הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

זה הולך להיות פוסט על שני כלבים שלי שהיינו צריכים להרדים בחודש האחרון.

אז מי שלא בא לו להתבאס - מעולה! צאו מכאן...!

ומי שכן בא לו להתבאס - באסה לו (success?) צאו מכאן...! זה פוסט אישי P=

סתם סתם, לא באמת... פשוט שאני כותב את הפוסט הזה בעיקר בשביל עצמי ולא ממש מצליח לחשוב על סיבה שבגללה מישהו אחר ירצה לקרוא על הכלבים שלי שמתו. יש מספיק מוות בחיים גם ככה. וכן, אני כותב את המשפט הנ"ל למרות שאני זוכר בבירור שכבר התפרסם בדף הראשי פוסט של "מתה לי הכלבה ואהבתי אותה!"... (של מי זה היה, של הסוחרת מוונציה, לא?)

חוצמזה, עשיתי סקס יחסית לאחרונה אחרי תקופת יובש ארוכה!

לא תעדיפו להישאר עם הידיעה הזאת בראש מאשר סתם לקרוא פוסט דיכאון??

... רק, לא, לא, אל תדמיינו את זה ו...-! אוי. חבל \=

טוב נו סעמק, אולי אני כבר אתחיל לכתוב את הפוסט הזה וזהו?

אם להגיד את האמת, אני אפילו לא ממש רוצה לכתוב אותו.

לא בא לי.

אני מכריח את עצמי לשבת ולכתוב כי אני יודע שאני מהעתיד ירצה שזה מה שאני מהעבר יעשה. או, אממ, משהו שכזה. כן.

meh

עזבו שטויות. נתחיל וזהו...

ליידי

ביום רביעי לפני חודש, ה-5 ביוני, הרדמנו את ליידי שלנו.

ליידי הייתה כלבת קוקר-ספניאל אנגלי זהובה (?) שהגיעה אלינו הביתה בקטע די מוזר.

... טוב, כמו כל הכלבים שלנו.

אני לא בטוח מתי זה קרה. התמונה הכי מוקדמת שיש לי מליידי היא משנת 2005, אבל אני חושב שהיא הגיעה אלינו בערך בשנים 2000-2003.

עברנו לגור עם אמא שלנו בבית החדש ברעננה בשנת 2000 ויחסית מהר אימצנו את פסי, הכלבה הפחדנית המעאפנה שהגיעה אלינו מהכלבייה של דוגלי.

לפי איך שאני זוכר את הסיפור, אמא שלי הסתובבה באיזשהו מקום כשפתאום פנתה אליה איזו אישה עם כלבה ושאלה אותה איפה נמצא הסניף של SOS שבו היא תוכל למסור את הכלבה.

ליידי הייתה די צעירה אז. בת פחות משנה. קוקרית אנגלייה ספק-גזעית-ספק-יש-מצב-שאולי-קצת-לא. אמא שלי די נדלקה עליה והציעה לגברת שהיא תיקח ממנה את הכלבה, במקום שהיא תמסור אותה למקלט.

אני חושב שאאני נתתי לה את השם ליידי. או שאמא שלי נתנה לה את השם ואני תמכתי.

הייתי קורא לה "גולדן ליידי", גם בגלל הצבע שלה וגם בגלל שהייתה בזמנו פרסומת לחברת גרביונים עם שם זהה.

יש עוד הרבה אנשים שקוראים לכלבות שלהם "ליידי" (אולי אפילו לכלבים...), אבל ליידי שלנו הייתה ליידי אמיתית.

... טוב, בתוך הבית. כשהיינו יוצאים לטיולים, היא הייתה כלבת ציד בהמית במיוחד.

במשך השנים, שמה של ליידי התגלגל לכדי שמות חיבה ריבה כמו לודיקה (Ludika), לודג' (Ludj), דודוקה (Dudoka) ודודיק (Dudik).

בלילה הראשון שלה בבית, ליידי נתנה לנו להבין שהיא עייפה וגם די אינטיליגנטית כשהיא נכנסה לתוך קופסת קרטון ריקה שעמדה בסלון והתכרבלה בתוכה. כנראה שזאת המיטה שהייתה לה בבית הקודם. מאותו יום והלאה, ליידי ישנה יחד עם אמא שלי במיטה שלה. זאת באמת הייתה אהבה ממבט ראשון ביניהן.

רצה הגורל והגברת שמסרה לנו את ליידי החליטה שהיא הייתה שמחה לקבל "תמלוג כספי סמלי" על כך שבזכותה הכלבה הגיעה אלינו. אמא שלי אמרה שהיא לא מוכנה לשלם אפילו שקל על הכלבה, ושלא אכפת לה אם הגברת תחליט לקחת אותה. אם אני זוכר נכון, מה שקרה הוא שבסופו של דבר אני הוצאתי כמה מאות שקלים מכיסי כדי לוודא שליידי באמת תישאר בבית

מצחיק לחשוב שדווקא ליידי, שעליה אמא שלי לא רצתה להוציא שקל, הפכה להיות הכלבה האחת והיחידה של אמא שלי.

ובהקבלה, אמא שלי הפכה להיות בת האדם האחת והיחידה של ליידי.

ליידי פשוט סגדה לאמא שלי.

לכל שאר אנשי הבית היא התנהגה כמו... טוב, כמו כלבה.

[המבט הקלאסי של "מה לעזאזל אתה רוצה ממני?" שהיה מקבל כל דייר בית שהוא לא אמא שלי]

ההעדפה של אמא שלי לליידי הייתה נורא ברורה.

היא הכלבה היחידה מבין כל הכלבים שלנו (שבעה, ברגע השיא) שקיבלה תליון על הקולר שלה עם מספר הטלפון בבית.

גם ההעדפה של ליידי לאמא שלי הייתה ברורה.

כשאמא שלי לא הייתה בבית, ליידי לרוב הייתה מחכה לה. יושבת על הכורסא בסלון ומסתכלת החוצה. מתעלמת כמעט לחלוטין מכל בני הבית האחרים, אלא אם התחשק לה קצת תשומת לב.

ליידי היא הכלבה שהתחילה את כל הקטע הזה של לקפוץ על השער של הבית, לשרוט אותו וליילל בקולי קולות של אושר בכל פעם שהיא זיהתה את הרעש של האוטו של אמא שלי שנכנס לחנייה. כל הכלבות האחרות ראו שהיא עושה את זה והתחילו לעשות את זה בעצמן.

... זה נורא מעצבן, אבל אחלה דרך לקבל התראה של שתי דקות מראש ולסגור מהר את כל אתרי הפורנו שפתוחים במחשב הביתי.

כשאמא שלי הייתה מתמקמת בפוזה הרגילה שלה על הספה מול הטלוויזיה, לייד הייתי מצמידה את הראש שלה לראש של אמא שלי ומייללת באושר, מתכרבלת ומתחננת לתשומת לב. אמא שלי הייתה אומרת שליידי מספרת לה על היום שהיה לה ועל איך שהיא התגעגעה אליה. ... אמא שלי גם הייתה מתלוננת המון על הריח המסריח מהפה של ליידי ומרחיקה אותה ממנה, אבל אני בטוח שזאת הייתה סתם הצגה קטנה שהיא אהבה לשחק תמיד.

[אמא וליידי בפוזיציה הקלאסית שלהן כמה רגעים אחרי שאמא מתיישבת על הספה מול הטלוויזיה]

[ליידי מחכה בציפייה לאמא שלי שתרד במדרגות. ופיצי גם. היא לא קשורה. היא עדיין חיה.]

כמו שאמרתי כבר קודם, ליידי הייתה ליידי בבית, וכלבת ציד לתפארת כשהייתה יוצאת לטייל עם אמא שלי.

היא תמיד הייתה משתוללת נורא בחוץ, רצה ומתפרעת ומתגלגלת על כל דבר מסריח אפשרי בעולם, ככה שאחרי כל טיול אמא שלי הכריחה אותי ואת אחותי לעשות לה מקלחת.

[בחוץ ליידי התנהגה כמו כלבת פרא לכל עניין]

יש סיפור אחד שאני נורא אוהב על איך שפעם ליידי התרחקה יותר מדי מאמא שלי ומשאר הכלבים במהלך טיול בחורשה והלכה לאיבוד. אמא שלי חזרה הביתה מתוך אמונה שליידי כבר תסתדר ותחזור בעצמה, אבל זה לא קרה. היינו בטוחים שליידי כבר נפצעה איכשהו ושהיא כבר לא תחזור אלינו.

אחרי יומיים, אמא שלי עשתה קניות בקניון, 2 ק"מ מאיפה שהאזור שבו ליידי אבדה.

בזמן שהיא העמיסה את הקניות לרכב, פתאום היא הרגישה משהו קופץ עליה.

היא הסתובבה וראתה שזאת ליידי, מאושרת עד השמיים.

אלוהים יודע איך לעזאזל היא מצאה אותה דווקא שם.

הייתה גם פעם אחת שבה רכב פגע בליידי.

לדעתי, מאז אותו יום, ליידי הייתה הרבה יותר נחמדה לשאר בני המשפחה בבית.

אני חושב שהפגיעה דפקה לה משהו במוח ועשתה אותה אוהבת יותר ופחות סנובית.

[לפני הפגיעה בראש - הוכחה לכך שליידי הייתה השטן בכבודו ובעצמו]

ליידי הייתה נוהמת לפעמים ברטינה מתמשכת כשהיו לה פרעושים והיא הייתה מתגרדת.

הייתה לה דרך משונה להתגרד ככה שלא משנה איפה היא הייתה בבית, הייתי יכול לזהות את קצב הדפיקות שלה על הרצפה כשהיא הייתה מתגרדת. טפיפות בקצב קבוע, יחד עם קול נהימה מתמשך שמגיע מאיפשהו בבית.

כשהיינו מקלחים את ליידי, היא הייתה נוהמת עלינו בלי הפסקה.

ליידי שנאה מקלחות.

ברגע שסיימנו לייבש אותה עם המגבת ומוציאים אותה מחדר המקלחת, היא פתאום הייתה הופכת להיות מאושרת, מסתובבת בבית באטרף, מקשקשת בזנב ומתגלגלת על הגב כמו פסיכית על המיטה של אמא שלי כדי להתייבש.

[צילום אילוסטרציה של כלבה במקלחת. במקרה, זה צילום אילוסטרציה שבו מופיעה ליידי]

היא הייתה עושה את זה לפעמים ככה סתם. מתגלגלת על הגב ונוהמת על הספה, ואז, אם מישהו היה תופס אותה, היא הייתה נורא מתביישת, מפסיקה בפתאומיות ומכשכשת בזנב כאילו שהיא אומרת "אה לא, סתם צחקתי, זה לא היה ברצינות!"

גם מיקה, הבת שלה, עושה את זה עדיין.

[כלבה קצת מוזרה... אבל וואחד כוזינה.]

מיקה היא עוד הוכחה לכמה שאמא שלי אהבה את ליידי.

היא הכלבה היחידה שלנו שלא מיהרנו לעקר, ובגלל זה יש לי כמה זכרונות נורא משעשעים של ליידי לבושה בחיתולים מאולתרים כאלה ואחרים.

כדי להמשיך את השושלת של ליידי, לקחנו אותה לפגוש את בילי. בילי עשה את שלו, והתוצר שהתקבל הוא לידה ביתית שבה נולדה מיקה, גוש לא מפותח ולא ברור שליידי מיהרה לאכול (אעכס...) ועוד גור שנולד מת.

אז כן. רק מיקה.

אם תסתכלו על קוקרים אנגליים, תראו שיש שני סגנונות עיקריים של מראה. האחד הוא הלוק של ליידי, והשני הוא הלוק של מיקה.

למיקה לא קצצנו את הזנב וזאת נהייתה אחת הדרכים העיקריות שבאמצעותן הסברנו לאנשים מי זו מי.

למרות הסלידה של ליידי ממקלחות, היה קטע שהיא כן נורא אהבה.

כשהיא הייתה צמאה, היא הייתה קופצת על סף האמבטיה, מכשכשת בזנב ומסתכלת עלי כשהייתי יושב חדר ממול.

היא אהבה לשתות ישר מהדוש של המקלחת.

היינו מזרימים את המים והיא הייתה מביאה בהם ביסים. זה היה נורא חמוד.

קטע אחד שנורא אהבתי לעשות לליידי הוא לנשוף לה אוויר על הפרצוף. היא נורא שנאה את זה והייתה מנסה לנשוך את האוויר מהפה שלי. הייתה עושה את זה כדי לקבל ממנה תשומת לב ונשיקות.

בזכותה גם גיליתי שכל הכלבים ממש לא יודעים איך להגיב לזה שנושפים עליהם אוויר. כל אחד מגיב אחרת.

[ליידי מנקודת המבט שלי, שניות אחרי שהייתי נושף לה על האף]

ברגעים שבהם ליידי הייתה כלבה אוהבת גם אלי, הייתי מלטף לה את הצוואר והיא הייתה תופסת את היד שלי עם הרגל שלה, ממש כאילו היא מחבקת אותי...

[הוכחה שליידי יכולה להיות גם כירבולית וחמודה לאנשים שהם לא אמא שלי]

אהבתי לכסות אותה לגמרי עם שמיכות ולראות אותה נאבקת ומשתוללת מתחתיהן, מנסה למצוא את הדרך החוצה.

לפעמים, כשהיא לא הייתה מצליחה, היא הייתה מתחילה לנבוח.

סתם, לעמוד מתחת לשמיכה ולנבוח, עד שמישהו היה מוציא אותה.

היא גם הייתה עושה את זה כשהיא הייתה ננעלת בטעות באחד מהחדרים בבית או בחצר.

[ליידי והשטויות שלה - שותה מהאסלה]

[ליידי והשטויות שלה, מנסה לאכול מכלי האוכל שהכנסנו לקופסת קרטון כדי שלולה השמנה לא תוכל לאכול ממנו בשכיבה]

היא גם הייתה בערך הכלבה היחידה בבית שהבינה מה הפואנטה בכדורים.

כשהיינו זורקים כדור, היא הייתה רצה אחריו, תופסת אותו ומחזירה אותו ל... טוב, למקום אקראי כלשהו.

שאר הכלבים שלנו בכלל לא מגיבים לכדורים.

מיקה תמיד רצה אחרי הכדור, מגיעה אליו, ולא מבינה מה היא אמורה לעשות, אז היא פשוט רצה בחזרה בלי הכדור.

[ליידי החמודה בלוק שובבי בתמונה הראשונה שלה שפירסמתי כאן בבלוג]

הזיקנה נפלה על ליידי נורא בפתאומיות, ונורא חזק.

בהתחלה היא איבדה את השמיעה. אני לא בטוח כמה זמן זה כבר היה ככה, אבל אני הראשון ששם לב לזה. קראתי לה והיא פשוט לא הגיבה. אני חושב שזה די הפך אותה למדוכאת, העובדה שהיא לא יכולה לשמוע יותר...

דמיינו לכם מה זה. רגע אחד אתם כלבי ציד, מגיבים לכל רחש קל, ורגע אחרי זה... כלום.

באיזשהו שלב היא רזתה נורא מהר ונורא בקיצוניות.

היא התחילה להיראות כמו שלד מהלך, ניסתה להשתין כל הזמן, ובאיזשהו שלב הרגליים האחוריות שלה הפסיקו לתפקד. היא כבר הפסיקה לעלות במדרגות, ומן הסתם שגם לא עלתה יותר למיטה של אמא שלי כדי לישון איתה.

היא כבר הראתה סימני דיכאון, ולא התנהגה כמו עצמה. למרות שעדיין, כל פעם שאמא שלי הגיעה הביתה, ליידי ממש ניסתה לקום כדי לבוא אליה ולהגיד לה שלום.

מרגע שהיא התחילה לרזות ועד שהרדמנו אותה, עבר פחות מחודש.

זה באמת הפתיע אותנו.

היה יום אחד שבו החלטנו שזה יהיה היום. שנרדים את ליידי, שכבר הפסיקה לאכול, והקיאה את מה שהיא כן הסכימה לאכול.

אבל הוטרינר בסוף לא יכל להגיע, ואמא לקחה את זה כסימן משמיים שאולי ליידי תמות מוות טבעי במהלך הלילה, אז ויתרנו על ההרדמה.

אולי אמא גם רצתה לחסוך את הכסף של הזריקה. אני יכול להבין אותה...

אבל יום או יומיים אחרי ההרדמה שלא הייתה, הגעתי לבית של אמא שלי ובדקתי מה שלום ליידי.

הרגליים האחוריות שלה היו נורא נפוחות.

אמא שלי אמרה שזה בטח נובע מאי-ספיקת כליות. שליידי כבר גוססת.

התקשרנו למוישה, הוטרינר, והוא אמר שבשלב הזה ליידי כבר סובלת. כואב לה, והסיבה היחידה שהיא לא מייללת היא כי אם היא הייתה בטבע, היא לא הייתה רוצה שחיות אחרות ימצאו אותה.

החלטנו להרדים אותה כבר באותו היום.

הייתי בבית שלי כשמוישה הגיע לבית של אמא שלי. עזבתי הכל (בחורה, בעיקר) ונסעתי כדי להיפרד מליידי כמו שצריך.

אמא שלי החזיקה את ליידי בידיים, כשהיא יושבת על הספה ששתיהן העבירו כל כך הרבה שעות עליה ביחד.

חיבקה אותה קרוב קרוב ברגעים האחרונים שלה. בדקה את הדופק שלה ללא הרף.

שאלתי את מוישה איך זה עובד והוא סיפר לי שהוא נותן לליידי שתי זריקות.

את הזריקה הראשונה הוא הזריק לה לירך ואמר שזה החומר המאלחש לקראת הזריקה הממיתה.

שאלתי אותו מה יש בזריקה השנייה והוא אמר שזה אותו חומר, רק בריכוז כפול.

חומר מאלחש שממית בריכוז גבוה.

חומר ממית שמאלחש בריכוז נמוך.

ליידי כבר בקושי מגיבה בידיים של אמא שלי, ומוישה מכניס את המחט השנייה ישירות לתוך הלב. שואב קצת דם כדי לראות שהמחט הגיעה ליעדה. הדם של ליידי מתערבב עם שאר החומר שבמזרק במערבולת של אדום בוהר ומוישה מזריק מהר את כל התכולה לתוך הלב של ליידי.

וזהו.

הלב של ליידי כבר לא עובד

וליידי מתה.

אני כבר בוכה קצת. גם אמא, למרות שהיא תמיד מנסה להיראות חזקה ולא פגיעה.

זאת הכלבה הראשונה שלנו שאנחנו מרדימים. אי פעם.

לאקי ברח ומצא בית חדש.

פוקה וננה נמסרו לבתים אחרים.

ריטה נמסרה בגלל שהיא ולולה היו מתכסחות כל הזמן.

פסי הורעלה ומצאתי אותה מתה בבוקר.

לולה מתה כי הייתה יותר מדי לולה (אולי באמת הייתי צריך להודיע לריטה?)

וליידי היא הראשונה שהרדמנו.

ובעצם, ליידי היא גם הכלבה הראשונה שמתה אצלנו ושהייתה באמת חלק משמעותי מהחיים בבית. היא הייתה בת בית, וכולנו אהבנו אותה נורא. לא רק אמא שלי...

ובגלל זה, בגלל שליידי היא הכלבה הראשונה שהרדמנו, לא ידעתי שאת הזריקה השנייה משאירים בפנים. נעוצה בתוך הלב. מחכים לראות מתי המזרק מפסיק לזוז בגלל הפעימות של הלב, וככה יודעים שהיא מתה.

זה די הפתיע אותי והלחיץ אותי.

מוישה אמר שהעצבים עדיין פועלים כמה שעות אחרי המוות ושאסור לנו להיבהל אם פתאום אנחנו רואים אותה זזה.

מוישה אמר שהוא בדרך כלל לא מרדים בעלי חיים בבתים של אנשים אלא רק במרפאה שלו, כי אנשים מתחילים לצעוק ולבכות בהיסטריה.

מוישה אמר שגם לו נורא עצוב להרדים את ליידי, שאותה הוא מכיר מאז שקיבלנו אותה.

מוישה אמר שלליידי היה מזל ושהיו לה חיים טובים שבסופם מישהו יכל לכבות את המתג לפני שהיא התחילה לסבות יותר מדי.

מוישה אמר שיש הרבה בני אדם שאין להם את המותרות הזאת...

קברנו את ליידי בחוץ, בגינה שלנו מתחת לבריכת הלוטוסים. את הבור יותם עזר לאמא שלי לחפור כמה ימים קודם לכן כי לפני כמה שנים עזרתי לו לחפור בור כדי לקבור את הכלבה שלו, אורורה. זהו. אני כבר לא יוכל להיעזר ביותם כדי לקבור גופה.

חשבתי לשים מעל הקבר של ליידי שלט שאומר "כאן קבורה בכיף ליידי".

שמתי לב שכשאני מרגיש עצוב, רע או מבולבל, או חסר שליטה, אז אני נתלה בידע. אני שואל שאלות ומקשיב למה שקורה סביבי.

ככה אני נזכר שהחיים האלה מורכבים מסדרה של דברים הגיוניים.

בגלל זה שאלתי את מוישה את כל השאלות ששאלתי על ההרדמה של ליידי.

בגלל זה נרגעתי ככל שהוא סיפר לי יותר סיפורים מהניסיון שלו.

אני מפחד לפעמים שבעתיד, ככל שאני אצבור יותר ויותר ידע, ככה אני אהפוך להיות פחות רגיש. פחות אדם ויותר רובוט.

אבל זה לא קורה. אני עדיין מרגיש משהו מתבקע בי מבפנים כשאני רואה שקיעות, או כשהרוח מלטפת לי את הגוף.

ליידי...

תודה לך.

תודה שהיית חלק מהחיים שלנו, כלבה אנושית, משונה, מקסימה ואוהבת שכמותך.

אהבתי אותך נורא, ואני מתגעגע.

כולנו אהבנו. כולנו אוהבים. כולנו מתגעגעים.

ביי, דודוקה...

(ומקווה מאוד שאני לא אצטרך להוציא אותך לעולם מהקבר שלך בשביל לעצב מחדש את הגינה או משהו)

כלב

את כלב הרדמנו ביום חמישי לפני שבוע, ה-27 ביוני.

כלב היה האסקי סיבירי מעורב עם זאב או משהו שכזה.

כלב נורא פרוותי ומגניב.

עברתי על התמונות במחשב ואני רואה שהתמונות הראשונות של כלב מופיעות בשנת 2007.

אני לא ממש זוכר את הסיפור שלו, אבל אני חושב שאמא שלי מצאה אותו כשהייתי בטירונות. מישהו קשר אותו לגדר של הכלבייה העירונית בתחילת הסופ"ש, ככה שאף אחד לא היה מגיע אליו בכלל לפחות שלושה ימים. אז ככה, אמא שלי ריחמה עליו, וחזרתי יום אחד הביתה והיה שם כלב.

מאוד ברור לי מה מקור השם "כלב" כי אני נתתי לו אותו.

באותה תקופה גרו אצלנו בבית שני עובדים סיניים, נעמי ו... אממ, ג'ו (ג'ואי? ג'ימי? ג'סי? אעע, לא זוכר. גם לא באמת משנה. כל מה שחשוב שתדעו הוא שהוא היא בעלה של נעמי ובגד בה עם השכנה שלנו כי היה לו זין גדול. או שלנעמי היה וואג'ין צר. לא קריטי.)

בכל מקרה, לשני הסינים הקטנים היה קטע חמוד... לא, זה לא היה כינור גדול. הקטע היה שכל פעם שהכלבים היו מתחילים לנבוח ולהשתולל, אז שניהם היו קוראים להם בהתפעלות "אהה, כווב! כווב...!!!" (Kewev, מלשון "כלב" בעברית-סינית קלוקלת. או שזה אומר "אוכל עושה רעש" בסינית. לא בטוח.)

אותי זה נורא הצחיק ובגלל זה כשראיתי בפעם הראשונה את כלב, הכלב הזכר הראשון שלנו בבית החדש, קראתי לו בהתפעלות "אהה, כווב! כווב!" והחלטתי שהשם שלו מעתה והלאה יהיה "כלב".

אמא שלי ואחותי לא הסכימו איתו. הן החליטו שצריך לקרוא לו "צ'אמפיון", או "צ'אמפ" כשם חיבה.

אותי זה לא עניין. הן קראו לו צ'אמפ וצ'אמפי, ואני קראתי לו כווב בהתפעלות ובמבטא סיני כבד כל פעם שהייתי מגיע הביתה.

בסופו של דבר, גם אחותי התחילה לקרוא לו ככה, וגם אמא שלי.

צ'אמפ נהיה השם הרשמי שלו שמופיע בתעודת הזהות שלו אצל הוטרינר (דבר אמיתי לגמרי) ושאף אחד לא משתמש בו בפועל.

ותלמדו מזה ילדים - אם אתם הולכים נגד הזרם, פשוט תמשיכו עד שהזרם יתאים את עצמו לכיוונכם. עובד בכל פעם. ... רק תנסו לעשות את זה עם מבטא סיני כבד. זה עוזר.

בסופו של דבר, שמות החיבה של כלב היו הבאים: קווב (Kewev), קוואב (Kuav), קוואבץ (Kuavetz), קואבציפופ (Kuavtzipup) ו... פופי (Pupi). כן. זה מה שקורה כשאמא שלי ואחותי ממציאות שמות חיבה לכלבים שלנו. אהמ...

[עריכה] אז אחותי קראה את הקטע והתעצבנה עלי שאני מעוות עובדות. בעצם, היא תמכה בשם "כלב" מאז ומתמיד. היא אפילו הזכירה לי איך עמדנו ביחד במטבח בפעם הראשונה ששמענו את אמא שלנו קוראת לכלב "פופי". הסתכלנו אחת על השני בדרמטיות ונשפכנו מצחוק.

סורי פאש. יש לי מוח קצת מקולקלת בתוך זכרונות (=

כלב היה כלב מוזר. שוב, כמו כל שאר הכלבים שלנו...

הוא היה מתחיל לנבוח ככה סתם על רוחות רפאים שהיו מסתובבות באמצע הבית או בחוץ.

דופק ספרינטים החוצה בלי שום סיבה מיוחדת.

בגלל שהוא היה כלב פרוותי, היינו לוקחים אותו כל כמה חודשים לעשות תספרות: גאלח של כל הגוף, חוץ מהראש.

הוא היה נראה פשוט מגוחך.

... בעצם, גם ליידי נראתה מגוחכת. ... בעצם, כולם נראו מגוחכים אחרי התספורות שלהם.

חה.

[Exhibit A - כלב אחרי תספורת]

הוא היה נשכב על הרצפה בפוזה ממש מוזרה מבחינת הרגליים הקדמיות שלו, ובבוקר כשהייתי יורד למטה ומעיר אותו, איכשהו הלשון שלו תמיד הייתה תקועה מחוץ לפה. בגלל כל הפרצופים המטופשים שלו, הייתי קורא לו הרבה "כאווב טיפאש" (טיפש)...

[כלב, שוכב כמו סר. ... אולי כמו סר סטיבן הוקינג... הע ^^ ]

[התמונה הכי טובה ואותנטית של כלב א-י פ-ע-ם. בדיוק התחשק לו לקום בפראות מהמקום כשבאתי לצלם אותו, וכנראה שמעולם לא ממש הייתה לו שליטה על הלשון הזאת...]

היו לו כפות נורא עבות ופרוותיות שמאוד אהבתי לגעת בהן ולשחק איתן. אחד מהמשחקים האהובים עלינו היה "אני אגע לך בכפות ואתה תזיז את הכפות שלך כי אתה לא אוהב שאני נוגע לך בכפות".

בכלל, עם כלב למדתי איך לשחק עם כלבים. עד כלב היו לנו רק כלבות נקבות קטנות, והן לא ממש זרמו על משחקים פראיים של לקפוץ ולתפוס ולנשוך...

עם כלב, הכלב הכי גדול ומאסיבי שלנו מאז ננה, הייתי רב ומתפרע ועושה שטויות.

[הציור "משחק עם כלב - תנועה", מאת היוצר פילו. הייתי משתמש ברגליים שלי כדי לשחק איתו... הוא התחרפן מזה]

[התמונה "משחק עם כלב מפגר", מאת היוצר פילו]

טוב, היינו משחקים בעיקר כשהוא היה צעיר יותר. בשנים האחרונות הוא נהיה די פדלעה. הוא היה שוכב במקום שלו על השמיכות בסלון כל היום ורוטן על כל בנאדם שמתקרב אליו. הוא נורא אהב לרטון ולהתלונן כל הזמן. הייתי מתקרצץ אליו מספיק ואז באיזשהו שלב הוא היה נשבר, נעמד כשהוא מכשכש בזנב ומוכן לשחק.

אבל חוץ מזה, כל היום הוא באמת שכב סתם והיה מחכה ללילה לשעה שבה אנחנו פותחים את השער ומשחררים את כל הכלבים.

הוא תמיד היה רץ לבד, מתרחק מאמא שלי ומלהקת הכלבים האחרים, וחוזר בזמנו החופשי.

זאב מתבודד שכזה.

יצור מוזר.

מאז שטאשה ואברם הצטרפו ללהקה, הם תמיד היו מלווים אותו החוצה מהבית. נוהמים עליו כחלק ממשחק ונושכים לו את הרגליים האחוריות.

הוא שנא את זה (= בעיקר בגלל שהיו לו בעיות ברגליים האחוריות והוא היה הולך מצחיק.

[כלב המבוגר. מראה אפור וכבר לא שחור כמו פעם, קצת יותר עדכני לשנים האחרונות]

הזיקנה לא נפלה נורא מהר על כלב... היא הייתה הדרגתית.

בעצם, היינו בטוחים שנצטרך להרדים אותו עוד הרבה קודם.

היו לו בעיות של ניוון שרירים ברגליים האחוריות מאז ומתמיד בערך. נתנו לו סטרואידים.

בחודשים האחרונים הוא כבר התחיל לחרבן בתוך הבית כי הוא לא הספיק לצאת החוצה (מה שרק הפך את שם החיבה שלו "פופי" להרבה יותר מצחיק), אבל בגלל שהוא כזה כלב "עמיד" שהחזיק מעמד הרבה מעבר למה שחשבנו בהתחלה, לא נתנו לזה להדאיג אותנו. הוא עדיין נראה בריא מבחינה כללית.

עד שלפני שבועיים ליטפתי אותו והרגשתי שיש לו גוש מוזר בלחי.

חזרתי לבית שלי ואחרי כמה ימים אמא שלי התקשרה אלי ואמרה לי שהגוש בלחי שלו נהיה נורא גדול והתחיל לדמם קצת. הוטרינר לא יכל להגיע באותו יום ואמא שלי קבעה איתו שיגיע לבדוק את הכלב יום אחרי.

כדי להפוך סיפור ארוך לקצר, אגיד שהגוש בלחי של כלב היה סרטן.

סרטן נורא אגרסיבי, מסתבר.

הוא גדל וגדל וגדל כל יום בקצב ממש מהיר, ובסופו של דבר נגמר לו המקום לגדול והגידול עשה מה שכל דבר אחר עושה כשהוא גדל וגדל ונגמר לו המקום. הוא... אממ... פלש לגלקסיה אחרת (?)

מממ, כן. בואו נקרא לזה ככה. הגידול פלש לגלקסיה אחרת. זה לא כאילו קרה משהו דוחה ונוראי שבגללו אמא שלי הייתה צריכה לשטוף את כל הסלון מדם.

הדבר הזה קרה לכלב במהלך הלילה. מוישה הוטרינר לקח אותו למרפאה בבוקר והודיע לנו שאפשר לנתח, אבל בגלל שכלב הוא כלב מבוגר, יש סיכוי שהוא לא ישרוד את ההרדמה הכללית.

אז אמא שלי החליטה שיעשו לו הרדמה. ... כללית.

וכל זה קרה, כמובן, בזמן שאני בצבא ולא יודע מכל הסיפור.

בפעם הבאה שדיברתי עם אחותי, שבאה לבקר בבית, היא כבר הודיעה לי שכלב הורדם.

העציב אותי קצת שלא זכיתי להגיד לי שלום.

מה שאמרתי בפעם האחרונה שראיתי אותו היה "אמא, יש לו גוש מוזר בלחי. תדאגי שבודקים אותו."

פופי (טוב, גם אני חוטא בכינוי החיבה הזה לפעמים... הוא ממש משעשע!) לא נקבר אצלנו.

הוא היה כלב חמוד ואהוב, אבל הוא לא נקשר עם אף אחד מאיתנו באופן מיוחד.

הוא היה "סתם כלב", למרות שנורא אהבתי אותו ואת היכולת שלי לשחק איתו.

האמת שעד עכשיו לא שאלתי את עצמי מה עשו עם הגופה שלו. בכלל, מה עושים עם הגופות של כל הכלבים שמורדמים ולא נקברים.

אני גם לא כל כך בטוח שאני רוצה תשובה לשאלה הזאת...

מה שכן, הוא היה משתין המון בכל החצר ומטנף את המרצפות.

עכשיו כשהוא לא בבית, זה אפילו קצת יותר נוח. יש הרבה פחות מה לנקות ואין קקי מפוזר בבית.

אני נזכר גם שלקראת המוות של לולה, היא התחילה להסריח נורא, ולכולם היה קצת נחמד כשלא היינו צריכים לסבול את הריח הזה יותר אחרי שהיא נפטרה.

אז מכל הקטע הזה עלתה לי מחשבה נחמדה בראש, על עולם שבו אנשים מבוגרים מתחילים באופן בלתי נשלט להפוך לבלתי נסבלים מגיל מסויים. זה מנגנון ביולוגי שהופך אותם לכל כך שנואים ע"י הסובבים אותם, לא משנה כמה הם אהבו אותם בעבר, שכולם שמחים כשהם מתים לבסוף. אולי אפילו צריך להרוג אותם באיזשהו טקס רשמי, כשמוחלט ע"י כולם שהם כבר נמאסו לגמרי.

וכל זה הוא בעצם חלק ממנגנון טבעי שהופך את המוות משיבה טובה למשהו מאוד קל ונינוח על כולם, שלא מרגישים יותר עצובים.

... ואם תרצו לתת לזה אחלה טוויסט אימה, אפשר פשוט שהמבוגרים יהפכו פתאום לרצחניים מאוד או למפלצות (B

כןכן. הכלבים שלי מתים ואני חושב על תסריטים לדברים מגניבים.

מאוד בוגר, אורי.

אז כלב...

קואבץ החמוד.

אני אתגעגע לכפות הגדולות והפרוותיות שלך.

היית מוזר, והיה מאוד כיף לשחק איתך.

אוהב אותך, טיפש חמוד וחייכן.

תהנה בעולם הבא.

למי שבכל זאת החליט לשרוד את מסע ההיכרות הכבד הזה עם הכלבים שלי מיומם הראשון ועד האחרון, הנה כמה עדכונים על החיים שלי:

הלכתי השבוע למזכירויות של חוגים שונים באוניברסיטת ת"א בשביל לקדם את נושא איתור התואר השני שלי בחקר המוח.

זה היה נורא נחמד ועזר לי. כנראה שאני אשתייך בעתיד לפוקלטה לפסיכולוגיה, ולא לחקר המוח.

באיזשהו שלב, בזמן שהסתובבתי באוניברסיטה, פתאום הבנתי שאני יודע בדיוק איפה אני נמצא. צף לי זיכרון מוחשי למדי מהתקופה שבה הייתי הולך לקייטנת המדע באוניברסיטה כשהייתי ילד, ולמרות שהזכרונות שלי נורא גרועים ומחורבנים מהגיל הזה, עדיין הזיכרון היה נורא מוחשי וברור.

זה נורא הפתיע אותי והיה לי נחמד, לעבור ככה במציאות מסלול שעברתי תמיד רק בזיכרון הרעוע והגרוס שלי. גם זכרתי הרבה פרטים קטנים ומשונים שכאלה.

מצחיק, הזיכרון הזה...

ספיקינג אוב זיכרון...

אני עדיין רדוף מהזיכרון ההוא וקצת אין לי מושג מה לעשות עם זה.

... הא. באסה.

טוב, זה הפוסט להיום.

המסקנה העיקרית היא שאולי אני צריך לעשות פחות סקס.

למה? אה, כי על כל סקס שעשיתי, מת לי בחודש האחרון כלב.

... אולי יש קשר. לכו תדעו.

טוב, אני מותש.

הפוסט הזה מאחורי ועכשיו אפשר להמשיך הלאה ולחזור לכתוב קצת פוסטים מצחיקים וקלילים.

... אלא אם אתה רוצה לספר לי על משהו שאני לא יודע *מסתכל לשמיים במבט כועס*

אוהב (כלבים, בעיקר),

פילו