הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

[זכויות היוצרים לכותרת הפוסט שייכים לעמית (רייג') הקטנה]

אני זוכר כשהייתי קטן איך כל הזמן הייתי הולך לאיבוד בסופר מרקט בהרצליה, באיזור התעשיה. איפה שעכשיו יש חנויות ומסעדות או מה שזה לא יהיה, אני כבר לא כל כך בטוח...

בתור ילד הסופר היה ללא ספק ענק. בהתחלה הייתי הולך לאיבוד כי, נו טוב, הייתי ילד קטן ומפגר שרץ לכיוון הממתקים ולא יכל למצוא את אמא שלו, ואז הייתי בוכה ובוכה עד שאמא שלי הייתה מוצאת אותי אחרי שהקפתי את עצמי בכמה אנשים מודאגים ואיכפתיים ועשיתי לה מלא בושות (זה בסדר, היא מחזירה לי על זה עכשיו...). אחרי שאמא שלי שאלה אותי למה לא הלכתי לקופה הראשית להגיד שהלכתי לאיבוד ושיקראו לה, למדתי מהר מאוד לעשות את זה כל הזמן. למען האמת, מספיק שלא הייתי רואה בזווית העין, לא הייתי מחפש אותה אפילו מסביב למדף, לא בוכה ולא כלום, וישר הייתי רץ לקופה הראשית כדי שיגידו את השם שלי ברמקולים ושאמא שלי תבוא לקחת אותי. מהר מאוד אמא שלי התחרטה שהיא לימדה אותי לעשות את זה...

כל כך לא התאמצתי לחפש את אמא שלי, שאני די בטוח שניסיתי ללכת לאיבוד. שאיפשהו אפילו נהניתי מזה... יש משהו טוב בידיעה שאתה אבוד אבל זה לא משנה כי הכל בסדר. כי אתה יודע שאתה לא באמת אבדת, אתה פשוט במקום אחר. והכל אותו הדבר, שום דבר לא שונה. הכל בסדר.. ואז אמא באה ומתעצבנת עלייך שעוד פעם ברחת לה ומתנצלת בפני הקופות-איות.

ולפעמים כשמשהו הולך לאיבוד, וממש קשה לקבל את האבדה, אני לא יכול שלא לחשוב לעצמי - אולי גם מבחינתי אותו דבר שאבד הכל בסדר. שהאובדן עצמו אינו אובדן כלל וכלל, אלא רק שינוי במיקום, ובעצם כל דבר עדיין ישנו רק אחרת. אולי, אפילו, טוב לו לאובדן להיות באיבוד. גם הוא, כמו ילד קטן ואינפנטיל שאוהב ללכת לאיבוד לאמא שלו, יודע שאין ממה לחשוש. ווואלה אחי, הכל סבבה (ונמאס לי כבר לכתוב "כל").

אני אוהב אותך יעל שלי (= מריה, אם את מעדיפה...

משפט היום

 "יש לך גוף כמו של הפסל הזה" - מריה יעל קבנוב. יש מצב שהראשונה...

לילה טוב לכולם. יולי מוצלח (=#

פילו