הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

עד שתהיה לי מוזה לכתוב על אברם (כן זה באמת הפוסט הגדול הבא שאני מתכנן לכם. כיף, הא?), חשבתי שאולי זה יהיה נחמד לשתף אתכם בקטע קצר שכתבתי במחברת שלי.

... טוב, זאת לא ה-"מחברת-מחברת" שלי \(= אלא מחברת שאני מסתובב איתה עלי כדי לכתוב בה דברים אקראיים שאני חייב לפלוט ממני באותו הרגע כי אם לא אני פשוט אשכח אותם לנצח.

זה אני. עם יכולת מנטלית של דג זהב ששוחה באקווריום מלא בכלורופורם ^^

את הקטע הבא כתבתי במצב מעורפל משהו (נניח שהייתי מאוד-מאוד-מאוד עייף) וכקטע הסיום של סאגה שהבזיקה בי ברגע של הארה רוחנית-מדעית ושכללה בתוכה תיאוריה שמסבירה את קיומו של גורל קבוע מראש ובלתי נמנע.

אני חושב שגם את התיאוריה הזאת אני אתאר כאן בעתיד.

אחרי אברם P=

טוב, אז הנה הקטע כמו שהוא נראה במחברת שלי:

וזה כתב היד המפגר שלי! D=

כתבתי את הקטע הזה בהתרגשות רבה (אם אתם רואים כמה כתמים לא מזוהים על הדף... אעע, תתעלמו מזה.), וזה התירוץ שלי ללמה הכתב כזה קטאסטרופלי.

אבל מעבר לזה... אהמ, כן. יש טקסטים שכתבתי שכיתה ג' ושנראים בערך אותו הדבר.

... לא שאני אומר שהכתב שלי לא השתנה מכיתה ג'!

... זה מה שאמא שלי אומרת. ... ואחותי.

בכל מקרה, הנה הקטע המוקלד (פלוס מעט עריכה... אחרי הכל, כתבתי אותו כטיוטא בלהט הרגע) לכל מי שאין לו את יכולות הקריאה של מורה לילדים בעלי צרכים מיוחדים בגיל היסודי / עובדת בית מרקחת (מדהים אותי כל פעם מחדש איך הן מבינות את מה שהרופאים האלה רושמים!):

"אז מה שאנחנו עכשיו, בני האדם, זה בעצם מצב ביניים.

רעש סטטי בחלל.

תוצר לוואי זמני של המסע שאותו עושה החומר הקיים.

המסע שהתחיל במפץ הגדול ושיסתיים באנטרופיה האינסופית המושלמת.

האנטרופיה שהיא אי-הסדר הגדול והנורא והנפלא,

האיזון האידיאלי.

השלב שיהיה כולו כאוס ואחידות,

מן אוקסימורון מקסים ובלתי נתפס שכזה.

אבק ורסיסי חומר שיפוזרו באופן שווה בחלל כולו...

החיים הם רק מצב ביניים זמני

שמתפתל בין המפץ הגדול ועד הכלום הענק.

זה הכל.

מצב רגעי מתמשך של אטומים וניוטרונים ופרוטונים ואלקטרונים ובוזונים שרק רוצים להיפרד זה מזה ולהתפרק ולהתרחק ולהיות לבדם

מפוזרים בחופשיות בקוסמוס.

אנחנו הדבר הכי יציב, נכון לעכשיו.

אנחנו וכל היקום והכוכבים שמסביבנו,

כולנו רק שלב בינתיים מיותר של תוצר בלתי מוגמר.

מדרגה בדרך לכאוס המושלם.

אנחנו טובים לעכשיו.

לכאן ולהרגע.

זה הכל.

אנחנו הסטוץ של הקיום

בדרך אל האנטרופיה המוחלטת..."

יאפ. קטע קליל ונחמד ואופטימי שכזה ^^

מי רוצה לנחש מה המשפט האהוב עלי בקטע הנ"ל?

יש לי כזה קטע שלפעמים אני פשוט חייב להפעיל את הגוף שלי באופן קיצוני כדי להרגיש שאני חי.

לרוץ בספרינט מטורף או לתת את הקפיצה הכי חזקה שלי... זה מעיין אקט משחקי שכזה, כמו כלב שפתאום מחליט שבא לו לרוץ במעגלים באטרף ובלי סיבה.

אני קצת לא יודע למה זה ככה, אבל זה בהחלט ככה.

ולמזלי, בדרך מתחנת האוטובוס לבית שלי יש חורשה מיוערת קטנה שבדרך כלל אין בה אף אחד... אז היום כשהתחושה הזאת התחילה לעקצץ בי, הגעתי לקצה החורשה הזאת, הסתכלתי טוב טוב לאורכה כדי לוודא שאין בה אף אחד, ונתתי את הריצה הכי מהירה שלי.

ככה, לבוש מדים ועם תיק צד שהצמדתי למותן כדי שלא יתנופף מצד אל צד.

תמיד הייתי חזק בכוח מתפרץ.

רצתי כל כך מהר שהיו רגעים שבהם הרגשתי כאילו אני מרחף קצת. דחפתי את הרגל שלי למטה רק כדי לגלות שאני יותר מדי גבוה. שאני מתחיל את הצעד הבא שלי כשאני בכלל באוויר עדיין.

ועד קצה החורשה כבר הרגשתי שאני הולך לעוף, ובאמת ששום דבר לא יכול היה להרוס את החיוך המאושר שנמתח לי מאוזן לאוזן.

... טוב, אולי אם הייתי בולע חרק תועה תוך כדי הריצה.

נעצרתי בקצה החורשה כשאני מתנשם בכבדות וכשכל הגוף שלי מעקצץ במעיין תחושה מגרדת של שרירים ששכחו מה גבולות היכולת שלהם, ושנזכרו שגם מעבר להם הם יכולים להגיע. ... אבל רק לזמן קצר. ועם הפסקה ארוכה-ארוכה אחרי זה. ... וגלידה.

מעניין אותי לשמוע אם גם לכם יש קטעים כאלה.

אם גם אתם מתפרצים החוצה מעצמכם לפעמים כדי להרגיש חיים, ואם זה עוזר.

כי אני פשוט מת על זה (=

זהו. מאוחר-מוקדם שכזה. עוד שעה אוטובוס לצבא P=

אוהב הרבה,

פילו