פקקים.
החוויה הראשונה מערב החג שמתחילה הרבה לפני שמגיעים לארוחה עצמה.
כי הרבה לפני שבכלל רואים שוב את כל המשפחה ומנסים להפוך את המחשבות שיש לנו בראש על המראה שלהם להערות מחמיאות,
לפני שהעיניים מזהות את המטעמים של דודה פנינה על השולחן ומרגיעות את המוח שהכל יהיה בסדר ברגע שגלידת רום-הצימוקים הביתית שלה תבוא במגע עם בלוטות הטעם,
לפני כל אלה
חייבים לפתח שנאה אישית להרבה מאוד נהגים גרועים שחושבים שלאורות הגבוהים ולצופרים שלהם ברכב יש איזושהי יכולת קסומה לפנות נתיבים שלמים ממאות שלדי המתכת והפלסטיק שגודשים אותם.
הסברתי לאמא שלי שהנהגים בארץ הם חרא נהגים. בעצם, הזכרתי לה יותר משהסברתי.
אם מישהו מרים לך אורות או צופר לך, זה בגלל שהוא חושב שאתה חרא נהג והוא רוצה שתנהג אחרת. המקרים שבהם אנשים מרימים אורות כדי להתריע לאנשים שהאיתות השמאלי שלהם לא עובד, או המקרים שבהם צופרים *אך ורק* כדי לגרום לערנות הנהג ולמנוע תאונה הם אפסיים.
בדרך כלל, כשתראו אורות גבוהים מהבהבים במראה האחורית שלכם, או כשתשמעו את קול הצרימה מפוצץ הורידים של צופר שהופעל איפשהו בסביבתכם, ניתן לתרגם את זה בחופשיות למסר הבא:
"אני שונא אותך!"
אני שונא אותך כי אתה תופס מקום על הכביש. אני שונא אותך כי בגללך אני צריך לשים לב לסביבת הנהיגה שלי. אני שונא אותך כי אתה אישה. כי אתה זקן. כי אתה דוס. כי אתה ג'ינג'י. כי אתה פרענק. כי יש לי שני ילדים שרבים במושב האחורי של הרכב ושמביאים לי את הסעיף בגלל שלא גידלתי אותם כמו שצריך.
אני שונא אותך.
תעבור לנתיב הימני. לא אכפת לי שיש שם רכב אחר. מצדי שתעשו תאונה ותמותו שניכם. אני אפילו אקח את הזמן להוסיף אירוע ב-Waze.
ובמידה מסוימת זה מרגיש כאילו הפקקים על הכביש תוקעים גם את נושאי השיחה.
קשה לדבר על משהו אחר שלא נוגע במנהגי ההגירה של עם ישראל בחגים.
"הנה" אמרתי לאמא שלי כשנהג מאחורינו צפר ושילח לאוויר מסר חזק וברור של שנאה, "עוד דוגמא לטמטום הישראלי. ברור לך שהוא צופר לך כדי שתסעי למרות שאין לנו לאן לזוז, כן?". אמא שלי עוד ניסתה להגן על המוניטין של העם שהיא ואני משתייכים אליו. "אני די בטוחה שהוא צפר למישהו אחר שחתך אותו..."
חמש שניות אחרי המשפט הנ"ל, הרכב שמאחורינו חתך ימינה באגרסיביות לשוליים של הכביש כדי לעקוף את הרכב של אמא שלי.
הרמתי אליה גבה במבט ניצחון.
לשמחתנו, הכבישים בנסיעה חזרה הביתה ב-2 בלילה היו ריקים לחלוטין ואפשרו לנסיעה ולשיחה לזרום באופן הרבה יותר טוב.
אבל חכו, עוד לא הגענו לחלק הזה...
תענוג להגיע סופסוף לבית של דודה שלי ולראות את בני המשפחה.
זאת משפחה מאוד מצומצמת שכל הפריטים בה חיוניים להרמוניה ולדינמיקה שמחממת לי את הלב.
השבוע הסברתי למישהי כמה אני לא מתחבר ליהדות והיא שאלה אותי אם זה אומר שאני מתנגד לחגים. התשובה היא "ממש ממש לא". המטרה של חגים היא לגרום למשפחה להתאחד. תירוץ למפגש בין אנשים שבימינו בקושי זוכים להתראות. לדעתי, זאת גם המטרה המקורית שאליה התכוונו בקיומם של חגים בכל דת שהיא... וזאת מטרה מקודשת.
אבל הכי אני שמח לראות את אחותי שלומדת בצפון ואת הנכדודים שלי. הילדים של בן-הדודה שלי.
הנכדודים שלי מאוד אוהבים אותי וגורמים לי להפוך למאושר באדם. הם גם גורמים לי לרוץ, להזיע ולעשות קולות של סוס, אבל מה לעשות שזה חלק מהמכלול...
בתחילת הארוחה, הנכדוד שלי הכריז שהוא רוצה לשבת ליד אבא שלו ולידי והפך את הלב שלי לשלולית של שוקולד בלגי מומס מרוב רגש.
אני כל כך אוהב את הילד הקטנטן והיפיפה הזה.
יש קטע כזה שכשמישהי מספרת לכם על האחיין או על בן הדוד הקטן שלה, היא תמיד מתארת אותו בתור הילד הכי יפה וחמוד בעולם. המאה ה-21 עושה עוול למספרות הסיפורים האלה כשהן שולפות את הסמארטפונים שלהן ומראות תמונה של יצור קטן, מכוער ושעיר עם אוזניים שיכלו לגרום לו להפוך בקלות לדמות חדשה במחסן של כאילו. אם אתם צעירים מכדי להבין את האזכור הזה, כנראה שגם לא תבינו למה אני מאחל לכם שתלכו לאכול חלודה. פצפוצים?
עלי, לעומת זאת, אתם יכולים לסמוך.
כשאני אומר שהנכדוד שלי הוא יצור קטן וקסום, לזה בדיוק אני מתכוון.
ילה יפיפה, בלונדיני עם עיניים כחולות, חייכן ומתוק ומתחשב ומקסים. דמות חובה בכל סרט הסברה נאצי. מלאך עדתי קטן.
אני מת להיות כבר אבא.
למרות שקצת לא נעים לי להגיד, אבל אני לא חושב שקיים סיכוי גדול שהילדים שלי יהיו כאלה יפים...
אל תדאגו. אני כבר מכין מראש נקודות חשובות להתייחסות עבור הפסיכולוג שיהיה להם.
במהלך הארוחה דיברתי עם אחותי על אמא ואבא שלנו. מסתבר שגם לה וגם לי יש רגעים שבהם אנחנו מדמיינים באופן מאוד מוחשי את היום שבו נצטרך להתמודד עם המוות של אמא שלנו, וזה מעציב אותנו נורא.
השבוע, למשל, אחותי התקשרה לאמא שלנו בבכי כשראתה תוכנית על ילדים שגדלו במשפחות עניות. היא הודתה לה על כל מה שהיא הייתה צריכה להתמודד כשגידלה את שנינו כאם חד-הורית קשת יום וקשת לילה.
אני כבר בכיתי אינספור פעמים באוטובוסים כשדמיינתי פתאום באופן ממשי את היום שבו אצטרך לעמוד ליד אמא שלנו כשתהיה על ערש דווי. כשנקבור אותה. כשאקריא לה את ההספד שלה.
כבר שכתבתי את ההספד שלה כמה וכמה פעמים בראש שלי, והיא אפילו ביקשה שיום אחד אני אקריא לה אותו. ... כלומר, לפני שהיא תהיה מכוסה בתכריחים. או לפני שאני אפזר את האפר שלה בכנרת. או לפני שאני אטיל את הגופה מכוסת האננס שלה לתוך הר געש פעיל או מה שזה לא יהיה שהיא תבקש מאיתנו שנעשה איתה אחרי שהיא תמות (אגב, היא הציעה לתרום את המוח שלה למחקר במעבדה שתהיה לי ביום מן הימים. סירבתי בנימוס.)
כל פעם שאני חושב על המוות של אמא שלי ונהיה עצוב, אני שולח לה סמס להזכיר לה כמה אני אוהב אותה.
באיזשהו שלב דיברנו על אבא שלנו שנפטר השנה.
אחותי סיפרה לי איך היא נזכרה ששנה שעברה הוא השאיר לה הודעה קולית לכבוד ראש השנה שהיא בכלל לא הסכימה להקשיב לה.
דמעות עלו בעיניים שלה כשהיא סיפרה לי על זה.
זה הזכיר לי את איך שהחלטתי בספונטניות לשמור את ההודעה הקולית האחרונה שהוא השאיר לי אחרי שמחשבה מעורפלת שעברה לי בראש גרמה לי לתהות איזו עדות תישאר לי מאבא במידה והוא ימות בפתאומיות.
זמן קצר אחרי זה, אבא באמת נפטר בפתאומיות.
וחברת מירס, שבאותו זמן עברה למערכת תיבה קולית חדשה, מחקה את ההקלטה האחרונה של אבא שלי שהחלטתי לשמור באקט נבואי משונה.
... חרא ספקית סלולר, אני אומר לכם.
סיפרתי לה על איך שאני חושב עליו כל הזמן. למרות שזה לא קשור למוות שלו. חשבתי עליו כל הזמן גם כשהוא היה בחיים. כל דבר שעשיתי או שראיתי ברחוב ושהזכיר לו אותו גרם לי לחשוב עליו. ויש הרבה דברים כאלה...
ההבדל היחיד הוא שעכשיו אני לא יכול להתקשר אליו כשאני נזכר בו.
ובמהלך כל הערב נכדוד שלי לא מרפה ממני ואחותי צוחקת ומוקסמת מכמה שהוא אוהב אותי.
"אני מת להיות כבר אבא", אני אומר לה,
ואז אני חושב שנייה על המשפט שיצא לי מהפה
ועל החיבור שנוצר בין שתי המילים האלה, "מת" ו-"אבא",
ומחייך חיוך אירוני קטן.
אני לא חושב שהוא היה אבא טוב
אבל אני שמח שהוא היה אבא שלי.
בנסיעה חזרה עם אמא השיחה זרמה כמו שהיא תמיד זורמת כשאמא שלי ואני במצברוח טוב.
אני נהגתי, כי אני לעולם לא סומך על המצב ההכרתי שלה אחרי ארוחות שבהן יש נגישות לאלכוהול.
דיברנו על הרבה מאוד דברים ומן הסתם שגם על אבא שלי.
אמא שלי שאלה אותי מה הדבר שהכי הייתי רוצה לעשות אם אבא היה עכשיו חוזר לחיים לפרק זמן מוגבל וידוע מראש.
באופן מצחיק, זאת מחשבה שחשבתי עליה בעצמי לפני זמן מה.
אמרתי לה שהייתי רוצה לדבר איתו. לשאול אותו שאלות ולקבל תשובות ולהבין איזה מן בנאדם הוא. איזה מחשבות עברו לו בראש.
למשל, למה הוא רצה לעשות ילדים בגילו המופלג. או מה הוא חושב עלי ועל אחותי ועל האנשים שגדלנו להיות. מה הדברים שהכי חשובים לו בחיים ואיזה טעויות הוא חושב שהוא עשה ומה הרגע הכי טוב שהיה לו אי פעם.
סתם שאלות.
שאלות שיעזרו לי להבין ולהכיר את הבנאדם שהוא אבא שלי. את החיים שלו. את המורשת שהוא מקווה להשאיר מאחוריו...
הייתה פעם שבה ממש לא רציתי ללכת לבית הספר ואבא שלי לא היה מוכן שאני אשאר בבית וגרר אותי במדרגות. זה היה מקרה חד פעמי ומאוד קיצוני עבורו, מה שרק עזר לו להיחרט לי בזיכרון כל כך טוב.
אמרתי לאמא שלי שלפעמים, כילד, ממש לא התחשק לי ללכת לבית הספר. ברוב הפעמים העמדתי פנים שאני לא מרגיש טוב.
"כן" הוסיפה אמא שלי, "ואני העמדתי פנים שאני מאמינה לך."
שתקתי לכמה שניות ופניתי להסתכל עליה כשהבעה מופתעת ומשועשעת על הפרצוף שלי.
מעולם בחיי לא חשבתי על הצד של אמא שלי בכל הסיפורים האלה. אף פעם לא העזתי לדמיין את הסיפור שלה. הסיפור של האמא החד הורית שנותנת לבן שלה להישאר בבית כי היא לא חושבת שצריך להכריח ילד ללכת למקום שלא בא לו ללכת אליו.
ולחשוב שכל השנים האלה השקעתי כל כך בהעמדת פנים שאני חולה...
"רואה?" אמרתי לה, "אם היית מתה לפני שהיית מספרת לי על זה, אין שום סיכוי שהייתי יודע את פרט המידע המופלא הזה."
אלה הדברים שהייתי רוצה שאבא שלי יספר לי, אם ביום מן הימים הוא יחזור לחיים לפרק זמן מוגבל.
השענתי מעט את הראש על אמא שלי ואמרתי לה כמה אני אוהב אותה.
הנסיעה זרמה ודיברנו על דעתה של אמי על הורות ועל יחסי אנוש ועל פונקציות גאוניות שיש באוטו של אמא שלי מבלי שהיא בכלל מכירה אותן.
יום אחרי זה שמעתי את אמא שלי מדברת בטלפון ומספרת למישהי כמה היא אוהבת לדבר איתי. כמה היא מרגישה שהשיחות איתי נותנות לה הארה וחוכמה וידע והשראה בחיים. שמבחינתה, אני הנפש התאומה שלה.
יש סיבה שבגללה אני בוכה כשאני מדמיין את היום שבו אמא שלי תמות.
ועכשיו, אם תסלחו לי, אני חושב שאני אלך לכתוב לה סמס.
הפוסט הזה יצא קצת יותר רגשני ממה שחשבתי.
נו טוב (=
אוהב המון,
פילו.
שתהיה לכם שנה מעולה, תשע"ד השנה הבאה! BD
... טוב אני מפסיק להגיד את זה |:
אגב, איזה תענוג זה להתעורר בבוקר במחשבה שזה יום שבת ואז לגלות שזה רק יום שישי, הא?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
