הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

המוזה היא אישה ולא גבר. אין לי ספק בזה.

למה?

טוב...

קח גבר, תן לו כוס בירה ותשאיר אותו לבדו אצלך בסלון לעשר דקות. כשתחזור, הוא עדיין יהיה בסלון, ישתה את הבירה שלו ויעיין בגיליון של מגזין "בלייזר" שאלוהים יודע איפה הוא מצא אותו.

קח אישה, תן לה כוס בירה (כי אתה לא חזיר שוביניסט סקסיסטי שחושב שבנות שותות יין ולא בירה! למרות שבעצם, הבאת לה בירה בלגית מתוקה, אז אולי קצת) ותשאיר אותה לבדה אצלך בסלון לעשר דקות. כשתחזור, החלון יהיה פתוח לרווחה, הרהיטים מבולגנים ומרוסקים ושני גברים לבושי חליפות יהיו שרויים ללא רוח חיים על השטיח בשלולית הדם שלהם ליד גיליון של מגזין "לאישה" ש... אממ... אין לך מושג איך הוא הגיע לשם. נשבע!

ברגע הזה יכו בך שתי עובדות מרות.

הראשונה: שהאישה נעלמה. השנייה: שאיכשהו, העיצוב החדש הזה הרבה יותר מתאים לסלון שלך. מדהים מה קצת מגע נשי יכול לעשות.

לא ברור לי למה המוזה שלי כזאת הפכפכה.

רגע אחד היא שם, קורצת לי, מלטפת לי את החלק הפנימי של הירך ולוחשת לי באוזן שהיא לא יכולה להפסיק לחשוב על הדברים שהיא תעשה לי ברגע שנגיע הביתה, ורגע לאחר מכן אני מוצא את עצמי לבד בבית מול המחשב, מנהל עם עצמי סיעור מוחות בניסיון לנחש מה גרם לכתם הכתום על החולצה שלי שבו אני בוהה בשעה האחרונה ו... אממ, מאונן? מותר לי לכתוב דברים כאלה בבלוג שלי? אני כותב פה בכזאת גסות? meh, לא משנה.

טוב בכל מקרה תשנו את זה ל-"מביא ביד". מעולם לא אהבתי את המילה "לאונן". כנראה בגלל שאמא שלי אוהבת להגיד אותה \=

בעצם, אני מתחיל לחשוב שאולי זה יותר קטע של מונוגמיה.

אולי אני לא יכול להשתובב עם המוזה שלי כי אני נמצא עכשיו במערכת יחסים שקטה, רגועה ובוגרת עם גברת "חיים משעממים".

אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתלונן פה. גברת חיים משעממים היא דווקא גברת מלוא החופן.

ומי שלא מבין למה זאת סיבה מספקת שלא להתלונן - צריך לנסות להיות עם בחורה שכזו ^^

הנה מה שכן יש לי לאחרונה בחיים ושככל הנראה תורם להרחקת המוזה שלי:

אני רב עם אמא שלי בדרך לליל הסדר, מחליט שהגיע הזמן להפסיק לבקר אותה עד שתתחיל לעשות משהו עם החיים שלה, רואה את אחותי, מצליח להמאיס את עצמי על אחותי, רואה את "משחקי הכס", מתחיל לצחוק באופן בלתי נשלט מרוב אושר.

אני מסדר את הבית שלי, מנקה, שוטף כלים, מקפל בגדים, מתקן דברים, מאלתר פתרונות יצירתיים, קונה צבעים, משייף קורות עץ, צובע את הדק בחצר בצבעים של גן ילדים עם מוזיקה חזקה ברקע בזמן שאני רוקד ושר לעצמי, חושב לעצמי כמה זה היה יכול להיות הרבה יותר נחמד לעשות את זה עם חברה ולא לבד.

אני פוקד בקביעות כמעט אובססיבית את אתר ההיכרויות, נפגש עם מישהי חמודה, מתקשה להבין אם היא מעוניינת בהמשך הקשר או איך אני צריך לפעול עכשיו, מנסה להבין האם אני מעוניין לנסות ליזום קשר רומנטי עם ידידה חמודה שלי שגרה די רחוק, נפגש עם ידידה אחרת תוך כדי הדחקה ברורה של העובדה שאני בעצם די רוצה אותה למרות שאין סיכוי שיקרה בינינו משהו בכלל, מתעצבן על ידידה נוספת שמבקשת ממני להתגלח כדי שהיא תוכל לנסות לשדך לי את אחותה, מתעצבן על אחותה שמגדירה את ההתגלחות שלי כתנאי חובה, ממשיך לגדל את הזקן המזעזע שלי במשהו שכבר הפך להיות סוג של התערבות אישית מזוכיסטית שכוללת בתוכה מחקר פסיכולוגי חברתי, קורא מאמרים מעניינים בנושא, מגלח לעצמי את הראש, חוזר לעשות כושר לשרירי הבטן.

אני סוגר סופ"ש בבסיס בחופש פסח, מחביא לחם במקרר, מסתדר איכשהו עם מעט מאוד אוכל שמתבסס על מנות מצות, מבין שלפיפי שלי יש ריח של קניידלעך, רואה סדרת אנימה שלמה שלא באמת הייתה שווה את זה, קורא קומיקסים שבאמת היו שווים את זה, רב עם חיילים מטומטמים, מתחמק ככל האפשר מלכתוב מצגת שהייתי צריך להעביר עוד באמצע חודש פברואר, משקר למפקדים כדי שאני אוכל להשתתף בפרויקט שיאפשר לי להכניס עוד קצת כסף מהצד, מנהל שיחות רציניות עם חברה שבדרך כלל לא נפתחת או מדברת על עצמה.

אני שורף זמן בפייסבוק, קורא מאמרים מעניינים על חקר המוח, מפתח תיאוריות הזויות בנוגע למוח האנושי, מפחיד את עצמי עם מחשבות רציניות על העתיד האקדמי שלי ועל היכולות המנטליות והפוטנציאל שלי כאיש אקדמיה, שולח מיילים בניסיון לשפר את הסיכויים שלי להתקבל ללימודים שאני רוצה בשנה הבאה.

ו... ו...

אוח, לא יודע.

אני חייב להודות שבראש שלי הפוסט הזה היה הרבה יותר זורם ומעניין.

אני מרגיש כאילו חצי מהדברים שרציתי לכתוב התפוגגו לי בינתיים לראש... מוזה ארורה.

אוו, שמעתם על רצח הדקירה ברעננה?

אחד החשודים המרכזיים זה מישהו שהתנכל אלי בבית הספר היסודי וחנק אותי פעם אחת עד שכמעט איבדתי את ההכרה.

והיום הוא מואשם ברצח.

אמא שלי קוראת לזה קארמה.

אני קורא לזה "האבולוציה הטבעית של ילדים ערסים".

וואי, איזה מגניב אם יגלו שהוא באמת הרוצח, אני אוכל לספר לילדים שלי שחנק אותי רוצח!

לסיום, הנה סטאטוס שכתבתי בפייסבוק בזמן שצבעתי את הדק בחצר ושאני די אוהב. אם חזקוש עושה את זה, גם לי מותר! :

"מי שמשחק בצבע - סופו שייראה כמו ליצן."

מכירים את השלב הזה שבו מסיימים פוסט ולא מרוצים ממנו אבל פאק איט צריך ללכת לישון כבר?

אוהב,

פילו