הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

וטוב שהיה (=

מהרבה סיבות אני משער...

להתעלם מהעובדה שבתקופה של בערך חצי שעה מרגע שנגמר היום (או: בוקר טוב מר ערפד! או: חצות), עברתי בקיצוניות מוחלטת מלהיות בדיכאון הכי עמוק שהייתי בו זה שנים לאושר הזוי ולא מובן אפילו עכשיו.

מועניינים בכלל הדברים שקרו היום? קראו את הפוסט (=

מעוניינים אך ורק בתהום הנשייה שהוא מוחי הקט \ בדיכיפוסט? חפשו את *הסימנייה* לכך.

משועממים? תמצאו משהו יותר טוב לעשות! \= תבקרו את סבתא בבית האבות או משהו, לא יפה שאתם לא באים לבקר... אז מה אם היא סבתא שלי אתם יצאתם מוצלחים יותר P=

רעבים? לכו לאכול.

אין כסף לאוכל, רק לאינטרנט? ראו סעיף "משועממים" (= אה כן, ותכינו תנור גדול בבית...

אז הבא, נתחיל...

היום התחיל עוד יום קודם, בחצות, כשהמוני האנשים שאני נמצא ברשימתן האייסית גילו להפתעתם שיש לי בלון. שלל הודעות ואף ס.מ.ס.ים הציפו אותי, חלקן אף מזכירות השערה מעודדת לגבי המזל שלי... קשה להיות פופולארי (B

היו גם את אלו שרצו לדעת למה אני לא בחוץ חוגג... שני דברים יש לי להגיד על דבר זה:

1) בתקופה של גיוסים של כמה מידידיי ושל ידידייהם הם, לא התחשק כל כך להרבה אנשים לצאת ולבלות אני משער... מבחינתי זה גם התירוץ לדברים שנעשו ביום ההולדת עצמו.

2) לא יפה לצחוק עלי )= אפילו שאני רק הנכד ההכי פחות אהוב עלייך סבתא...! 0'=

היום התחיל מאוד בחביבות... מסיבה לא ידועה הייתה לי הרגשה שאני צריך לקום מוקדם ולהתקלח. אחרי הכל, זה יום ההולדת שלי וזאת לא כזאת מעמסה להתקלח אחת בשנה (=

תכננתי לקום ב-8, וכיאה לתוכניותיי, התעוררתי ב-9... (טוב לעזאזל, אין לי כוח לנסות ולהמשיך להיות מצחיק, עבר עלי יום קשה... אם יבוא אז יבוא)

אמא, שיצאה קודם כולה שמחה ומחוייכת, חזרה הבייתה עם המון בלונים אדומים, כרטיסי גירוד של יומולדת ומזל אריה, וכרטיס ברכה מכל הלב (= (הכרטיסים עלו 95 ש"ח, בסוף יצאנו מופסדים רק על 55 תודה ששאלתם...)

היא גם הביאה לי עוגת גבינה ראנד כמו שביקשתי ממנה... אני לפעמים אוהב אותה כל כך (מופתעים מפרץ חיבה? בהמשך יקיריי...)

אחרי זה הלכתי לעידו להיפרד ממנו לפני שהוא מתגייס למחרת. מצאתי בדרך אליו כובע שמש ממש יפה עם סרט מקדימה. הוא שלי, אל תחשבו על זה אפילו... בעיקר הקשבנו לטניישס. לא משהו מיוחד... מקווה שיהיה לך כיף בצה"ל אחי (=

בדרך חזרה לבית דיברתי עם דנה שיידעה אותי שהיא בדרך ושהיא כבר מגיעה. חיכיתי לה בתחנה ואז היא נתנה לי את המתנה שלי: לב שבור! (= (זה היה גוש בצורת לב שעשה קולות של משהו מכני אחרי שניסיתי לתקן אותו, היה קצת קשה להבין מה זה בדיוק... בעיקר כשזה היה עוד עטוף בעטיפה מהמתנה שנתתי לה ביום ההולדת שלה, אהמ אהמ \= )

בבית קרעתי את העטיפה בשוגג... קיבלתי קלף של פוקימון, ברכה על קלף אס, ומיני באנג ט'ינגי מלי והכל בקופסאת לב יפיפיה!! D= אני אוהב אותך דנה!

אה כן, וטבק קפוצ'ינו... אני אוהב אותך קצת פחות דנה (=

אחרי זה עלינו לחדר שלי, הפעלנו מיזוג והלכנו לישון מכורבלים בפוך... אלוהים כמה שאני מתגעגע לחורף \= ידעתי שאם אמא שלי תיכנס כשאנחנו במצב כזה היא לא תפסיק לשאול אם דנה חברה שלי, יהודייה ארורה שכמותה... אה כן, היא נכנסה (= אחרי שיחה של חצי שעה שיכנעתי אותה לשנות נושא... אם הייתי מוריד את החולצה קודם זה היה עוזר לי בהחלט.

כשקמנו עלינו לראות את ה"שקיעה" מהגג ("שקיעה" - מה שרואים כשאתם שני מתבגרים מפגרים שפיספסו את השקיעה), וחזרנו פנימה למחשב...

ואז... בר הגיעה (=

בר, שהתגעגעתי אלייה כל כך, והמשכתי לחשוב עליה כל יום ויום. בר, שהייתה מה שאני יכול להגדיר כחברה הכי טובה שלי עד שהיא... הסתגרה. בר, שאני אוהב הכי שבעולם, אבל לאחרונה מרגיש שזה רק כזיכרון... הגיעה להגיד לי מזל טוב.

לא הביאה לי כלום, רק פרח (= בתור שפוט מפחיד שכותב משפטים מרתיעים ודורשי הזמנה של השירות הפסיכיאטרי עליה בבלוגו זה גם הספיק לי... לא דיברנו כמעט בכלל, ראינו "אכזריות בלתי נסבלת" ומילאנו את ג'וני של דנה בעוד קצת מוזיקה מהמחשב שלי.

אחרי זה ליוויתי את הבנות לתחנת האוטובוס... האוטובוס הגיעה, מוש ותומר בהפתעה, והתחלתי לחזור הבייתה... בר עדיין נראתה הכי מרוחקת שאפשר מבחינתי.

ביחד עם כל הטלפונים של איחולי המזל טוב וההודעות שקיבלתי היום, לא עניתי לאחת... בן הדוד החמדמד שלי חגי (=

הוא השאיר לי הודעה... "מקווה שאתה בחוץ חוגג ולא נרדם מול הטלוויזיה". אז מצטער חגיל'ה, אבל לצערי האפשרות השנייה מעט יותר קרובה למה שהיה...

*אני סימנייה ווי!!!!!*

חזרתי הביתה מעט מדופרס... אני לא יודע למה בדיוק. הרבה מאוד דברים כלליים... נכנסתי לכזאת באסה שרק הזיכרון של זה מוחק לי את הרצון להשתמש בסמיילים *קו נטוי סימן שיוויון*

כן כן, אני יודע... "כמה נדוש", להיות מדוכא דווקא ביום ההולדת שלך... אבל אני בנאדם נדוש. תלבישו אותי בטייץ', זרקו אותי לדיסקוטק ותנו לי לשאול "תגידי, אבא שלך גנן?". אבל אם תגעו בשיער תמותו. לא משהו שאני שולט עליו, חיידקים וכאלה אתם יודעים...

יש סיבה שכתבתי בתחילת החופש שמשהו רע הולך לקרות, זה תמיד קורה. תמיד...

יכול להיות שזה בגלל שהרגשתי יחסית לבד. בתור בנאדם שיש לו הרבה מאוד ידידים והמון מכרים, יש לי מעט מאוד חברים קרובים... 2 ליתר דיוק. שתיים לאובר יתר דיוק. ואני מתחיל לחשוב לצערי הרב שזה בכיוון צימצום לאחת... וכן, נפגשתי עם שתיהן ביום ההולדת שלי, אבל עדיין... בפוסט הקודם כתבתי שבצורה מסויימת הייתי רוצה שתהייה לי פמליה כמו לקנט. אתם יודעים... "חמשת החבר'ה". קבוצה של חברים קרובים, שלא משנה מה הם יהיו שם אחד בשביל השני...

עצם ההרגשה הזאת שלי יש כל כך מעט חברים קרובים, שאני יכול סתם להתקשר ולהודיע להם שבא לי לצאת, לא בדיוק כיפית... וכן, אני יודע שיש לי המון ידידים, אפילו קרובים, שאני מאוד אוהב, שאוהבים אותי בחזרה, ושיגיבו "פילו! שטותון שכמותך...!! יש לך אותי!". וכן קנט, אני יודע, אבל עדיין... זה לא מרגיש אותו הדבר. שטותון שכמוני... רוב הסיכויים גם בכלל שהם חשבו שאני כבר עושה משהו עם אנשים אחרים ובגלל זה לא הציעו לי לעשות כלום.

יכול להיות שזה היום עצמו. ששוב, כמו בכל שנה, אני מרגיש שמשהו לא בסדר בזה שיום שאמור להיות חשוב לי ושאני אחגוג אותו יוצא סתם עוד יום... אפילו שהתרגלתי. כלומר, בתכלס רוב המחשבות שרצו לי היום בראש לא היום חדשות לי בכלל. רובן כבר עברו המונים על המונים של פעמים באותו גוש בשר תולעי שאני קורא לו מוח. פשוט... לא ביום ההולדת שלי. תחי ההבדל הקטן...

הרגשה של ריקנות אפילו...? סבבה, תזרקו לסל... וגם נראה לי שיש מבצע אחד +אחד מתנה.

ואז, באופן פוליטיקלי קורקט כבר אחרי יום ההולדת שלי, זה קרה...

בכיתי.

כן כן, בכיתי... כל תשעת היארדים: המים המלוחים מהעיניים, תחושת חוסר הכוח, העייפות, השפה היאסר ערפאתית, הפנים הזמניות שרק אמא יכולה להגיד שזה לא הבן שלה, והכתיבה של המילה "בכיתי" בגודל 18 בבלוג.

מה הביג דיל? אוקי, מה דעתכם על זה...:

לא בכיתי אפילו פעם אחת לפחות בארבע השנים האחרונות. לא משנה מה עבר עלי, כמה שרציתי לפעמים לבכות, ואפילו כמה שניסיתי. פשוט לא יכולתי לבכות. וברגע הקטן וחסר האונים הזה שעבר עלי, התמוטטתי על המיטה ולא שלטתי על עצמי בכלל. כנראה שככה זה באמת אמור להיות... כבר שכחתי.

מחשבות טיפוסיות להחריד עברו בראשי כגון "אף אחד לא אוהב אותי!!" או "אני רק צריך חיבוק...!" עברו בראשי, כמעט הכנסתי לעצמי סטירה וקראתי לעצמי י'ניק. אבל סופסוף... סופסוף... בכיתי. כל כך חיכיתי לרגע הזה במשך כל כך הרבה זמן... ציפיתי לו כאילו עם הדמעות ירד איזשהו עול מהלב, שלא יכל לרדת בשום דרך אחרת. באותו זמן, זה ממש לא נראה ככה... מה שרק תרם לזמן שאני אצטרך לחכות עד שהכרית שלי תתייבש.

אמא חזרה הביתה עם הכלבות. הסתרתי את זה שבכיתי די טוב, אמרתי לה עד כמה אני אוהב אותה, והיא הלכה לישון... כשהבנתי שאני לא יכול ללכת לישון כשאני מרגיש הכי חרא שהרגשתי כבר שנים, עלה במוחי הרעיון המושלם להפגת עצב.

כשיצאתי מהחגר לכיוון המדרגות נזכרתי שאין לנו בבית קרטון של 20 ליטר גלידה, אז עשיתי את הדבר האינטנקטיבי הראשון שעלה בי: רצתי לי בגמלוניות ובחוסר אונים מוחלט אל החדר של אמא שלי, אותה אחת שאני מתלונן עליה כל כך הרבה ושניסיתי עד מאוד להסתיר ממנה את העובדה שבכיתי, זרקתי את עצמי עליה וחיבקתי אותה כאילו שוב הייתי בגן חובה ופחדתי מזה שיום אחד היא תמות לי. מה לעשות, האמוציונליות השתלטה עלי... כנראה שפנים רטובות עושות את זה לבנאדם. אני לא שוטף יותר את הפנים אף פעם. לא אוהב להרגיש הומו, חחח...

התחלתי סתם לדבר איתה, להגיד לה עד כמה אני שמח שהיא אמא שלי ואוהב אותה, ואז לאט לאט התחילו גם הדמעות לצאת... ספק של כאב ועצב ספק של אושר וספק של משהו חדש ומעורב שעוד לא יצא לי לחוות, הן זלגו פי 10 יותר ממקודם... אני יכול להישבע שבטח נראיתי כמו כף רגל שהייתה בג'קוזי במשך 4 ימים.

ככל שהזמן עבר הבכי נהפך לצחוק יבבני, ואמא שלי, אותה אמא שהעלתה לי חיוך על הפנים אחרי שנפלתי ופצעתי את הברך בגן, שוב הייתה שם בשבילי (=

רק מלחשוב על זה כמעט יוצאות לי שוב דמעות... מקווה שזה לא יהפוך לנורמה, יש לי מוניטין לשמר, חחח... אמא אוהבת את ההומו הקטן שלה ('=

איחלנו איחולי לילה טוב, היא חזרה לישון, ואני ירדתי לחסל חצי עוגת גבינה... לא יכולתי שלא \(=

ולבסוף שאלתי את עצמי, "נו... זה מה שציפית שזה יהיה?"

למען האמת, אני מתחיל להפחיד את עצמי כשאני מדבר עם עצמי בקול (= אבל התשובה היא כן...

אני מרגיש עכשיו הרבה יותר טוב. שלם אפילו...

כאילו דברים שלא יכלו לצאת ושהודחקו באמצעות דברים שהם לא באמת אני, בין אם הם הומור כפוי או סתם דיפרסיות אובססיביות, יצאו לבסוף... דברים שהצטברו לי בפנים במשך שנים, שלא יכלתי לתת להם לצאת כי אני חייב להיות הבודהה ישו קקי הזה שאני, שאכפת לו יותר מאחרים מאשר מעצמו, עפו החוצה בזרם מלוח. ואולי זה רק זמני ושקרי, אני עוד לא יודע, אבל זה מרגיש טוב... ממליץ בחום (=

יום ההולדת הזה יצא רק לטובה אני משער...

זהו.

זה מה שהיה... דבר גדול מבחינתי. אפילו הבעיות שלי שעדיין קיימות נעלמו לבינתיים...

ועכשיו אני בן 17, בעל מיני באנג חדש, ומטען נפשי אפסי. תתחילו להעמיס (B

תהיו מי שתהיו, נפלתם על כרית של מושי בטירופי... אז אני אוהב אתכם מאוד (= בין אם אתם זרים, מכרים, ידידים או חברים... ובעיקר אם אתם חברים.

לילה טוב, חלומות פז...

חיים נפלאים לכולכם. מי ייתן ומשאלותיכם התגשמו... היי רגע 0= כוס אמא שלהם אף אחד לא נתן לי לבקש משאלה היום!!!

פופ P\=

בעע נו טוב, עבר עלי מספיק היום... הדבר האחרון שמישהו רוצה זה שירד גשם של שוקולד, לא? (=

אז יאללה, להתראות.... היה מזל טוב לי.

אוהב,

              פילו (=#