הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

אני כותב את הפוסט הזה כדי להמשיך משהו שקראתי בפוסט של בלוגרית שאת שמה אינני זוכר כרגע למעט כמה n ו-u מעורפלים.

באותו פוסט, תיארה הבלוגרית רגע קטן ומקסים מהחיים שלה שבו נגן רחוב לקח כמה רגעים כדי לנסות וללמד אותה לנגן על כלי הנגינה שעליו ניגן, למרות פער השפה שפילג בין השניים.

אני בטוח שאותה בלוגרית תתהלם כאן בתגובות ותמצא את הדרך להשיג את הכניסות לבלוג שלה שלהן היא בהחלט ראוייה (=

גם לי היה רגע קטן ונחמד שכזה שהייתי רוצה לשתף איתכם.

כשאני נוהג ומאזין לרדיו, יש לי נטייה לשיר ולרקוד עם השירים. לא ממש אכפת לי מה הנהגים סביבי חושבים. אתמול בבוקר, בזמן שזחלתי בפקק תנועה מתיש למדי על כביש איילון, נסחפתי קצת יותר מדי עם השיר "נופל וקם" של שב"ק ס' כאילו אני מינימום נימי-נים. תגידו את הביטוי הזה כמה פעמים ברצף והופס, גם נהניתם וגם כתבתם בסיס חדש לשיר האיחוד הבא של שב"ק ס'.

שמעתי רכב צופר לידי וכשהסתכלתי לכיוונו ראיתי שהנהג מחייך אלי ומרים לי אגודל. מיד החזרתי לו חיוך רחב ושני אגודלים (נא לא להעיר לי על צורת הנהיגה שלי שלא כוללת ידיים) והמשכנו כל אחד במהירות הנתיב שלנו.

ועכשיו תורכם לשתף אותנו ברגעים שכאלה מהחיים שלכם, בין אם לאחרונה או מזיכרון. אני יודע שיש לכם כאלה סיפורים.

הייתי חותם כאן כרגיל, אבל ישראבלוג בטח יהיה מניאק וירשום בסוף שהקטע הזה נכתב דרך הסלולרי.

אז לך תזדיין, ישראבלוג.

(הפוסט הזה קצר ומינימליסטי, שלא כהרגלי, מאחר ונכתב בטלפון הנייד שלי ונמחק כמה פעמים לאחר שממשק ישראבלוג לסלולרי פשוט לא היה מוכן לפרסם אותו. הצדק עמכם. הליכה להזדיינות עם ישראבלוג.)