ובכן, הפוסט הקודם גילה לי שהמוזה שלי לא שוכנת בקרב אלה שלקחו את הזמן להגיב.
רק שתדעו שמסתבר שלהיוולד כמוזה זה ממש לא נוראי. לידה ככל הלידות (= פשוט שאבא שלהן ממש זיין את אמא שלהן. כלומר, ממש-ממש. כל לילה במשך תשעה חודשים, עד שהן נולדו. כן, זה גם אומר שבאיזשהו שלב היה שם סקס בהריון מתקדם. וסקס בהריון מתחיל. תבחרו מה מבין השניים מגעיל אתכם יותר ולמה (ותכתבו פוסט בעניין!). אה, ואבא שלהן זה זאוס. פרט שולי.
בואנ'ה הזאוס הזה הוא כזה... \(=
... הא 0=
אוקי, חשבתי עכשיו על משהו מצחיק.
אני לגמרי זונח את הפוסט הזה לכמה רגעים כדי לעשות משהו מצחיק. (מה זה אומר על הפוסט, שוב?)
חכו שנייה.
... רגע.
... עוד לא.
... עושה אמנות ערבית בתוכנת "צייר" ווווו.... =P
הא, טא-דה! D=
...
אהמ. פשוט תעמידו פנים כאילו זה לא קרה עכשיו ^^
בכל מקרה, בגלל שאף אחד מכם לא עשה לי דגדוגי כתיבה פנימיים, החלטתי לכתוב על משהו שדווקא כן יכול לפרוץ ממני בטבעיות.
על הזיכרון הגורלי שנצרב לי בראש לפני חודש ושלא הייתי מוכן לספר לכם מה הוא.
טוב, טכנית, אני עדיין לא אספר לכם מה הוא כי זה זיכרון אישי ואני רוצה להשאיר אותו ככה. אבל אני אתן לכם את הרקע כדי שתבינו מה הסיפור...
אני חייב להודות שעד עכשיו קצת עצרתי את עצמי ולא רציתי לכתוב בכלל על הסיפור בגלל...
טוב, בגלל מבוכה.
כן כן. מצאתי משהו שמביך אותי לכתוב עליו בבלוג. מי היה מאמין, הא?
אבל לאחרונה יצאתי קצת מהדרמה של עצמי ומהבאסה, והזכרתי לעצמי שהבלוג הזה נועד גם לתיעוד שלי ושל החוויות שלי. שאין לי מה להסתיר, חוץ מאת הסיסמה שלי לכרטיס האשראי ואת העובדה שעברתי על החוק פעם אחת וקיימתי יחסים עם חברה שלי כשהייתה בת 15. ... ... ... 7854. תתפרעו.
אז כן. אני מתחיל לכתוב. ... בכל רגע. ... מה, עכשיו אין לי שום דבר מצחיק לחשוב עליו שיסיט אותי מהפוסט לכמה דקות?!? סעמק P=
אה כן, ושיזדיין ט"ו באב. ט"ז באב נשמע הרבה יותר מגניב וטזמני.
זיכרון גורלי - הגרסה הקצת יותר ברורה (?)
ובכן, רגע ההתוודות.
אותו זיכרון נהדר ומקסים שנצרב לי בראש קשור ליישות שבמהותה הבסיסית ביותר היא מרושעת, אפלה, נקמנית, בעלת ציצים, ומתעתעת...
אישה.
כן... אישה. כמה קלישאתי? כמה סטנדרטי? כמה לא פילו מצדי, הא? מביך משהו, נכון?
'זדיינו P\=
האישה הזאת, על אף התיאור הנ"ל, התחבבה עלי במיוחד.
אז מה הבעיה?
טוב, לפני כל נפילה כואבת, צריך להגיע קודם למקום נורא גבוה...
*יוני 2013 - פילו על הר אוורסט*
מה? לא, לא לזה התכוונתי! אוף בלוג מטומטם...
התכוונתי למקום נורא גבוה מבחינה רגשית! סבבה??
*... אה. אממ, יוני 2013 - פילו על הר אוורסט רגשי*
... אני מודה שאני מפתיע את עצמי בפוסט הזה |:
אעע... טוב.
כמו שאמרתי... אישה מקסימה נכנסה לחיי בדרך-לא-דרך.
בפעמים הבודדות שבהן נפגשנו היא זרמה עם כל החבילה הנפלאה שהיא אני. עם ההומור המוזר, עם המחשבות העמוקות, עם הסנטר הגדול והניבים החדים... באופן כללי, היא נתנה לי להבין שממש כיף לה איתי, מה שנחשב מבחינתי לטרן-און באישה. בעצם, בכל יצור חי. אפילו בכמה חפצים דוממים.
וזה לא כאילו אני סבלתי במיוחד מהפגישות האלה. הגברת חמודה, מצחיקה, חכמה, מגניבה, ו... תזכירו לי איך גברים אומרים את זה? "כוסית". כן כן. די כוסית. למרות הנטייה שלי להרגיש כמו מוזרי עם אנשים אחרים מחוץ למעגל החברים הקרוב שלי, איתה השיחה קלחה בלי בעיה כבר מההתחלה.
אז הכל טוב ויפה, וגבר במצבי כבר היה יכול להתחיל ולפנטז על שמלת הכלולות שהוא ילבש לחתונה, אבל מתווספת לסיפור עובדה משמעותית:
כבר מהרגע הראשון הבנתי ששום דבר רומנטי לא יתפתח מהקשר שלנו. הגברת פשוט לא בקטע שלי.
אני לא אכתוב למה הגעתי למסקנה הזאת, רק שאולי זה קשור לערך המוחלט של הגיל שלה ולעובדה שהוא גבוה מהערך המוחלט של הגיל שלי (מדד הכרחי בהתחשב בעובדה שיש לי גיל שלילי), ואולי לא.
ואולי גם יש לה ילד, ואולי לא.
רמז: אין רמז.
נמ נמ.
יש אנשים שהיו מתבאסים לדעת שיש בעולם בחורה איכותית שלא רוצה לחלוק איתם את מיטתה, את אהבתה, את ילדיה ואת בגדיה, ויש אותי.
מבחינתי הכרתי מישהי חדשה ומגניבה שאני אשמח להיות מיודד איתה ולצאת לעשות איתה דברים מגניבים.
וזה בדיוק מה שצעקתי לעצמי בראש כל פעם שנפגשנו. "אין טעם במחשבות רומנטיות. תעשה כיף וזהו. הזקפה כבר תיעלם מעצמה מתישהו.". אני לא אשקר, חלק קטן בפינת הראש שלי (בסנטר?) תמיד חשב שהוא קולט רמזים מצידה וקיווה שיתפתח פה משהו רומנטי, אבל מדובר באותו חלק בראש שמאמין שאם אני אלבש חליפה של סנאי מעופץ ואקפוץ מצוק אז אני אהיה בסדר. אותו חלק שחושב שנסיכת דיסני הכי שווה היא נאלה (ממלך האריות). אותו חלק שתמיד תהה לעצמו איזה טעם יש לגלידת שום. אותו חלק שחושב שנשות-חתול הן דבר נורא סק-קיצר, אני לא מתייחס במיוחד לחלק הזה בראש שלי, אז לא הייתה לי בעיה.
עד שבמפגש האחרון שלנו, הגברת נתנה לי להבין שהיא בקטע שלי.
ובום.
... אין לי דרך יותר טובה לתאר את זה. באמת.
*בום*
פצצת אטום קטנה שהתפוצצה לי בראש, כנראה תוצר לוואי של הפעילות השנוייה במחלוקת של החלק המיוחד במוח שלי.
ופחות או יותר הפכתי לאדם מאושר לכמה שעות.
כלומר, מה הסיכויים?
אישה שכזאת, שאני בבירור יותר מסתם רוצה להיות איתה, ופתאום זה הדדי? כשכמה רגעים קודם לכן חשבתי שאין שום אפשרות שדבר כזה ייתכן?
לא הצלחתי לקלוט את זה. באמת, הרגעים הראשונים הופנו למאמצים למצוא הוכחות שאני לא חולם. חיפשתי סביבונים שלא מפסיקים להסתובב באזור. ציפיתי שליאונרדו דיקפריו ייכנס לחדר בכל רגע עם אקדח שלוף. שאני לא אצליח לשלוף את הטפרים מהידיים שלי. ... אעע, עזבו. סיפור מוזר שתמיד קורה לי בחלומות.
אבל הכל היה אמיתי.
כלומר, כשבדרך חזרה הביתה שני אנשים מחזיקים ידיים ולא עוזבים אותן חלק ניכר מהזמן, זה אומר משהו, לא...?
בהנחה שהם לא שיחקו לפני זה עם דבק מהיר. ... לא, לא שיחקנו עם דבק מהיר.
כשנפרדנו אמרתי לה שבהתחשב בנסיבות, זה מצב די מוזר, אז שתיקח לעצמה את הזמן לחשוב ושתחזור אלי.
חשבתי לעצמי שאני אשמע ממנה די מהר.
הייתי בטוח שאני אוטוטו משנה את הסטאטוס בפייסבוק.
כל הדרך הביתה הרגשתי יצורים חיים שזזים לי בתוך הבטן. תחושה מזעזעת וקת'ולואדית להחריד בכל מצב אחר, אבל באותם רגעים דווקא נהניתי מכל תזוזה. התענגתי מכל התפתלות. ככה זה בפעם הראשונה שזה קורה.
ואז עבר לו יום שאת כולו ביליתי בשמיים.
ויום נוסף שבו עוד דילגתי על העננים.
וביום השלישי מצאתי את עצמי שוב עומד על הקרקע, סחרחר מעט.
והיצורונים במעיים שלי התחילו לחזור לתרדמת שלהם...
*יוני 2013 - פילו בים המוות הרגשי*
לא רציתי להעלות את הנושא בכוח, אז נתתי לה את הזמן שלה. רמזתי פה ושם, אבל לא קיבלתי התייחסות רצינית כלשהי מצידה.
עד שנשברתי, או שאחד מהיצורונים הגוססים קיבל גישה פיראטית לשלוט באופן זמני על המוח שלי, ושאלתי אותה באופן חד-משמעי וחסר טאקט מה קורה בינינו.
היא אמרה שאני בנאדם מקסים ושאני נקודת האור היחידה בחייה נכון לעכשיו, אבל לאור המצב הבעייתי שכבר היה מוכר לשנינו מקודם... היא לא מעוניינת.
זה מבאס אותה מאוד, אבל זה המצב.
... אה.
אוקי.
הבנתי.
זה גם מה שעניתי לה בחזרה. שהבנתי. סך הכל, זאת זכותה. אם זה לא מתאים, אז זה לא מתאים. זה גם מבאס אותי מאוד, אבל זה המצב. שום דבר שאני אגיד או אעשה לא ישנה את זה.
המשכנו לדבר עוד קצת, בנימה טובה ולבבית, והלכנו לישון מחובקים.
... טוב, זאת הייתה שיחה בטלפון ואני חיבקתי המכשיר הנייד שלי אחרי שסיימנו לדבר. לא בטוח מה היא עשתה.
אמרתי לעצמי שזאת לא בעיה. שפשוט חזרנו לאותו סטטוס שהיה קודם. "ידידים".
כלומר, אני פילו! אני ריאלי! כשאבא שלי מת הייתי די בבאסה, אבל תוך חודש כבר חזרתי לעצמי...!
אז מה, שהתפוצצות רגשית אחת שהבטלה תשפיע עלי???
נאאא \(B
אני בסדר אני. כן. פילו. בו-יה.
זה מה שחשבתי.
אבל ככל שהזמן עבר, הרגשתי כאילו הגברת קצת מתרחקת ממני. כאילו אני מנסה להשאיר את הקשר כמו שהוא היה, והיא לעומתה פחות עונה. פחות יוצרת קשר. פחות חברה.
יכול להיות שזה נכון. יכול להיות שאני מדמיין. אין ממש דרך לדעת... אני כבר לא יודע מה מהדברים שאני חושב וחווה הם אמיתיים ומה לא. רק תשאלו את כריס, הסנאי המעופף בגודל אנושי שגר לי בארון הבגדים.
בין אם זה היה אמיתי ובין אם לא, זה העלה אצלי רגשות לפני השטח. שמתי לב שהיא גם לא הייתה מוכנה להתייחס לעניין בשום צורה, גם לא בשיחות בינינו. כאילו זה לא קרה מעולם. שמעתי שהיא יוצאת לדייטים. ממשיכה הלאה.
הרגשתי כאילו מה... היא מסתכלת על זה כעל טעות? גילוי רגש שהיא עשתה בגחמה רגעית והתחרטה עליו יום אחרי? עד כדי מצב של הדחקה...?
ובעצם, פתאום התירוץ שלה כבר לא היה מקובל עלי.
"היא לא מעוניינת"?
מה לעזאזל זה אומר שהיא לא מעוניינת? אם היא לא מעוניינת, למה היא אמרה את הדברים שהיא אמרה לי? למה החזקנו ידיים? למה התחבקנו? למה התנשקנו??
היא יזמה את כל הסיפור. למה היא עשתה את זה אם היא ידעה שהיא לא תהיה מעוניינת יום אחרי?!
וזה כל כך לא הגיוני שאישה בגילה-... כלומר, אישה, כלשהי, תעשה כזה דבר ילדותי!
מה זה השטויות האלה???
ואני בוער מבפנים ורק רוצה להתקשר אליה. לדבר איתה. להעלות את הנושא בכוח ולקבל תשובות ולשאול למה היא עשתה לי דבר שכזה...
אבל לא.
אני פילו.
אני הבחור הנחמד.
אני לא עושה דרמות פוגעניות שכאלה.
כלומר, מה זה יעזור לי?
זה ישנה אצלה משהו?
אצלי משהו?
זה ישנה את העבר...?
לא. זה מיותר. ואנחנו כבר הרבה מעבר. עבר זמן. מה פתאום שאני אעלה את זה עכשיו?
אז אני שותק ואוטם את עצמי ונותן, שוב, ליצורים שחיים לי בבטן לגווע ולהיחנק ולמות. במקרה הזה, למפלצת הזעם הקטנה שהתפתחה לה שם.
ואין סיבה שהגברת תיפגע. אני רק מקווה, איכשהו, שלפחות יש את הסיכוי שנחזור להיות בקשר כמו מקודם.
וקצת לוידוי אישי.
הסיבה שבגללה הייתי כל כך נבוך מכל הסיפור היא... טוב, כי הרגשתי משהו. הרגשתי משהו מתפרץ ואמיתי. משהו שמעולם לא הרגשתי קודם.
הרגשתי אהבה. באותו יום, באותם רגעים... אהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף אחת עד אותו היום.
אז נכון שאני לא מכיר אותה ויודע בדיוק מי היא ומה היא ואת סיפור חייה. אבל... סעמק. אני יודע מה הרגשתי.
והחלק שהורג אותי הוא שהשתמשתי בה.
במילת ה-א'.
... לא, לא "אוהבות נשים"... (וואו, זה באמת בדיחה נוראית כשהיא מתורגמת \= איך לעזאזל הכניסו אותה לתרגום של "סקוט פילגרים"?!).
"אהבה".
אמרתי לה שאני אוהב אותה. זה פרץ ממני בלי שליטה ובפעם הראשונה בחיים שלי, התכוונתי לזה בכל מאודי.
שם, אז, כשחיבקתי אותה קרוב קרוב אלי... אהבתי אותה.
אהבתי מישהי, ועכשיו אני מרגיש שזה היה חד-צדדי. בעצם, אני לא זוכר שגם היא אמרה שהיא אוהבת אותי. יכול להיות שהיא לא אמרה? יכול להיות שהצהרתי על אהבתי וקיבלתי שקט כתשובה? אולי הייתי צריך לשים לב לזה כבר באותו הרגע...?
ואני נבוך. לחשוב שנקלעתי לאותה מלכודת שבה נלכדים כל כך הרבה אנשים כל הזמן, ואני עומד מהצד, מצביע עליהם וצוחק.
אותה "אהבה מדומה". רגש רגעי שגורם לאנשים להיות בטוחים שהם מאוהבים, למרות שהם אפילו לא קרובים ללהכיר את מושא אהבתם כמו שצריך.
כן. אני נבוך.
אני מרגיש נוראי שאמרתי לה שאני אוהב אותה.
שזה יצא ממני כל כך מהר.
אני מרגיש קל.
מרומה.
פתחתי את עצמי ונפגעתי.
דביל שכמותי.
אבל מה שהכי כואב לי, זאת הידיעה שזאת הפעם הראשונה שאני מרגיש ככה. סוג של אובדן בתולין, מבחינתי. ולאור המצב... טוב, זה מרגיש כמו דפוק-וזרוק רגשי.
אישה שגרמה לי לאהוב אותה ונעלמה.
זה לא הוגן. אני רוצה את האהבה שלי בחזרה.
זה הדבר הכי יקר שיש לי לתת...
בכל מקרה, וכמו שכבר ציינתי בתחילת הפוסט, אני כותב עכשיו כי הרגשות הכבדים כבר עברו לי.
הפסקתי לחשוב על זה כל רגע. הפסקתי להיות מבואס. אפילו הפסקתי לנסות ליצור קשר ולוודא שאנחנו נשארים ידידים.
אני יכול לכתוב על משהו בחופשיות רק אחרי שהוא כבר לא מעיק עלי. ככה זה.
אני לא באמת כועס עליה. זה לא יהיה הוגן. זאת לא אשמתה. יחסים בין אנשים נוטים להיות... משונים.
ואם להגיד את האמת, החלק המטורף ההוא בראש שלי עדיין נועץ את המרפק העקום שלו בצד המוח שלי, קורץ ואומר שאנחנו עוד נהיה ביחד בסוף.
איזה חלק דפוק זה. אלוהים ישמור. אני אחקור את המוח האנושי עד שאני אבין בדיוק איפה הוא נמצא, ואז אני ארביץ לו חזק עם האגרוף שלי.
... אז זהו.
פרקתי.
תרגישו חופשיים להגיב, אני משער (=
מהחיים העכשווים:
אתמול השתתפתי עד מאוחר בתרגיל צבאי שבמהלכו חילקו גלידה חינם. עם כל הרצון שלי לשמר מעמד קציני בוגר ואחראי למראית עין, אני חושב שהעובדה שרצתי החוצה ושאלתי כל חייל וחיילת בהתלהבות איפה האוטו גלידה לא ממש תרם לעניין.
החיילת נתנה לי את הכוס עם הגלידה ואמרה לי שאני מזכיר לה מישהו מהקומדי-סטור.
התמלאתי גאווה ושאלתי אם היא מתכוונת לגיל ססובר.
היא התכוונה למשה פרסטר, ש-כשמתעלמים מהעובדה שהוא מעולם לא היה חלק מהקומדי-סטור, הוא יצור לא סקסי בעליל.
ניצבתי במעמד שבו נמצאו גברים חזקים רבים לפני: לא יכולתי להחליט מה אני רוצה יותר - לאכול את הגלידה שבידי, או להטיח אותה בעוצמה בפרצוף של החיילת.
היא ניסתה להיחלץ מזה והוסיפה שאני נראה כמו משה פרסטר, רק גברי ונאה ולא כזה רזה.
"ברור שלא כזה רזה..." חשבתי לעצמי בזמן שהתרחקתי מהאוטו-גלידה והכנסתי גושים של גלידת וניל-עוגיות לפה בתאווה.
למרגלים שקוראים פה בקביעות ותוהים לעצמם מה אני עושה בצבא, זה רגע הזהב שלכם:
נשבר לי הזין והחלטתי שאני מחפש קצת אקשן.
משום כך: נרשמתי לאודישנים ללהקת הזמר הצבאית "שרים בקבע"! D=
הם ביום שני ואני נורא מתרגש. אני שר מדהים, אז אני די בטוח שאני אתקבל ^^
וזה מגניב. אני אשיר, ויהיה לי פיתוח קול, ואני אתגבר על הפחד הגנרי שלי משירה מול קהל, ואני איפגש עם יוצרים ישראלים ואקליט באולפן... או לפחות, זה מה שהפרסומת אמרה \(=
האודישנים ביום שני. רוצים לנחש איזה משני השירים הבאים אני הולך לשיר להם??
זה לא כאילו אני עושה לכם קונץ ובעצם אני הולך לשיר את שני השירים או משהו... (אגב, אין קשר לתוכן הנ"ל של הפוסט. נשבע.)
ובשבוע הבא יומולדת 25. סתם, שתוכלו כבר עכשיו לחשוב על מתנה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
