הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

בסופ"ש הזה מריצים בהרצליה אירוע מכירות חצר, שאותו אמא שלי מנצלת כדי להציע למכירה חלק זעום מהחפצים שאותם היא אוגרת באובססיביות בבית שלה. רק כדי להכניס אתכם לפרופורציות: ה-"חנות" שלה עדיין הייתה הכי גדולה בחצר המכירות.

יאפ. אמא שלי אגרנית כפייתית.

אבל לא על זה אני רוצה לכתוב.

אתמול בערב, כשעזרתי לה לפרוק את החפצים בחצר שבה היא מוכרת אותם היום, הגיע פתאום ילד והתחיל להסתכל על החפצים ולחפש משהו.

השעה הייתה שמונה בערב, הרבה אחרי שכבר הסתיימו רשמית אירועי המכירות, ככה שחשבתי בהתחלה שהוא אחד מדיירי הבית.

זה היה ילד צעיר, בן 10-12 בערך. מראה לפלפי חמוד כזה, לא כולל משקפיים. הוא הגיע על אופניים, שאותם השאיר שעונים על החומה החיצונית של החצר, והסתובב בחצר מבלי להסיר את הקסדה מהראש או את התרמיל מהגב.

כל העניין היה לי מעט משונה אז פקחתי עליו עין. בראש שלי התפתח תסריט שבו חברים של הילד הציבו לו אתגר לגנוב משהו מאחת ממכירות החצר.

הוא נעמד לידי ושאל אותי מה המחיר של שני קישוטי עץ לתלייה על הקיר בצורת ראשי אינדיאנים. הפניתי את השאלה לאמא שלי.

הסתבר שהוא מחפש מתנה לסבתא שלו ושהיא מאוד אוהבת קישוטים מהסוג הזה.

אמא שלי עשתה לו מחיר על שני האינדיאנים - 60 שקל במקום 70.

חשבתי שלילדים אין כאלו סכומים של כסף עליהם וציפיתי שהילד יתבאס מעט על המחיר הגבוה וילך בלי לקנות כלום. זה כנראה מה שאני הייתי עושה בגילו.

להפתעתי הרבה הילד פתח את התיק שלו ומלמל משהו על זה שהיה לו שטר של מאה.

ילד חמוד שכזה שקונה לסבתא שלו מתנה.

בשלב הזה המוח שלי נדד קדימה במשעול הזמן התיאורתי.

דמיינתי איך הילד מגיע הביתה, לסבתא שלו, ומראה לה את המתנה שקנה לה. מתנה שעד זמן לא רב נחשבה מבחינתי כפיסת זבל מהבית של אמא שלי, ושעליה הוא שילם 60 שקל.

דמיינתי איך הסבתא, שלא תתלהב במיוחד מהקישוטים שהביא לה, תשאל אותו איך הוא השיג אותם ותתאכזב לגלות ששילם עליהם סכום בלתי מבוטל ממיטב כספו. אולי היא אפילו תעיר לו שלא לבזבז ככה כסף על דעת עצמו בעתיד, הרי הוא עדיין ילד תמים, ושעדיף היה אם היה מדבר איתה קודם על הקנייה.

חזרתי במשעול הזמן התיאורתי בערך לנקודה שממנה התחלתי את המסע ומצאתי את עצמי מסמן לאמא שלי שתרד במחיר, בסתר, מאחורי גבו של הילד.

לפני שהוא עלה חזרה על האופניים שלו ונסע גילינו שגם לו קוראים אורי. כמעט כמוני, רק שהוא במלרע ואני במלעיל.

אמא שלי אמרה שלכל הילדים שקוראים אורי יש אישיות מקסימה, ולכן זה לא מפתיע אותה שהוא ילד כזה נחמד ומנומס.

אמרתי בקול שיש גם הרבה "אורים" שהם ממש לא נחמדים. הבזקים שונים ומשונים מחיי כילד ריצדו לי בחלק אחורי וקצת מוזנח ושכוח של המוח.

אורי לא הרים מבט מהתרמיל שלו ואמר שאני צודק. שבאמת יש הרבה אורים אחרים לא נחמדים. בערך בשלב הזה הבנתי שכל הזמן הזה שמר על פנים חתומים וחסרי הבעה.

הסתכלתי עליו וחייכתי לעצמי, כממתיק סוד.

הרגשתי חמימות קלה כלפי הילד הזה. כאילו הוא ואני משתייכים שנינו לאגודה סודית של אנשים שקוראים להם "אורי". שרק אנחנו יודעים איך זה לחיות את החיים תחת השם הזה, עם כל המשמעויות הנגזרות מכך.

ואז הוא עלה על האופניים שלו ונסע, ואמא שלי התעצבנה עלי ואמרה שהמחיר שעשתה לילד הוא מחיר מצויין ושלא הייתי צריך בכלל להעיר לה.

ועכשיו, כשאני כותב את הפוסט הזה, אני קצת לא מרוצה מהדברים שאני שם לב אליהם.

למה בהתחלה חששתי שהילד הזה בא לגנוב משהו מהחצר?

ולמה התסריט היחיד שיכולתי לדמיין בעודי עומד שם הוא זה שבו הילד חוזר הביתה ומגלה שהוא עשה טעות כשקנה לסבתא שלו מתנה?

למה לא דמיינתי אותו מגיע הביתה ומגיש את המתנה לסבתא אחוזת התרגשות מהנכד האהוב והאוהב שלה, שתתפעל לגלות באיזה מחיר מציאה הצליח לאתר עבורה מתנה נפלאה שכזאת?

אני חושב שלמרות האופי הלבבי והאוהב שלי, למרות האופטימיות האינסופית ושמחת החיים, תמיד ירבוץ משהו קצת אפל וכועס מתחת לפני השטח.

הממ...

נו טוב.

תגיבו מהר. יש לי הרגשה שיהיה היום עוד פוסט (= (הפעם אחד מצחיק, נו...)

אוהב,

פילו