הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

או כמו שאני אוהב לקרוא לזה:

הנקמה המתוקה שלי בכל המין הנשי שתמיד גורם לי להרגיש נבוך עם כל דבר שאני עושה!!! 0'=

או: היום שבו זיהו אותי ברחוב!!!

... תמשיכו לקרוא וזהו.

... אבל לפני זה, נתחיל עם בדיחה! ^^

סתם כדי להזרים את המיצים... כולכם הבאתם את המיצים שלכם, כן? *רעש של משיכות אוויר דרך קש* -.B

אוקי. אז שני ערסים נכנסים לבר, ו... \(=

... רגע |= למה אני מספר את זה כבדיחה? זה היה אירוע נורא עצוב שהסתיים בדקירה ובמוות.

ג'יזס, אני כזה חסר רגישות...

אוקי אז בדיחה אחרת! ^^

השבוע כשהייתי בסופר קניתי את הפרינגלס האהוב עלי - ברביקיו (נום X אינסוף! [כן, גם הסימן קריאה הוא פעולה מתמטית. עצרת, דה!] ).

על הפרינגלס הייתה מדבקה ענקית שתיארה משהו, גם הוא מאוד מצער.

מסתבר שלפרינגלס יש משקל חדש. 169 גרם במקום 181 גרם באריזה הקודמת.

או כמו שאני קורא לזה: הדיאטה החדשה שלי! D=

יש לי גם עוד בדיחה על העובדה שיש לי מלא שערות שצומחות פנימה לתוך העור.

כל מי שעדיין רוצה לקרוא משהו שכזה אחרי התיאור הנ"ל, תרשו לי להמליץ לכם על הסרט "הוסטל".

... וגם על "לילו וסטיץ' ". הרבה יותר מצחיק וחמוד ממה שזכרתי.

טוב נו. אז אני לא אהיה סטנדאפיסט.

כי... אממ, כי אני יושב כל הפוסט הזה.

... הא? \=

איפה פה הכפתור של הפואנטה של הפוסט?

ומה זאת הבליטה המוזרה הזאת שאני יושב עליה... =P

...

הא.

אוקי, מסתבר שמצאתי את הכפתור הזה. רק קצת לא ברור לי למה הוא הגיע עם פרח.

הממ. לאמשנה.

אוי שיט באים אלי חברים.

אוי שיט אני כותב פוסט.

אעע, מהר פוסט, מהר!!! למה אתה לא זז לשום מקום?!?!

... *מסתכל על המחשב הנייד שלי*

... *מזיז קצת את המחשב הנייד שלי*

... אוקי זה היה מטומטם.

מספיק מטומטם כדי שאני אצטרך שוב לשים חוצץ \=

וווווו.... לא, רגע.

רגערגערגע. לפני החוצץ עדיין יש לי מקום להיות טיפש, אז אני רוצה להתלהב כאן ממשחק הקופסא החדש שקנו לי ליומולדת כי הוא פשוט אדיר.

IQ, אתה יכול לחזור עכשיו.

... אמא ואני דואגים לך נורא כבר שנים |'=

א-המ!

כן.

אז היום חזרתי די מאוחר מהבסיס... אני לא באמת צריך להגיד למה, הא? זוהי תקופה מעצבנת לכוחותינו.

זה נכון שאני לא יכול לספר לכם על הדברים שאני יודע (לגמרי יכול, אגב. יכולות הדיבור והסיפורים שלי די מדהימות), אבל מבלי לעשות לאף אחד ספויילרים אני יכול להגיד לכולכם את הדבר הבא:

אין לכם מה לדאוג (=

כלומר, באמת. אין סיבה לדאגה.

חבל שתדאגו סתם. גם ככה כולכם עומדים למות, אז לפחות תהנו מהרגעים האחרונים שלכם Care Free.

סבבה? ^^

אגב, סתם מחשבה - איזה אדיר זה יהיה אם אסד יפציץ אותנו בגז ההוא שהפך את הג'וקר לג'וקר?

בכל מקרה, הנה אני, יושב מיוזע קלות ברביעיית המושבים באוטובוס אחרי שלוש ספרינטים קצרים שדפקתי בספונטניות כדי להרגיש חי (1. עלייה במדרגות שתיים-שתיים כי לא היה לי כוח לעמוד כמו מפגר במדרגות הנעות 2. קפיצה למטה במדרגות הספירלה ארבע-ארבע כי אני יכול וכי זה כיף 3. ריצה להשיג את האוטובוס שלי הביתה לפני שהוא יוצא מהתחנה). מולי יושבים יפני ויפנית. בהמשך תצטרף אליהם יפנית נוספת. אני חושב שהיפנית שמולי נראית טוב, אבל אז תוהה לעצמי אם זה רק בגלל שיש לה מראה אקזוטי. אני מעמיד פנים בדימיון שלי ובוחן אותה דרך עיניים של יפני שראה מלא יפניות כל החיים שלה ומגלה להפתעתי שבעצם היא לא כזאת יפה. סתם יפנית ממוצעת. אבל כל זה לא רלוונטי לסיפור שלנו.

מה שרלוונטי לסיפור שלנו הוא שממש כמה מטרים לפני התחנה שלי, חיילת ג'ינג'ית משקפופרית שיושבת ברביעיית המושבים בצד השני דופקת בי כמה מבטים ממושכים ומאוד ברורים. אני מנסה שלא ליצור יותר מדי קשר עין כדי לא להביך את עצמי, ולמרות הניסיון, ולמרות האוזניות שמנגנות אודיוסלייב ומאפשרות לי להתעלם מכל מה שקורה בעולם סביבי, אני קולט שבאופן מהוסס היא פונה אלי ומדברת אלי.

אני מוריד את האוזניות ומסתכל עליה עם סימן שאלה מעל הראש שלי ואז אני שומע את השאלה שלה כשהיא חוזרת עליה:

"יש לך בלוג?"

חייכתי. היא ראתה את תג השם שלי על הכתף ואיכשהו פתאום הבינה שאני זה אני. הזכירה לי תסריט שהרצתי בעבר בראש על הרעיון שאומר שאם מכשפה יודעת את השם שלך, היא יכולה לכשף אותך.

גם החיילת הג'ינג'ית חייכה, אבל בקטע ממך נבוך וחסר שליטה שכזה, כאילו היא מינימום גילתה שלידה יושב יהודה לוי (פוסט-פרידה מנינט).

היא ירדה בתחנה שלי כי היא חשבה שזאת התחנה שלה

וכי היא טעתה בתחנה.

התחנה שלה הייתה התחנה הבאה, אז אמרתי לה שאני כבר אישאר איתה כמה דקות עד שיגיע האוטובוס הבא.

אני חייב להודות שדי לא ידעתי איך להיות שרמנטי ומגניב. כלומר, אני מלך הבדיעבד. עכשיו אני חושב על מיליון ואחד דברים מצחיקים שיכולתי להגיד לחיילת שמתפדחת מולי וכל הזמן פורצת בהתקפי צחוק קטנים כי "אומייגד אני לא מאמינה שזה אתה מהבלוג ושזיהיתי אותך!".

אחד הרעיונות שעוברים לי עכשיו בראש הוא שהייתי צריך לשאול אותה אם היא רוצה חתימה.

... אוף. למה לא שאלתי את זה |:

קיצר, מרוב שלא ידעתי איך להתמודד עם ה... אממ, מעריצה (?) החביבה, לוחצת הידיים בריפיון, שעמדה מולי, גם אני קצת התפדחתי.

כל הזמן הסתובבתי לראות אם האוטובוס הבא מגיע, רק כי רציתי להסתובב אחרי זה מלא ביטחון אליה ולהגיד לה "רואה? אמרתי לך שעובר פה אוטובוס כל דקה בערך!"

... אלה היו חמש דקות מלאות בסיבובים מביכים לאחור. זה בטח נראה כאילו אני רוצה כבר ללכת, פחח...

האוטובוס הגיעה והיא זרקה לי הערה של "עכשיו בטח תלך לכתוב על זה פוסט!", שזה משפט שאמא שלי מאוד אוהבת להגיד, ועל כן זהו משפט שמאוד מעצבן אותי.

רציתי לכתוב פוסט, כי כל הסיפור הזה נורא הצחיק אותי (זאת הפעם הראשונה שמזהים אותי ככה באקראיות ברחוב בזכות הבלוג שלי!!!), אבל גם לא רציתי לכתוב פוסט, כדי להיות כזה בחור מגניב שלא עושה מה שמצפים ממנו.

אז חשבתי וחשבתי על זה, ובסוף החלטתי.

אני לא אכתוב על זה פוסט (= שאני אצא בוגר מכל הסיפור.

נכון החלטה טובה?

זה הכל, נתינים.

אוהב,

פילו (; (שמקדיש את הפוסט הזה ל-*מצונזר* המשקפופרית ה-*מצונזרת* מ-*צינזור* שהצליחה לשבור את מחסום המבוכה שיש לאנשים עם לפנות לאנשים חדשים ושיש לה *צנזורה* ש-*מצטנזר(?)* ושהיא קוראת בלוגים אבל אין לה באמת בלוג ושהיא לא יכולה להגיד מה היא עושה בתפקיד שלה כי זה מסווג וכי *צנזורה של קללות*)