הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

התחושה מהפוסט הקודם שוב התעוררה בי הערב ועדיין לא מרגיש לי שיש לי מקום טוב להתפרק בו

אז חשבתי, פאק איט, גו פול גיל 16, למה לא לכתוב את כל המחשבות והרגשות שלי בבלוג וזהו?

אמא חזרה היום לבית שלה אחרי שבוע וחצי מנוחה אצל אחותה. ראינו את הסרט Wild ("הולכת רחוק"). סרט טוב. מרגש ואישי ו(מבוסס על סיפור) אמיתי.

לפני שבועיים המנתח לא יכל להוציא את הגידול של אמא בגלל רקמה צלקתית מהניתוח הקודם שעשו לה. זה היה כל כך מתסכל. כולנו תלינו הרבה תקוות ביכולת שלו להוציא את הגידול במהלך הניתוח הזה.

בשבוע הבא ניפגש איתו וננסה להבין מה הטיפולים הנוספים שנוכל לעשות מכאן והלאה בתקווה להסיר את הגידול מתישהו בהמשך.

אמא לא נראית חולה אבל בשלב הזה אני כבר פוחד. ואני דואג. אני לא יודע מה באמת נשאר לנו לעשות, או כמה זמן עד שהגידול הזה יתחיל לשאוב ממנה את החיים. אני לא יודע אם לילדים שלי תהיה סבתא. אני לא יודע כמה זמן אני עוד יכול להרשות לעצמי להיות הילד של אמא.

זה מתסכל.

זה מפחיד.

זה מעציב אותי.

ואין לי ממש מה לעשות נגד זה.

עכשיו כשהיא בבית אנסה לעשות לנו רוטינה של בוקר וערב. לטייל קצת ולאכול קצת. שנינו צריכים להסדיר את החיים שלנו לאחרונה.

מאז הניתוח רציתי לשבת ולכתוב חלק מהמחשבות והרגשות שלי. אני פשוט לא מוצא את הכוחות והזמן לזה.

אנחנו נמצאים בחובות אז התחלתי לחפש עבודה בדחיפות לפני שבוע וחצי. מרגיש לי כאילו הייתי צריך להתחיל עם זה לפני שלושה חודשים לפחות. בינתיים התראיינתי לשלושה מקומות ואני מאוד מקווה שאוכל להתקבל בהקדם לעבודה שגם אתלהב ממנה וגם תכניס לנו מספיק כסף כל חודש. איכשהו, זה מרגיש כאילו שני התנאים האלו מנוגדים אחד לשני.

ראיונות עבודה מרגישים כמו דייטים. זה ממש מצחיק אותי. ככל שחושבים על זה יותר רק מוצאים יותר הקבלות בין השניים. אני די שמח על כל הדייטים הכושלים שהיו לי עד היום, נראה לי שהם הכינו אותי טוב מאוד לעולם של חיפוש עבודה.

זה מלחיץ אותי, כל הקטע הזה של הכספים. של החובות.

אם לא נצליח להסתדר, נראה שאצטרך לוותר על הדירה שלי, על הבית והחצר שלי, ולחזור לגור בבית המגעיל של אמא שלי.

לפני שבוע חזרו לי הטיקים בעין שמאל שלא היו לי שנים מאז הצבא.

אני משער שזה אומר משהו.

אני גם מנסה לסגור כמה תיקי חובות שהיו לאבא שלי כדי לתת לנו קצת שקט נפשי. הוא לא השאיר אחריו ירושה, רק חובות, וכדי שלא יטרידו אותנו בעתיד אני פונה לכל מי שצריך ומסביר שלא קיבלנו ירושה ולכן אין לנו ממה לשלם את החובות שלו. איזה עו"ד מעצבן אחד שלח לי מכתב רשמי ופלצני בו הוא מבקש ממני להעביר לו כספים כדי לסגור תיק שקיים כנגד אבא שלי וזה כל כך עצבן אותי שכתבתי לו בתגובה מכתב ילדותי ומתנשא שלועג לנוסח המקצועי שלו ולהצעה המזלזלת שהוא נתן לי. אמא שלי ואחותי אמרו לי להפסיק להיות אידיוט ולשלוח מענה מינימליסטי ורשמי. הן צודקות, וזה מה שאעשה, אבל ממש התחשק לי להגיב לו ככה. לעשות זין ענק עליו ועל כל עולם הפוליטיקלי קורקט המגעיל והצבוע הזה שהוא מערכת המשפט.

... אולי בעצם זין ענק על כל החברה האנושית.

התחלתי להתכתב עם בחורה אחת ויחסית מהר עברנו לסקסטינג קל. היא שלחה לי תמונה סקסית שלה. שום דבר גס, רק תמונה ממש טובה בתחתונים. שלחתי לה בתמורה תמונה ממש מוזרה שלי בתחתונים. זה מה שיש לי בטלפון, מה לעשות.

המשפט "נראה שאתה הבחור הבא שנכנס לי לתחתונים" נזרק לאוויר. אפשר להגיד שפיתחתי ציפיות.

פאק כמה שאני מתגעגע לאינטימיות.

נפגשנו פעמיים מאז. פעם אצלה בדירה ופעם בחוץ. לא עשינו שום דבר מיני. ההתנהלות בינינו בכלליות הייתה די משונה. גם כשהתנשקנו, הרגיש לי כאילו היא נבוכה ממני. בניגוד מוחלט לשיחות שלנו בהתכתבויות ובטלפון. רוב הזמן שאלתי אותה אם הכל בסדר ואם משהו מרגיש לה לא בנוח.

בימים האחרונים ניסיתי כמה פעמים לרמוז לזה שאני רוצה לראות אותה ולממש את מה שעלה בדיון הסקסטינג שלנו (כן, לממש את הזין שלי, בדיחות זיקפה זה כיף), אבל בין רמיזה ל*להגיד בדיוק מה שאני רוצה שנעשה כי רמיזות זה למשחקי קופסה מחורבנים כמו "הרמז"* לא לגמרי קלטתי ממנה שהיא עדיין בעניין. היא אפילו כתבה בצחוק(?!) שהיא מתחרטת על זה שהיא שלחה לי את התמונה הסקסית שלה.

אני באמת לא מבין מה קרה. אני מאוד מאוד מבולבל מכל ההתנהלות הזו.

עכשיו, מצד אחד אני מתגעגע לסקס, אבל זיון ישו אני לא רוצה לשכב עם אף אחת שלא משדרת לפחות עניין חלקי בלשכב איתי.

אז החלטתי לרדת מהסיפור. שאלתי בצחוק אם היא רוצה שאשלח לה בחזרה את התמונה שהיא שלחה לי. היא ענתה שכן. תכננתי להדפיס אותה עם מכתב קצר בסגנון "חבל שלא יצא לנו לעשות את הסקס ומקווה שאת חושבת שלקבל כזה מכתב זה קטע מצחיק ולא קריפי לגמרי האהאהאהאהאהא" ולשלוח לה בדואר ולחכות לתגובה שלה. אתמול עוד הייתי בטוח שאני הולך לעשות את זה. גם אם הרגשתי שזה לא ישיג לי שום דבר, איזה חלק מתפרץ במוח שלי רצה להיות האדם שעושה קטעים שכאלו. שיהיה לי את הסיפור הזה בקורות החיים שלי. "מה, אתם לא מכירים את הסיפור על איך שפילו שלח למישהי תמונה של עצמה בדואר כי היא לא זרמה איתו?? וואי, זה כזה סיפור פילו!".

לא זוכר מה קרה היום שגרם לי להחליט לרדת מזה.

התבגרות של יום אחד? אולי זה ההבדל שהייתי צריך?

בלעכס. קיצר, אני פשוט מפסיק לנסות ליצור איתה קשר.

איזה יופי אני ממשיך להתחשל לראיונות עבודה עתידיים!

כשהתכתבתי עם חברה על התחושות שלי מהפוסט הקודם, הבנתי משהו על התחושה שלי בנוגע לחבורת החברים שלי.

לא זכור לי מקרה מהזמן האחרון שבו מישהו מאיתנו ניסה לעשות משהו אך ורק במטרה לשמח מישהו אחר בחבר'ה.

לא מתנות, לא מסיבות, לא כלום. אף אחד לא יוצא מגבולות הנוחות שלו.

גם לא אני. שום דבר מעבר ללנסות להיפגש עם חברים ולדבר איתם ולשמוע מה שלומם.

כולם דואגים לעצמם ולזוגיות שלהם. וזה לגמרי הגיוני ולגיטימי, אבל זה... מבאס.

אתמול ידידה יחסית חדשה שאני מאוד מחבב הזמינה אותי להצטרף אליה למופע מרהיב של קבוצה שנקראת "קברט טוטאל". היא קנתה לי כרטיס רק כדי לשמח אותי, כי היא יודעת שאני בתקופה מבאסת. לפני שנפגשנו היא הייתה בארוחת ערב עם חברה אחרת שלה ביום השנה למותו של אחיה.

איזו מקסימה היא.

למה אין לי יותר אנשים כמוה בחיים שלי עכשיו?

התכתבתי עם האקסית לפני שבוע והיא כתבה משהו שמאוד פגע בי. ברגע של הארה, הבנתי שאני מתעקש לקטלג אותה כחברה למרות שבפועל היא לא עונה על אף אחד מהקריטריונים שיש לי עבור אנשים שהם חברים שלי. לא באמת אכפת לה ממני מספיק כדי שתנסה לא לפגוע בי.

מחקתי אותה מהפיד שלי בפייסבוק והחלטתי שאין לי באמת סיבות ליצור איתה קשר יותר מכאן והלאה.

לא אם תשובת הקסם שלה לדברים היא "ככה אני, אם אתה לא אוהב את זה אל תדבר איתי".

חבל לי שהגענו לזה, אבל אני שמח שהבנתי את מה שהבנתי.

אז כן.

.. וואו, לכתוב עוזר.

מזל שיש בלוג.

אוהב,

פילו