם. כל הזמן הזה צחקתי ממש כי לא עלה בדעתו אפילו לנחש שקיבלתי אותם בירושה, בטח שלא כשכל החברים מתפקעים ככה בצחוק שחור סביבו.

כשבסוף סיפרנו לו שאבא שלי נפטר, הוא שאל מתי זה קרה. עניתי לו שלפני שלושה שבועות. הוא לא האמין לי. אמרתי לו שוב שזה קרה רק לפני שלושה שבועות.

"אז איך כולכם צוחקים ככה עכשיו?"

"וואו אחי, אתה לא מבין את זה רק כי לא היית בפה בשבעה!"

בערך שבוע לפני גילוי המצבה חלמתי חלום על אבא.

בחלום הזה ראיתי את אבא והבנתי שזה לא הגיוני, כי הוא מת...

אני לא בדיוק זוכר מה הלך שם. היה שם איזשהו אדם שמקשר עם המתים, וכשאבא עמד לידו היה אפשר לראות אותו ולדבר איתו.

אבל הסיבה שאני זוכר את זה היא כי אני בדרך כלל לא חולם על אנשים.

הרעיון שכבר בחלום שלי הצלחתי לעכל את העובדה שאבא שלי נפטר, ולא הגיוני שאני רואה אותו ומדבר איתו, מראה לי שכנראה גם במציאות כבר סיימתי לעכל את זה.

אחרי זה גם אני מתתי בהפתעה וגם איזו חברה שלי והבנתי שיש איזושהי מגיפה וניסיתי לחזור לחיים והיה בית שימוש ציבורי שכל האנשים המתים השתמשו בו. אבל זה כבר אני והמוח הפסיכי שלי.

בלילה שלפני גילוי המצבה, ישנתי ממש רע כי חלמתי כל הזמן על איך שאנחנו מאחרים לשלושים של אבא.

כבר סיפרתי לכם שפה ושם החלומות שלי מתגשמים?

כי באמת, יצא שאחותי ואני יצאנו קצת באיחור ואיחרנו בחצי שעה לגילוי המצבה של אבא שלנו. חיכו לנו 15 איש, ביניהם אח שלנו, שהיה שם בערך שעה קודם ונורא התעצבן עלינו.

אין לי תגובה אחרת לזה חוץ מ... טוב, חחחח.

אבא שלי תמיד היה מאחר למקומות. בדרך לבית הקברות, צחקנו אחותי ואני שאנחנו משמרים את המורשת שלו. 

אחרי השלושים, עם הזקן העבות המגעיל שגידלתי לעצמי בזמן הזה, החלטתי לקצץ את השיער ולהתגלח עם סכין. קטע סימבולי של להשיל מעלי את האבל. שוב, אני והקטעים המוזרים שלי.

רק שתדעו שלפחות שנה לא התגלחתי עם סכין.

מי מכם שחבר שלי בפייסבוק זכה לראות את השטויות שעשיתי עם שיער הפנים, פלוס התמונות שלי מכוסה בדם אחרי הגילוח.

אחרי שאבא נפטר, אחי הלך לדירה הקודמת של אבא שלי שמסתבר שהוא השאיר שם כמה חפצים שלו לפני שעבר לדירה האחרונה שלו.

מרבית החפצים היו במצב רע, אבל אח שלי הצליח למצוא שק עם הרבה תמונות... בעיקר שלי ושל אחותי.

הוא הביא לנו אותם בגילוי המצבה.

עוד לא עברתי עליהן, אבל בדרך חזרה הביתה אחותי העיפה עליהן מבט, שם היא מצאה את התמונה הבאה שלי ושל אבא שלי.

אני חושב שאני אשמור את המעבר על התמונות לאחרי שאסיים לסדר את כל החפצים של אבא פה.

זאת תהיה סוג של פעילות סנטימנטלית נחמדה, בעיקר אחרי שאני אסיים עם המעמסה המתסכלת של סידור החפצים של אבא...

בכל מקרה, הנה התמונה.

אני נתלה על אבא שלי.

איזו תמונה יפה...

אגב, בין כל התמונות אחותי מצאה גם תמונה שלי כילד קטן רץ לבד באחו, מאושר עד השמיים.

אם מישהי כאן תזכה להתחתן איתי ביום מן הימים, אני כבר אדאג להראות לה את התמונה המביכה להחריד הזאת.

זהו. עכשיו אפשר סופסוף להמשיך הלאה.

הפוסט הבאה יהיה על שנת 2012 וכל החרטא הזה.

וכן, עבדתי על הפוסט הזה יומיים. ני P= (ולקחו לי עוד שלושה ימים לפרסם אותו כי נפל האינטרנט והחשמל בבית בעקבות סופות הגשמים המטורפות האלה)

אוהב הרבה,

פילו