הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

לפני שאני כותב פוסט על חייו ומותו של הכלב אברם, אני רוצה לעשות משהו אחר, קצת יותר נחמד ופחות מבאס.

אני רוצה להשתמש במכונת זמן כדי לחזור לעבר ולמנוע את המוות של אברם.

אך אויה, מכונת הזמן שלי מקולקלת... המוד היחיד שלה שפועל כרגע הוא רק "בזבוז זמן". אני צריך לתקן אותה, אבל אין לי זמן לזה.

אם רק הייתה לי מכונת זמן... =P

אז כל הפסקה הזאת לא הייתה כזאת פראדוקסלית! *סטיגידיש*

אבל לעזאזל עם מכונת הזמן הזאת! *מטיח אותה על הרצפה כי אולי תפתעו לשמוע אבל היא קטנה מספיק בכדי שיהיה אפשר להרים אותה להטיח אותה על הרצפה*

אם אני לא יכול להשתמש בה, אז לפחות אני יכול לשבת ולכתוב פוסט חוויות מההגנ"ש שעשיתי כל שבוע שעבר (הגנ"ש = "הגנת יישובים ודבר מיותר להחריד שמכריחים קצינים לעשות אחת לכמה זמן". לא בדיוק בטוח איך זה מסתדר עם האותיות של ראשי התיבות, אבל ככה זה עם קיצורים צבאיים...)

נתחיל?

עקרונית, הייתי אמור לעשות הגנ"ש רק בשבוע הבא.

מעשית, ביום רביעי לפני שבועיים פנה אלינו הקצין האחראי על הגנ"שים ביחידה והודיע לי שיכול להיות שיצטרכו להקפיץ אותי להגנ"ש ביום המחרת. שטויות כאלה של צבא לא עובדות עלי. הסתכלתי לו טוב טוב בעיניים ואמרתי "אתה לא צריך לתת לי תקוות שווא. פשוט תגיד לי שהתוכניות שלי לשבוע הקרוב הלכו לזבל וזהו.". הוא בהה בי כמה שניות, הנהן וחייך חיוך מתנצל.

מרפי היה אוהב את הצבא שלנו.

לפני שקיבלתי הרשאה לצאת להגנ"ש, הייתי צריך לעשות יום אימונים שלם שיזכיר לי שגם אני יכול להעמיד פנים שאני לוחם בסיירת. העמדת הפנים הזאת תאפשר לי ליצור גורם הרתעה פסיכולוגי בפני כל מחבל שיראה אותי יושב בעמדה שלי ומשחק בסמראטפון.

אבל שוב, בגלל ההקפצה של הרגע האחרון, לא היה לי יום אימונים שלם.

מה כן היה לי?

20 דקות עצמאיות וירי של 10 כדורים במטווח ירי כדי לאפס את הכוונת של הנשק שלי.

באותה מידה יכלו לתת לי לראות פרק של "טירונות". התוצר הסופי היה בערך זהה (זה מוזר שאני מפנטז על אקי אבני אחרי שאני יורה בנשק?).

בגלל שהייתי עצבני על ההקפצה של הרגע האחרון, החלטתי לבלות את כל הלילה בספונטניות עם החברים שלי. סוג של לזרוק זין על הצבא, במקום להגיע מוקדם ולישון בבסיס. יצאתי עם רכב מהבית רק לפנות בוקר לכיוון הבסיס. הטענתי את המצברים (=

אחרי הליכה ממושכת עם ציוד רב שגרמה לי להזיע ולהסריח כבר ב-6 בבוקר, עליתי על ההסעה שלקחה אותי לאזור ים-המלח, שם המושב שעליו הייתי צריך לשמור.

במקור הייתי אמור להגיע למושב אחד, אבל בגלל בלבול בין השמות של הקצינים שמו אותי במושב אחר. לפני שהתגלתה הטעות, הספקתי כבר לדבר עם אחד הקצינים האחרים שאמר לי שהוא מכיר שם מישהי ושיש להם שם בריכה שנוכל להשתמש בה בחופשיות. לכן, אחרי שהתגלתה הטעות והקצין השני ביקש ממני שנתחלף שוב, השתמשתי בביטחון העצמי הרב שלי ובעובדה שאני בכיר ממנו בשתי דרגות וללא בושה התעקשתי שאין באמת סיבה להתחלף שוב ברישומים, אחרי הכל, כל המושבים האלה אותו הדבר, לא?

... טיהי (=[

לקצין ששמר איתי במושב וגילה לי שמחכה לנו בריכה קוראים איוואן. אחלה גבר. היינו באותו ראש והסתדרנו מצויין.

כששמרנו ביחד בלילות, המשמרות חלפו להן במהירות כשהרצנו שיחות על נושאים כמו סדרות, סרטים, גיבורי על, קומיקסים, בנות וסקס. באיזשהו שלב לקראת סוף ההגנ"ש, כשכבר סיימנו לדבר בערך על כל נושא אפשרי, הגענו כבר לשלב המשעשע הזה שבו אנחנו משווים בין חוברות הנטאי שאנחנו אוהבים (הנטאי = פרנו יפני מצוייר. סליחה, כתבתי מצוייר? התכוונתי מצויין! D; ).

הקצינים האחרים ששמרו איתנו היו בסדר. לא-מריחים-לא-מסריחים שכאלה. חוץ מזה שלפעמים הם קצת הסריחו, ואחד מהם זרק לי את בקבוק השמפו לזבל, למרות שהיה ברור לכולם שהיה אפשר לסחוט ממנו עוד מקלחת וחצי של שימוש!

באופן כללי, קצינים בדרגות בכירות מעדיפים להסתכל על הגנ"שים כעל חופש מהצבא ומהחיים האישיים. שבעה ימים שבהם הדבר היחיד שצריך לעשות הוא לשבת כמה שעות באיזה מקום ספציפי, ומעבר לזה אפשר לנוח, להתנהג כמו ילדים קטנים ולעשות את כל הדברים שתמיד רציתם לעשות. כל עוד אפשר לעשות את הדברים האלה כשאתה תקוע באיזה מושב ליד ים-המלח, זאת אומרת. ... תתפלאו לשמוע כמה מגוון האפשרויות רחב.

ובכל זאת, בין קבוצות הקצינים ששמרה על המושב שלי, אני הייתי הדרגה הבכירה ולכן מינו אותו לאחראי. ובכן, חשוב לתת דוגמא אישית, לא?

... נאאאא \(B

כבר בתורנות השנייה שלי דאגתי שלא לשמור על דיגום. עליתי לעמדה בלי חגורה (שקצת לחצה ולא ממש רציתי תזכיר לעובדה שעליתי במשקל), עם חולצה מחוץ למכנסיים ונשק מופקר אי שם במגורים.

לא אשמתי. פשוט שלא דאגו לאמן אותי כמו שצריך (=0

הבוטקה שבו ישבנו במהלך השמירות שלנו היה ברמה גבוהה. רק שבוע קודם התקינו שם מזגן שהפך את הגיהנום הדרומי של הארץ להרבה יותר מסביל. הפעם הראשונה שאני שומר בדרום הארץ ונעים לי.

מסיבה לא ברורה, מעמדת השמירה היה אפשר לשמוע באופן קבוע ברקע רעש לא ברור שנשמע, במעורפל, כמו חזיר גוסס או כמו בייקון על האש. אני חושב שזאת הייתה מערכת ההשקייה של המושב, אבל לכו תדעו.

היה גם קטע משעשע שבו החלטתי לבחון (בטעות) את תקינותה של הגדר החשמלית של המושב. תקינה. אאוץ' ליד.

וכמובן... במושב שלנו הייתה בריכה שנפתחה כל יום. הלכתי אליה רק למשך שעתיים ביום שבת, אבל אם זה היה מספיק זמן בשביל שאני ארגיש כוויות קלות ברגליים שלי, זה גם היה מספיק זמן בשבילי.

הדשא מסביב לבריכה היה הדבר הכי רחוק מנעים. כשהלכתי עליו יחף הוא הרגיש כמו סיכות וממש הכאיב לי ברגליים. לא מבין את הפואנטה בדשא שכזה.

המושב ששמרנו עליו מעסיק תאילנדים ועובדים פלסטינאים שמוקדם בכל בוקר יוצאים לעבוד בחקלאות.

באחד הבקרים ששמרתי, פתחתי עבורם את השער וצפיתי ביראה בשעה שטרקטורים שונים ומשונים יצאו בזה אחר זה מהמושב. חלקם נראו כאילו יש להם יישום כלשהו לעבודה חקלאית, אבל היו גם כאלה שנראו כמו רובי סיכות ענקיים על גלגלים.

לשנייה הייתי בטוח שאני צופה בצבא של רובוטריקים שיוצא למלחמה.

לתאילנדים יש העדפה לכסות את כל הראש שלהם בכובע גרב מפחיד שיגן עליהם מהשמש.

כן, בדיוק כמו כובעי הגרב שאנשים שמים על הראש לפני שהם פורצים לבנק באיומי אקדח.

באחד הלילות הראשונים שבהם שמרתי לבד, הגיעה לשער תאילנדית קטנה וחמודה על טוסטוס, לבושה כולה ורוד ועם תיק גב של HELLO KITTY.

... אה כן, ועם כובע גרב שחור מאיים שכיסה לה את הפרצוף.

היה משהו משעשע בעובדה שלאור התמונה הכוללת שנגלתה לפני, האינסטינקט שלי היה להחזיק את הנשק קרוב אלי ובמצב מוכן לירי.

העולם הזה משעשע אותי.

לפני שהכנסנו את הפלסטינאים למושב, היינו צריכים לקחת מהם את תעודות הזהות שלהם.

במהלך היום הצטברה לנו בבוטקה ערימת תעודות זהות שיכלה להשתייך לכפר פלסטינאי קטן.

כשהשתעממתי, עברתי על חלק מהתעודות והסתכלתי על התמונות.

מבלי להיכנס יותר מדי לדיונים פוליטיים, היה משהו שקצת העציב אותי בתמונות שלהם... הם כולם נראו זקנים, כועסים, עצובים. היה אפילו איזה מוחמד אחד (בלי גזענות סטריאוטיפית. זה היה השם שלו!) שביקש ממני שאני אחזיר לו את התעודה שלו. מצאתי את התעודה והגשתי לו אותה, רק כדי שיחזיר לי אותה ויגיד לי שזה מוחמד אחר. הסתכלתי על התעודה שנתתי לו וראיתי שהתמונה שם שייכת למישהו מבוגר בן 50+. המוחמד שעמד לפני היה בן 26. מבוגר ממני רק בשנה, ועדיין, נראה כמו אדם מבוגר ועייף.

יכול להיות שאני קצת שמאלני בהווייתי האידיאולוגית, אז יצאתי מעט מגדרי כדי להיות נחמד לעובדים הפלסטינאים. הצעתי להם מים וחייכתי אליהם כל הזמן. היו שם שניים שנורא אהבו אותי, למרות שהם בקושי ידעו לדבר עברית. דיברנו בחיוכים ובמחוות פיזיות. ... ובמילה "יאללה". הרבה שימוש במילה "יאללה". בשעה שנפרדתי מאחד העובדים בחצי חיבוק, עברה לידנו אחת מתושבות המושב ואמרה בשמחה שתמונות כאלה הם לא טורחים להראות בעמותת "בצלם".

שוב, אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה ולשטויות כאלה.

אבל הייתי שמח אם העולם הזה היה יכול להתנהל קצת יותר באופן אוטופי.

אם אנשים יכלו לאהוב זה את זה ולקבל זה את זה ולהיות אנשים טובים יותר, כמו שאני שואף לנסות ולהיות בכל רגע שבו אני קיים.

זה היה יכול להיות עולם נחמד יותר.

ובנימה זו:

מסתבר שערבים שונאים תאילנדים!

כןכן. הם חושבים שהם קמצנים, חסרי ערכים ומסריחים.

אהא. מסריחים.

באמת שמעתי עובד ערבי משתמש בביטוי "תאילנדי מסריח".

אני תוהה לעצמי, מה יהיה הקטע הבא שלהם? הפגנות של "מוות לתאילנדים"? מעוטרות בשלטי "תאילנדי טוב זה תאילנדי מת"? אין סוף לשנאה??? 0'=

(אגב, יציאה מצחיקה שיצאה לי בטעות השבוע: "יהודי טוב זה ערבי מת")

רגע משעשע:

השלב הזה שבו אתה מתקשה להבדיל אם מי שמתקרב אל השער הוא ערבי או תאילנדי (בערך שמונה בערב)

בכל ישוב עם שער יש את השלב המביך הזה...

התקשורת העילגת שנוצרת בין האנשים שרוצים להיכנס ובין השומר שמכניס אותם.

שפה מביכה שמורכבת רובה ככולה מהנהון הראש שאומר "נכון שאני לא נראה כמו מחבל?", חיוך מנומס שאומר "כן כן אני זוכר אותך מאתמול, סע כבר, אין לי כוח לזה" והרמת יד (כמחווה לשלום, לא בקטע אלים וכיפי, לצערי...).

דמיינו לכם מה זה לחזור על המחוות האלה כמה עשרות פעמים ברצף.

אני חושב שנקעתי קצת את הצוואר, ושלא בא לי לחייך יותר לאף אחד בחיים.

יש גם את הצופרים. האידיוטים שמאמינים שאם הם יצפרו לי, אני אפתח להם את השער ככה שהם לא יצטרכו להגיע לעצירה מלאה ויוכלו לדהור על פני במהירות של 80 קמ"ש.

זיבי! שונא רעש של צופרים!

דווקא את החבר'ה האלה אני משתדל לעכב כמה שיותר. מתחיל רק לפתוח את השער כשהם עוצרים לפניו.

באותו מושב יושבות גם כמה תצפיתניות צבאיות שגרו במבנה שהיה תמוד למבנה המגורים שלנו.

החבר'ה האחרים התלהבו מהרעיון שיש בנות נגישות.

אני, לעומת זאת, פתחתי יום אחד את הדלת כדי לראות שם יצור משופם שמגרד את הכרס החשופה שלו מול הפרצוף שלי.

סקסי זה לא היה.

גם לא כשתצפיתנית אחרת דפקה לנו פעם במגורים וביקשה נייר טואלט, כי נגמר להן.

נתנו לה כמה גלילים ושילחנו אותה לדרכה בברכת "חירבון נעים!".

אייייהיהיהיהיהיעעעעכססס P\=

ועדיין, החבר'ה היו בשלהם.

אני באמת לא מבין את הסטנדרטים של בנים סביבי. כלומר כן, אני יודע שיש לי סטנדרטים גבוהים, אבל עדיין...

הגיעה אלינו לבוטקה איזו אחת. נחמדה. לא התייחסתי אליה יותר מדי.

אחרי שהיא הלכה השומר שלידי הסתובב אלי בהתלהבות "וואי אחייי, קלטת איזו פצצה זאתי???"

אני לא יודע אם זה נבע מנואשות אחרי כמה ימים נטולי בנות בלבוש אזרחי או לא, אבל באמת לא הבנתי ממה הוא מתלהב.

יצורים מטופשים.

השף הקולינרי שבי התפרץ החוצה בהגנ"ש הזה.

הצבא דואג לנו לאספקה של מצרכים בסיסיים ולא מאוד איכותיים. חזה עוף, קוסקוס להכנה מהירה, שוקו, ירקות בשלים מדי, ירקות לא בשלים מספיק ותבלינים ועוד כמה דברים לא פרקטיים במיוחד.

מעבר לאוכל המוכן שאפשר פשוט להוציא מהמקרר או לזרוק למיקרו ולאכול, אני לא רואה הרבה אנשים שטורחים לבשל אוכל מושקע מהאספקה השנוייה במחלוקת שלנו. אני, לעומת זאת, מאז שהתחלתי לגור לבד, אוהב נורא לנסות לבשל דברים במטבח ולהשתמש בכל האמצעים שיש לי באופן יצירתי.

ככה הכנתי אורז מג'דרה (מוכן של עלית) עם בשר טחון (שאותו פירקתי מקציצות בקר באיכות נמוכה ששכבו במקפיא).

וארוחה מוקפצת בסגנון סיני מאיטריות נודלס, חזה עוף, גזר, בצל ורוטב טריאקי וצ'ילי מתוק (שיצאה מעולה והתעצבתי נורא לחלוק אותה עם שאר השומרים)

וכל זה עם כיריים חשמליים שבקושי עבדו! (הטריק הוא בזמן הבישול. שעה וחצי, במקום עשרים דקות (; )

גם עשינו פעם אחת על האש, אבל לא יצא מדהים.

טוב... כי לא אני אירגנתי אותו (B

אפילו אכלתי סברס לקינוח. אני אף פעם לא אוכל סברס. גרעיני מדי לטעמי.

אבל יודעים מה? דווקא די נהניתי מהטעם כשהוא היה קר. נראה לי שאני משנה את דעתי בנושא...

אוקי, עכשיו! מי פה רוצה לדבר על הקקי שלי???

אני לא יודע למה, אבל הייתה לי עצירות מטורפת בימים הראשונים של ההגנ"ש... בפעם הראשונה שהתעקשתי לשבת על האסלה ולפנות מקום במעיים שלי, הרגשתי כאילו אני מנסה ללדת תינוק שעשוי משברי זכוכיות. לקחת הפסקות בין דחיפה לדחיפה כדי לבכות קצת. אף פעם בחיים שלי לא הייתי במצב הזה.

וזה אבסורד, כי שתיתי המון שוקו בימים שקדמו לזה. חשבתי ששוקו אמור לגרום לזרימה חלקה-יתר-על-מידה!!!

אם הייתי צריך לתלות את האשמה איפשהו, יש לי אצבע מאשימה מופנית לכיוון כדורי הפירה המטוגנים שטחנתי בקצב...

נום נום נום. טעים טעים ^^

... או שאולי זה הסברס שממשיך לגדל קוצים גם בבטן? \=

אם כבר נזכרתי לדבר על השוקו:

מישה רוצה להסביר לי למה לעזאזל יש ציורים "הזבלונים" על השוקו?!? 0=

כלומר, סתכלו על החרא הזה!

למה שמישהו יראה לנכון לשים את הציורים האלה על מוצר אוכל לצריכה של בני אדם?!?!?

הנה תיאור מילולי קצר של תכולת הספר של "הזבלונים" (אמיתי לגמרי, אני מצטער להגיד):

"בואו להיקרע מצחוק עם החבורה הכי מגעילה בעיר! הספר הזה מלא בבדיחות דוחות ובחידות מחרידות. ירקות ישנים שיקרעו אתכם לגזרים...קרציות וג'וקים ועוד מלא דברים מבחילים ומסריחים שיפילו אתכם על הרצפה!"

... ויש לדבר הזה ארבעה לייקים בפייסבוק.

מישהו יכול להגיד לי איפה נמצא הראש של העולם כדי שאני אוכל לדקור אותו נמרצות עם מזלג קטן?

בחיבור קצת משונה, אני חושב שבכל מושב שבו שומרים חיילים יש נטייה קלה של אנשי המושב להתייחס אל השומרים כאל פח הזבל הגסטרונומי של המושב.

כל שאריות של אירוע שכלל מזון כלשהו מובאות אלינו.

הייתה בחורה אחת שהביאה לנו עוגה שלמה, חדנדשה שאפילו לא נגעו בה.

קצת התלהבתי מהסיפור ואז טעמתי את העוגה.

ואז ירקתי את העוגה לפח הזבל הקרוב.

אנחנו לא רעבים ללחם עבש, אנשים! מה הבעיה בלפנק אותנו באיזה סושי טוב?!?

אידיוטים P=

הדבר העיקרי שעשיתי במהלך הזמן הפנוי שלי היה לעבור על מלא אלבומים שמצאו את דרכם למחשב שלי ולמחוק כמויות עצומות של מוזיקה שמעולם בחיי לא שמעתי קודם ושאני גם אשמח שלא לשמוע שוב.

באיזשהו שלב, נתקלתי באלבום של Deftones.

מישהו רוצה להסביר לי מה לעזאזל הקטע שלהם ולמה הסולן שלהם חושב שזה נחמד לצרוח למיקרופן בחוסר תיאום מושלם עם מוזיקת הרקע שהלהקה שלו יוצרת?

היו לנו ה-מ-ו-ן חרג'וקים ויצורים שונים ומשונים שנצמדו נואשות לחלונות הבוטקה המואר במהלך הלילות, כמו מפלצות קטנות ואיומות שלא יכולות לעבור איזשהו מחסום רוחני שנוצר סביבנו.

החלק האחורי של המזגן שלנו לא היה חשוף לעין מרוב גופות של יתושים שנערמו עליו.

ממש לא היה ברור הקטע עם היתושים שם. הקיפו אותנו בכמויות, אבל אפילו לא ניסו לעקוץ אותנו.

יש לי תיאוריה שאומרת שיש לי שכבת מגן של שיער על הגוף שלא מאפשרת להם לעקוץ אותי.

לעומת זאת, היה איזה חרגול אחד שחשב שזה יהיה מצחיק להיכנס לי לתוך האפוד ולזנק לי לתוך העין בשעה שאני מענטז כמו רקדן בלט עם פיגור שכלי וצועק "אעע אעע הוא מטפס עלי!#$!$!!". יודעים מה כואב בצורה מפתיעה למדי? זינוק של חרגול לתוך העין.

בגלל הזמינות הגבוהה של החרקים, השירותים שלנו היו סוג-של בית זונות לעכבישים. כל פינה הייתה גדושה בקורים ובעכבישים, זכרים קטנים ונקבות גדולות עם בטן עמוסה בביצים.

יכולתי ממש לדמיין את האור האדום שבוקע מחלק מהקורים היותר מוסתרים. את העכבישות במחוכים ובביריות עם הסיגריה בפה שאומרות למאות הילדים שלהן לשבת בשקט בחדר שלהם כי אמא עובדת עכשיו.

...

לקחתי את זה רחוק מדי עכשיו, הא?

נו טוב.

היה לי רגע אינטימי עם עכביש קופץ.

מכירים אותם, כן? העכבישים החמודים הקופצניים האלה עם העיניים הגדולות. כפרות קטנות.

בכל מקרה, באחד מימי הצהריים החמים, הרבה זבובים הצליחו להיכנס לי לבוטקה.

הרגתי את רובם במיומנות עם מוסף מגולגל היטב של "24 שעות" ולכן היו פזורות גופות רבות של זבובים על השולחן שלידי.

ואז ראיתי עכביש קטנטן שהסתכל טוב טוב מסביבו, חמוד כזה, והתביית על אחת מהגופות. הוא התקרב ל-"טרף" חסר החיים שלו בתנועות חדות ומהירות ונראה ממש כמו סרט Stop Motion. זה היה יפיפה.

במרחק קצר מאוד העכביש כנראה הבין שהטרף שלו לא הולך להתנגד במיוחד, אז הוא פשוט הרים אותו והתחיל לטפס על הקיר.

עברו כמה דקות ושקעתי בספר שלי, ופתאום שמעתי רחש של חבטה קלה על נייר עיתון.

הסתובבתי וראיתי שעל העיתון שלידי מונחת גופה של זבוב שבוודאות לא הייתה שם קודם.

הרמתי מבט וראיתי על הקיר, בדיוק מעל הזבוב שנפל, עומד לו העכביש ממקודם ובוהה במבט מלא עצב על הזבוב ש-ככל הנראה-נפל לו בטעות.

חייכתי לעצמי וכמעט שריחמתי על העכביש, כשהבנתי שלאט לאט, בתנועות חדות ומדויקות, הוא מרים מבט

ומסתכל

לי

ישירות בעיניים |:

ולא

...

מסיט

...

מבט.

...

מיד הפסקתי לחייך והתחלתי לחשוש לחיי.

במהלך כל ההגנ"ש היו לי חלומות נורא הזויים. תוצר לוואי של זמני שינה משונים ויותר מדי זמן פנוי, אני משער.

אני לא זוכר את כולם, אבל אחד מהם כתבתי בפירוט רב כשהתעוררתי.

אני לא אתחיל לשפוך את הפרטים כאן, אבל בואו רק נגיד שהיה שם ענן ענקי בשמיים שהחליט להתלקח בספונטניות, זרק כדורי אש לעבר כדור הארץ וגרם להיווצרות של לבה במרכז העיר.

ושכל זה היה באשמת דוסים, איכשהו.

הזוי לגמרי...

זכיתי לשבת ולבהות במטר המטאורים.

ראיתי שישה כוכבים נופלים בפחות מעשר דקות. שניים מהם היו פשוט מדהימים ביופיים.

כתבתי פואמה קצרה מרוב מוזה. אם תבקשו יפה, אולי אני אתן לכם לראות ^^

קראתי שני ספרים במהלך ההגנ"ש.

"קרקס החלומות", שהיה נורא יפה, ו-"Good Omens", ספר מצחיק של ניל גיימן וטרי פראצ'ט שנכתב באופן בריטי להפליא. אני חושב שלא הצלחתי להבין חצי מהמילים שנכתבו שם, ולפחות 60% מהבדיחות היו בריטיות מכדי שאני אוכל לצחוק מהן כמו שצריך.

אבל עדיין, ספר שלם ב-"בריטית". אני משתפר ביכולות הקריאה שלי!

אחד מהשומרים זיהה שאקס של אחות שלו עובד במושב.

יום אחרי שהם דיברו קצת, הגיע האקס למגורים שלנו עם שקית מלאה בטילונים.

מסקנה: אני רוצה שאחותי תשתרלל כמה שיותר ואז תהיה סבירות גבוהה שאני אפגוש במהלך החיים אקסים שלה שידאגו לי לטובות הנאה!

במהלך אחת מהתורנויות שלי לבד, הגיעה כלבת זאב מעורבת מהמושב והתיישבה ליד הכניסה לבוטקה.

כנראה שהיה לה חם.

נתתי לה להיכנס ולשכב בבוטקה הממוזג. היא הייתה נורא חמודה.

ליטפתי אותה קצת ונגעלתי אחושרמוטה לגלות שהבליטות שאני מרגיש בכל ס"מ בפרצוף שלה הן קרציות מפוצצות בדם.

באינסטינקט אמהי (לא אמהי כללי, אמהי ספציפית כמו שאמא שלי לימדה אותי) שמתי את הגועל בצד, לקחתי חתיכת נייר עיתון והתחלתי לנקות את מכרתי החדשה מקרציות.

כתמורה, הכלבה עזרה לי להעביר חצי שעה מהמשמרת ע"י משחקים של משוך-בחבל עם ענפי תמרים ומשחקי תופסת.

בדרך חזרה למגורים היא לייותה אותי ושיחקה עם כל דבר שנקרה בדרכה.

חלקת דשא, שעליה היא קפצה והתגלגלה,

ערימת חול, שהיא רצה מסביבה באטרף ודילגה מעליה,

ובכלל, זאת הייתה כלבה נורא מתוקה וצעירה ומקסימה שמלאה ברוח ושמחת חיים.

בשעה שהיא רצה ונהנתה מסביבי, לא שלטתי על עצמי והתחלתי לפרוץ בצחוק אמיתי וכן כשהתענגתי על היכולת של בעל חיים אחר להנות כל כך מההוויה הקיומית שלו.

יש לעולם שלנו הרבה מה ללמוד מהכלבה הזאת.

ביום האחרון שלנו במושב הגיעו המחליפים שלנו.

חיילים מאיזו יחידה.

וממש בשעה האחרונה שלי בשמירה, שמעתי את אחת מההתבטאויות היותר גזעניות ודוחות ששמעתי בחיי. והיא הגיעה מחייל בצבא ההגנה לישראל.

ישבתי בבוטקה בזמן שתידרכו את החיילים החדשים ואז שמעתי את אחד מהחיילים, סמ"ר בדרגתו, זורק לאוויר את ההערה הבאה:

"אני לא יכול לסבול את הפרצופים שלהם..."

לידנו בדיוק עברו כמה עובדים פלסטינאים, אבל לא האמנתי שהוא התכוון אליהם.

... כלומר, אף אחד לא העיר לו, אז מה ההיגיון? ... לא?

עברה חצי דקה וחוש הצדק שלי התחיל לדחוק בי לעשות משהו. אני מלפני כמה שנים הייתי מתעלם לחלוטין. אני של עכשיו יודע לפתוח את הפה כשאני מאמין שנעשה עוול, ולבסוף נזכרתי לעשות את מה שחשוב.

"תגידו, מי אמר לפני כמה רגעים שהוא לא סובל אותם?"

החייל הודה בלי שמץ של חשש.

שאלתי אותו למי הוא התכוון במשפט הזה.

שוב, ללא בושה, הוא אמר "לערבים המגעילים האלה פה. לא סובל אותם."

ואז התפוצצתי עליו.

בקנה מידה קטן ומתומצת (אחרי הכל זה עדיין אני), אבל התפוצצתי עליו. ככה, לפני החיילים האחרים ולפני תושב המושב שתידרך אותם.

רתח לי הדם בורידים.

ניסו להרגיע אותי ולהגיד לי שזה לא המקום ולא הזמן, ואמרתי שלא, עם כל הכבוד, אני קצין בצבא ההגנה של ישראל ולא מתקבל על הדעת שאני אשמע חייל ישראלי שמתבטא בכזאת גזענות ושנאת חינם.

הסברתי לו על הערבים שהכרתי במהלך השבוע האחרון, אנשים נחמדים שקורעים את התחת שלהם רק כדי שיוכלו להביא קצת כסף הביתה, והוא טען בהגנה "מה אכפת לך, זאת דעתי!"

דעתך?

זאת "דעתך"?

לא לא לא חמוד. זאת לא דעה.

דעה זה לחשוב שתוכניות הריאליטי בארץ לא עשויות טוב.

דעה זה להעדיף מתוק על מלוח.

דעה זה לחשוב שג'סטין ביבר הוא זמר מצויין. דעה מפגרת לכל הדעות, אבל בכל זאת, דעה.

אבל מה שאתה עשית?

הכרזת על שנאה לעם שלם של אנשים, מבלי שבכלל הכרתם את כולם? מבלי ששמעתם את הסיפורים שלהם? את הצד שלהם?

שנאת אדם...? גועל?

זה, חייל עלוב שלי, זו גזענות.

שנאה.

טמטום.

הלוואי והייתי יכול להגיד לכם שמשהו נכנס דרך הגולגולת העבה שלו, אבל כבר הבנתי עם מי יש לי עסק.

הוא נראה כמו אידיוט. הוא גם זרק זין בדיגום שלו כשהוא עלה לשמירה. אבל זה מעצבן אותי סתם כי אני קצת צהוב.

הקטע שהכי מחרפן אותי הוא שאני מאמין שיש אנשים שלא יכולים להפוך לנאורים.

הדביל ההוא, למשל. אני לא חושב שהוא ישתנה אי פעם. על פי ההגדרות שלי, הוא פשוט לא בנאדם טוב.

והדבר שהכי רציתי לעשות באותו רגע הוא לשלוף חרב, בסגנון "vigilante", ולהוריד ליצור הארור הזה את הראש שם באותו הרגע.

לגדוע את הרוע מושתת הטמטום שם במקום.

כי יש נגעים שפשוט צריך לחסל. זאת הדרך היחידה להיפטר מהם.

אני יודע, התבטאות קצת חריפה מצדי...

אבל אני שונא שנאה.

ושונא טמטום פוגעני.

אחד החיילים האחרים, בחור דתי, ניגש אלי אחרי זה, "להרגיע אותי" (למרות שלא באמת הייתי עצבני, רק הסברתי לחייל ההוא שעצבים כמה אידיוט הוא), והתחיל לספר לי שבשיחרור האסירים האחרון שיחררו בנאדם שרצח את דודה שלו עם גרזן. ההסבר הזה היה אמור לגרום לי... מה, להבין למה זה בסדר לשנוא ערבים?

אנשים הם כל כך טיפשים לפעמים.

אין קשר בין רוצח מטונף אחד ובין עם שלם של אנשים.

הנהנתי בנימוס עד שהוא סיים לספר לי את התירוץ שלו לשנאת ערבים, אמרתי לו שאין קשר בין מחט לתחת, ושילחתי אותו לדרכו.

הא...

אז אנחנו לא כאלה קרובים לממש את העולם האוטופי שלי, הא?

סעמק P=

מספיק שטויות של הגנ"ש, לא?

טוב אז הנה כמה שטויות אחרות.

בזמן שלא הייתי בבית אמא שלי דאגה להתקין לי מזגן בחדר הסלון.

חזרתי הביתה ולמדתי איך לתפעל אותו.

על אחד הכפתורים יש ציור של מנורה. הגיוני שזה יהיה כפתור שיאיר את המסך של השלט בלילה, נכון?

טעות.

לחצתי עליו ונורת אור הבזיקה מהחלק העליון של השלט.

מישהו חשב שזה יהיה חכם לייצר שלט למזגן שהוא גם פנס |:

... פאק דה וואט, הא?

אתמול חגגנו יומולדת 26 לחברי הטוב, יותמיק.

אישתו המקסימה, תמי, דאגה להפתיע אותו בשייט על קטמרן עם מלא חברים ואוכל ושתייה.

הצחיק אותי לראות את החברים נופלים אחד אחד למחלת ים. בסוף חזרנו מוקדם כי חצי מהחבר'ה הרגישו רע.

איזה כיף להיות עמיד ^^

וגם קיבלתי את מתנת יום ההולדת שלי אתמול!!! משחק קופסא של Battlestar Galactica.

אמור להיות מעולה.

לאחרונה יצא לי להתכתב קצת עם מישהי באתר היכרויות.

דבר הוביל לדבר ו... טוב, התחלנו לריב והיא שמה אותי באיגנור ^^

אני חושב שצריך להיות לבנאדם כישרון מיוחד כדי להירשם לאתר היכרויות ולהצליח לריב שם עם חצי מהבנות, לא? שלא לדבר על להתעלם מהחצי השני של הבנות כי ממש אין לי עניין בלהכיר אותן \(=

יאפ.

יהיה כיף למות לבד ^^

טוב, יאללה. זמן לזוז.

אוהב,