הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

אל תדאגו

לא הפכתי לערס והתכוונתי לכתוב פוסט על החברה שלי שהלכה ללמוד מדעים מדויקים.

בכלל, אני לא משתייך לחתך הזה באוכלוסיה שמשתמש במילה "נשמה" כתיאור חיבה. כשאני משתמש במילה "נשמה", אתם יכולים להיות בטוחים שאני מתכוון למשמעות המקורית שלה. שהיא שטות קיימת-לא-מוחשית שהומצאה בעולם הדת והרוחניות והיא ההבדל הדמיוני בין כל מה שחי/אנושי ובין כל מה שלא. (חושבים שיקבלו את ההגדרה הזאת בוויקיפדיה?)

... או שאני משתמש בה כשאני עושה חיקוי לעגני של ערס/פרחה.

אתמול הסעתי את אמא שלי לירושלים כדי שתעבור ניתוח. אל תדאגו, שום דבר רציני. משהו שקשור למבנה הרגל.

כשאני מבלה זמן ממושך במחיצתה של אמא שלי, אנחנו רבים. אבל אם קרה איכשהו ואנחנו לא רבים, אז אנחנו מנהלים דיון.

וזה גם מה שקרה אתמול.

אממ, בעצם... אולי לא ממש יהיה נכון להשתמש במילה "דיון". רוב הזמן פצחתי במונולוגים ארוכים כשהיא מקשיבה בסבלנות וזורקת הערות קטנות שמכווינות אותי לנושא של המונולוג הבא שלי. קצת כמו "ערב עם קווין סמית' ", רק פחות מצחיק, והרבה פחות מיוזע.

אני חושב שרק עם אמא שלי ועם החברים הטובים שלי אני מרשה לעצמי לפצוח במונולוגים. באופן כללי, אני מעדיף להיות שקט ולהקשיב בנימוס לסובבים אותי. למשל, השבוע בצבא לקחתי חלק בדיון שלדעתי היה אמור להיות קצר, לעניין, ולהימשך לא יותר מחצי שעה. מעשית, הדיון נמשך שעתיים שבהן הקשבתי והנהנתי בנימוס לכל הסובבים אותי כשכל מה שבאמת רציתי לעשות הוא לעמוד על השולחן ולצעוק על חצי מהאנשים שם שהם בוחרים לדבר על שטויות מיותרות שאינן קשורות לתוכן הדיון ועל החצי השני שהם אידיוטים מוחלטים על גבול הפיגור השכלי ואני לא מבין איך צה"ל מצליח לתפקד כשהם נמצאים בין שורותיו. (למרות שאני כן מבין. הוא מצליח לתפקד באיטיות מחרידה בפרויקטים שלו.)

אז אני ואמא שלי ברכב, מנהלים דיון. צ'ק.

באיזשהו שלב, עלה לדיון נושא הדת.

נושא קלאסי למדי.

אמרתי לאמא שלי שאני לא מצליח להבין איך גדלתי להיות כזה אובר-חילוני (אני רואה את עצמי כאגנוסטיקן, אבל קצת לא נעים לי לכתוב את המשפט הזה בידיעה שאי אפשר לקרוא אותו מבלי לחשוב שאני פלצן-היפסטר-קוקסינל ברמה כזו או אחרת), בעוד שהיא דווקא מאמינה ברוחניות ובאלוהי היהדות.

אמא שלי גידלה אותי להיות אדם חושב. אדם משכיל. אדם שמתבסס על היגיון. ויודעים מה לא הגיוני? לחשוב שאיפשהו ביקום יש יישות בלתי נתפסת שלא ניתן להוכיח את קיומה בדרכים מדעיות, שהיא זאת שאחראית על הבריאה והקיום ויש לה את היכולת להתערב בכל שלב ולעשות מה שבא לה, אפילו אם זה משהו קסום שנוגד את חוקי הפיזיקה. אה, כן, והיישות הזאת גם יכולה לדבר עם בני אדם והיא בחרה לעצמה כמה בני אדם ספציפים והכריזה ברוב גאון "רק אלה שלי!", רק שהיא לא באמת דיברה עם אף אחד מאיתנו כבר כמה אלפי שנים, למעט כמה מטורפים שכולנו מתעלמים מהם (או שכולם מתייחסים אליהם אחרי שהם ביצעו רצח המוני שאותו הם "נשלחו לעשות"...).

והחלק הכי אבסורדי...? אנחנו חיים במאה ה-21. מאה של קידמה וטכנולוגיה וידע והיגיון. ועדיין, רוב מוחלט מאוכלוסיית העולם עדיין בוחר להאמין בכל שטויות ההוקוס פוקוס האלה בצורה כזאת או אחרת.

למרות שאני לא מזלזל לחלוטין באנשי הדת. לפחות לא באלה שמנסים לבסס אותה כדרך לחיות את החיים כאנשים טובים יותר.

בכתבים הדתיים ישנן הרבה מאוד מילות חוכמה. מעבר לקווי המנחה שאמורים לעזור לנו להתפתח מבחינה אתית ותרבותית, אפשר למצוא גם הרבה מאוד ידע שניתן היה להוכיח מדעית רק אלפי שנים אחרי שהוא נכתב.

למשל, "לא תבשל גדי בחלב אמו". למרות התרגום היהודי הקלאסי של המשפט ל-"אסור לאכול בשר יחד עם חלב", ממצאים מדעיים הוכיחו שהקיבה מתקשה לעכל מוצרי בשר וחלב כשהם מעורבבים ביחד בקיבה. למרות שאם אתם שואלים אותי, זה בכלל משפט שמהותו באתיקה. "אפילו שאנחנו מרשים לעצמנו לאכול בעלי חיים, אסור שנגיע למצב שבו אנחנו מתייחסים אליהם כאל יצורים נחותים מאיתנו. אסור שתהיה לנו את החוצפה ואת הרשעות לבשל יצור חי בחלב של אמו שנתנה לו חיים.". תראו למשל מה קורה בסין. שכחו שם כבר שגם לבעלי חיים יש רגש ותחושה. הם פושטים עורות מבעלי חיים כשהם עדיין בחיים.

יש עוד הרבה דוגמאות, אבל אני לא אתן אותן כאן. תזמינו אותי לבירה, אם אתם רוצים להמשיך את השיחה הזאת. (ולשתי בירות אם אתם רוצים להמשיך לנהל את השיחה הזאת בעירום חלקי)

השיחה עם אמא התפתחה כשהיא שאלה אותי אם אני לא מאמין שיש לנו נשמה.

התשובה האינסטנקטיבית מבחינתי היא כמובן "לא", אבל המשכתי לתאר את דעתי על רעיון הנשמה ותיעלתי, בפעם הראשונה בחיים, את המחשבות שלי על הנושא הזה למילים.

כשסיימתי את ההסבר, הבנתי שזאת הפעם הראשונה שאני מתרגם את המחשבות האמורפיות שלי לכדי מילים, ומאוד אהבתי את אך שזה נשמע בסוף.

... אהמ, מישהו מכם מאיפה קיבל הנרקיס את שמו? \(=

לאמשנה.

בכל מקרה...

אז הנה, בתיאור תמציתי, דעתי ההגיונית, המדעית והמשכילה על האם הנשמה קיימת או לא:

לא |:

...

סתם סתם, זה לא זה.

ניסיון שני:

אז כמו שאמרתי, בכתבי הדת העתיקים נכתבו הרבה מאוד דברים חכמים. אני בטוח שהאנשים שחלק מהאנשים שכתבו את התנ"ך, למשל, היו אנשים נורא נורא חכמים, שהשכילו להבין דברים טרם זמנם. ייתכן אפילו שהיו להם דרכי הוכחה גאוניות שהמדע של היום עדיין לא השכיל להמציא.

כשאני יוצא מתוך ההנחה הזאת, אני מסרב להאמין בקיומה של הנשמה כאל "משהו קסום שיש בתוכנו ושקיים לנצח נצחים ושאפשר להשתמש בו בסחר חליפין מול דמויות מפוקפקות ממעמקי כדור-הארץ".

לעומת זאת, אני מעדיף לבחון את נצחיותה של הנשמה כרעיון מדעי. כקונספט.

בהגדרתה הכללית, הנשמה מוגדרת כמשהו ייחודי שיש לכל אדם. נשמה אחת מיוחדת לכל יצור חי שלא הייתה כמוהה ולא תהיה כמוהה יותר. אבל האם יכול להיות שבנצחיותה של הנשמה, התכוונו גאוני הדת לנצחיות מסוג אחר?

יצורים חיים משפיעים על הסביבה שלהם. בזה אין ספק.

יש לנו קיום פיזיולוגי שמאפשר לנו להיות באינטרקציה עם העולם המוחשי שסביבנו. להניע חומר ולגרום ל-"הפרעות" משלנו בקיום הזה.

יחד עם זה, אנחנו פולטים לעולם המון Output (פלט). המוח שלנו מייצר גלי-מוח שעוד אין להם הסבר מדעי מושלם ושמתפזרים בעולם ללא שליטתנו. יש לנו שדה חשמלי ושדה מגנטי, גם הם מתפשטים במרחב.

בעצם, יצור חי אחד יוצר הרבה מאוד הפרעה על העולם הממשי, בין אם הוא מודע לה ובין אם לא.

ולדעתי, כל הפלט הזה שיוצא מאיתנו בכל שלב של חיינו, יוצר Imprint (חותם, הטבעה) קבוע ובלתי הפיך על העולם הממשי. או במילים אחרות: עצם הקיום שלנו גורם לתוצר שהוא נצחי.

אני אתן הסבר מעולם המחשבים כדי שתבינו את הפואנטה שלי...

מה קורה למידע כשאנחנו מוחקים אותו מהזיכרון הקשיח של המחשב שלנו?

תשובה טובה תהיה "אין לי מושג כי אני לא חנון", אבל בכל זאת, תנו לי להסביר לכם.

כשמוחקים מידע מהמחשב, אפילו כשמפרמטים אותו, כל המידע שאי פעם היה בדיסק הקשיח עצמו עדיין מוטמע בו. ההבדל היחיד הוא שהמחשב מזהה את השטח הכתוב כשטח שאפשר לכתוב עליו מחדש, ולכן מתעלם מהעובדה שאי פעם היה כתוב בו משהו.

אם תשתמשו בתוכנה הנכונה, תוכלו לקחת דיסק קשיח מפורמט ולשחזר מתוכו את כל הקבצים שאי פעם היו עליו. עצם הקיום של הקבצים גרם לשינוי בלתי הפיך בדיסק הקשיח.

וזה מה שאני מנסה להגיד. טוב, אם קורא פה מישהו שמבין במחשבים זה יהיה השלב שבו הוא ייכנס בי בטענה שכל מה שכתבתי זה שטויות... אז טוב, הקצנתי קצת כמה עובדות. אבל בואו נצא מנקודת הנחה שאף אחת מהקוראות שלי לא מבינה במחשבים ונמשיך הלאה.

מה שאני מנסה להגיד הוא שלדעתי, גם ההטבעה שאנחנו יוצרים בחיים האלה היא בלתי הפיכה. לא משנה אם נפסיק להתקיים או אם חיים אחרים יחליפו את מקומנו, כל הפלט שנשפך מאיתנו לאורך השנים גרם לשינוי בלתי הפיך בקיום.

שינוי שאפשר אפילו לקרוא אותו, עם האמצעים הנכונים.

ואולי... מי יודע?

אולי בעתיד, עם התפתחות מטורפת של הטכנולוגיה, המדע יוכל "לשחזר את הנשמות" של האנשים.

להשתמש בכל הפלט שמרחף לו בחלל כדי לשחזר את המקורות שגרמו לו. את בני האדם שגרמו לו. את איך שהם זזו ואיך שהם חשבו והתנהגו ו... את איך שהם היו.

אולי, אי שם בעתיד, תהיה היכולת להחזיר את המתים לתחייה. בזכות הנשמה שלהם, שעדיין מרחפת לה בעולם.

כן. זאת הנשמה המדעית שלי.

ורוצים לשמוע מה הקטע המצחיק? שעם כל השטויות האלה שכתבתי פה, דווקא הייתי רוצה להאמין בגלגול נשמות.

מה הכוונה ב-"הייתי רוצה להאמין"...?

טוב, זה מה שכותב בנאדם שמאוד רוצה להאמין במשהו שמוגדר כעל-טבעי, אבל בעצם הוא לא יכול להאמין בו בלב מלא בגלל שהוא אדם חושב ומשכיל. זה נשמע לי מעולה. פשוט להמשיך לחיות ולחיות, שוב ושוב. הרבה יותר חביב מהרעיון של להפסיק להתקיים.

חוצמזה, אם תשאלו אותי, גלגול נשמות הוא האפשרות הכי מוכחת מדעית למה שיכול לקרות לנו אחרי שאנחנו מתים...

... ותמיד רציתי להיות דולפין ^^

... וטיגריס.

ופיל!

והכל!!!! D'= אהההאהאהאהאהאהאהא...!!!! ... גם ילד הודי קטן! (?)

נו, דום, מה את אומרת?

נכון שזה לא היה פוסט מצחיק...? (=

בכלל, אני קצת ברצף של "לא מצחיק" בפוסטים שלי לאחרונה. הטכנאים שלנו עובדים על זה. עמכם הסליחה.

מהר, טכנאים! 0= כמה זמן כבר לוקח לכם לארגן מסיבה מטורפת עם המון אלכוהול?!?

אוהב,

פילו (מי רוצה לנחש אם אני הולך מחר ללונה פארק או לא???)