הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

עמדתי לעלות על האוטובוס מהצבא הביתה ופתאום קיבלתי שיחה מאחותי. היא נשמעה קצת היסטרית. אמרה שקיבלה טלפון ממישהו שראה את אבא שלנו שוכב ברחוב ושמטפלים בו עכשיו אבל הוא לא נראה טוב. הוא התקשר אליה אחרי שמצא אותה בספר הטלפונים של הניייד של אבא שלי. לא לגמרי הצלחתי להבין מאחותי מה קרה לאבא שלנו. בעיקר בגלל שהיא בעצמה קצת לא הבינה. בכל מקרה, היא רצתה לתת לי את המספר של מי שהבנתי שהוא הפראמדיק שמטפל באבא, ופתאום הטלפון השני שלי צלצל עם מספר לא מוכר. אמרתי לה שאני חושב שהפראמדיק מתקשר אלי, ניתקתי, ועניתי לטלפון השני.

זה לא היה הפראמדיק. זה היה חבר של אבא שלי שאני לא מכיר, ששאל אותי מה אני יודע. הסברתי לו שלא כלום, ניתקתי, והתקשרתי שוב לאחותי שתיתן לי את המספר של הפראמדיק שהתקשר אליה. אחרי שהתקשרתי פעם אחת למספר שרשמתי, הטלפון שלי הקפיץ את השם של אבא שלי. הבנתי שאני כנראה גם קצת בלחץ מהסיטואציה ולא חושב בהיגיון. כלומר, היא אמרה לי שהבחור ראה את השם שלה בנייד של אבא שלי. הייתי אמור להבין שאפשר פשוט להתקשר אליו.

אחרי כמה צלצולים ענתה לי אישה. שוטרת. אמרה שעובר אורח מצא את אבא שלי שוכב ליד האופניים שלו ושאלה אותי על מחלות שאולי יש לו. בשביל לוודא שלא נותנים לו תרופות שיסכנו אותו, מן הסתם. שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה שהיא לא יכולה להוסיף יותר מדי חוץ מזה שכרגע יש פראמדיק שמטפל באבא שלי והיא תעדכן אותי בהמשך אם יהיה צורך.

ירדתי בתחנת הביניים שלי. באופן מוזר, הייתי עדיין די רגוע. כאילו היה לי ברור שאבא שלי יהיה בסדר.

כלומר, אין ממש היגיון בזה שאבא שלי ימות ככה באמצע הרחוב. זה אבסורדי מדי. חוץ מזה, אני יותר מסומך על הפראמדיקים שעושים עבודה מעולה. אני מכיר את החומר שממנו הם קורצו.

בתחנה עמדה אירה, חיילת מהתפקיד הקודם שלי. הסברתי לה את המצב ושהכל בטח יהיה בסדר והמשכתי לעשות טלפונים. דיברתי עם אחותי שהסבירה לי שהאיש שהיא דיברה איתו בהתחלה היה עובר האורח שמצא את אבא. הוא נתן לה את המספר שלו וביקש שאני אדבר איתו, כי היא בצפון ולא ממש יכולה לעשות כלום. היא הדגישה שלפי מה שהוא אמר, אבא היה במצב לא טוב. אני הסברתי לה שאזרחים לא מבינים מהחיים שלהם ואני סומך על הפראמדיקים.

עליתי על האוטובוס הביתה וחשבתי לעצמי שאני אעדיף לנמנם כל הנסיעה. אחרי שאני אגיע הביתה, אני אקח את האוטו ואסע לבית החולים לראות את אבא שלי, שבטח יהיה כבר שם בטיפול. אבל הייתי קצת עצבני ומתוח, אז בכל זאת התקשרתי לבחור שמצא את אבא שלי. רציתי להבין בדיוק מה קרה. הוא הסביר לי שהוא יצא מבניין וראה את אבא שלי שכוב ליד האופניים. הוא קצין לשעבר, אז הוא ידע קצת רפואת חירום. אבא שלי לא נשם ולא היה לו דופק, אז הוא ועוד בחור שהיה שם התחילו לעשות לו החייאה ותוך שתי דקות הגיע פראמדיק של מד"א והחליף אותם. לאבא שלי לא היו חבלות חיצוניות וגם האופניים שלו נראו כאילו הן לא נפגעו, אז שיערתי שקרה לו משהו רפואי ולא תאונה. הבחור אמר שאבא שלי לא היה במצב טוב. שכשהוא הלך מזירת האירוע, הפראמדיקים עדיין עבדו עליו. עדיין עשו עליו החייאה. הוא ראה שאבא שלי הגיב לטיפול, אבל הוסיף ואמר שאולי התגובות נבעו רק מהטיפול ומהתרופות שנתנו לו. שאלתי אותו אם אבא שלי היה פצוע באיזשהו אופן והוא אמר שלא היו עליו חבלות או פציעות חיצוניות נראות.

סיימנו את השיחה ועדיין, באופן מוזר, הייתי שאנן. אבל יחד עם זה, התחלתי לחשוב על הפוסט שאני פה אכתוב אם אבא שלי ימות. זה אולי יישמע מוזר, אבל במצבים קיצוניים אני קודם כל בורח לכתיבה. מנסה להסתכל על החוויה שלי מבחוץ ולתאר אותה באופן יצירתי. אותו הדבר קרה לי כשעמוד התאורה קרס על החברים שלי בהר הרצל. בזמן שרצתי למקום, די בטוח שחשבתי לעצמי על הפוסט שאני בטח אכתוב. זה הזוי וזה נשמע קר ומגעיל, אבל ככה זה.

חשבתי לעצמי שאני אכתוב שבזמן שנסעתי באוטובוס, חשבתי לעצמי שהדבר הכי נכון מבחינה פואטית יהיה אם אבא שלי באמת ימות. אנחנו בקושי בקשר, למרות שהוא האשם העיקרי בנושא, ושבוע שעבר החלטתי לשמור הודעה קולית שהוא השאיר לי. אני שונא הודעות קוליות, ואבא שלי הוא בערך הבנאדם היחיד שדואג להשאיר אותן בכל פעם שהוא מתקשר ולא עונים לו. אבל לפני שבועיים התחלתי לחשוב לעצמי שאם קורה לו משהו, אין לי אף תיעוד קולי שלו שאני יכול לחשוב עליו. ואז הוא התקשר והשאיר הודעה קולית, ובמקום ללחוץ על 2 ולמחוק אותה, לחצתי על 3 כדי לשמור. סתם. הרגיש לי נכון.

אז אם אבא שלי ימות, זה יהיה ממש פואטי. כאילו משהו בי הרגיש שאני הולך לאבד אותו.

ויחד עם זה, יש לי כמה חברים שמשתייכים למועדון "האבא המת". חשבתי שאם אבא ימות, אני אוכל לכתוב בבלוג על המועדון הזה ועל איך שהצטרפתי אליו, וזה יהיה פוסט קצר ועצוב ונוגע. ואיך אולי, בעקבות המוות של אבא שלי, אני אפגוש בחורה חמודה ודווקא מתוך הטרגדיה אני אמצא את האהבה של חיי. וזה יהיה כזה יפה.

ואז הבחור שעשה החייאה לאבא שלי התקשר אלי. מסתבר שהוא אדם דתי, והוא התחיל לדבר איתי על כל הנושא הזה של "אם חס וחלילה קורה משהו, לא להשתמש באיברים לשום דבר. לקבור הכל!". הוא נורא עצבן אותי כי הוא דיבר על זה כאילו אבא שלי מת, למרות שלגמרי הייתי בטוח שהוא ייצא מזה. אבל הוא גם דאג לאבא שלי עד שהפראמדיקים הגיעו, אז אמרתי כל הזמן "כן" מנומס וסיכמתי ב-"תודה, אל תדאג" לפני שניתקתי.

גם אמא התקשרה. היא אמרה שהיא דיברה לפני כמה דקות עם שוטר שביקש ממנה להגיע לבית חולים איכילוב. השוטר אמר שעדיין מבצעים החייאה על אבא שלי. הסתכלתי בשעון וראיתי שכבר עברה לפחות חצי שעה מאז שאחותי התקשרה אלי.

אני לא בטוח מה סדק את הביטחון שהיה לי עד אותו רגע. אולי זה הבחור הדתי, שדיבר איתי באופן שהרגיש כאילו הוא בטוח שאבא שלי עומד למות, או השיחה עם אמא שלי, שעידכנה אותי שעדיין מבצעים החייאה על אבא שלי. אם מבצעים החייאה כל כך הרבה זמן על מטופל אחד, בדרך כלל זה אומר שרק מחכים לרופא שיבוא לקבוע את שעת המוות. אולי זה בכלל הייתי אני. הקרירות שבה חשבתי על הפוסט האיכותי שאני אכתוב במידה ואבא שלי ימות. מה "אם"? כשאבא שלי ימות (!), בהתאם לפואטיקה המתוארת לעיל.

אז החלטתי להפסיק עם השאננות ואימצתי את כל שברירי הרוחניות שאני מכיל בתוכי. דיברתי אל אבא שלי. אמרתי לו לנשום. אמרתי ללב שלו שיעבוד. דיברתי אליו ואמרתי שיכאב לו. שיגיב לטיפול. שהלב שלו יתחיל לפעום, למרבה הפלא של הפראמדיקים שכבר עובדים עליו דקות ארוכות ובטוחים שהוא מקרה אבוד. אמרתי לו שזה קורה כל הזמן. אנשים חוזרים לנשום ולחיות גם דקות ארוכות אחרי שהפסיקו. חיברתי את הנשימות שלי עם הנשימות שלו. ניסיתי לחבר את דפיקות הלב שלנו, אבל לא שמעתי את הלב שלי. הסברתי לו שזה בסדר, אולי הלב שלו פועל חלש, אבל הוא חי. ושיכאב לו. ושיהיה לו קר. שירגיש הכל, כי זה אומר שהוא חי.

התחלתי להגיד לעצמי בראש באופן שחוזר על עצמו, שכל זה נועד להיות לקח כדי להחזיר אותנו לקשר. הפחד שלי מלאבד את הקול שלו לפני שבוע. התקרית העכשווית. זה רק לקח שמלמדים אותי מלמעלה. זה רק לקח. זה רק לקח. זה רק לקח. זה רק לקח. ככה, חשבתי לעצמי במנטרה שנמשכה רוב הנסיעה מבלי שממש שמתי לב לזה.

ירדתי בתחנת אוטובוס שממנה אמא שלי הייתה אמורה לאסוף אותי אבל היא עוד לא הייתה שם. אז הסתובבתי בתחנה ודיברתי אל עצמי. לחשתי אל עצמי, אבל אל אבא שלי. אמרתי לו שאני אוהב אותו. שישמע. לא רציתי להודות בזה, אבל דיברתי בקול כי דודה שלי אמרה לי פעם שכשהיא הייתה במוות קליני היא ראתה ושמעה מה קורה סביבה. אז חשבתי שאני רוצה שאם אבא במצב כזה, שיוכל לשמוע אותי מדבר. אמרתי לו שאני אוהב אותו ושאני לא מוכן שהוא ימות. לא ככה. שייתן לי שבוע לשבת לידו בבית החולים לפחות. אני אוהב אותו ואני רוצה לשבת ולדבר איתו ולהיות איתו.

אמא הגיע לאסוף אותי, עם הגבס על היד. הביאה לי אוכל כי ביקשתי. פתחתי את הקופסאות ודחפתי אוכל לפה, יותר מהלחץ מאשר הרעב. אכלתי ובלסתי והחלטתי שרירותית מתי הגיע הזמן להפסיק, כי לא באמת אכלתי מרעב. אמא הייתה חסרת טאקט כמו תמיד. זרקה לאוויר בניחותא הערות שרמזו על איך שאבא כנראה מת כבר. התעצבנתי עליה וביקשתי שלא תדבר. אני אופטימי. אני מאמין שהוא בסדר, איכשהו.

היא הסתכלה עלי ואמרה שזה ממש מוזר לה, איך שהמצב הנוכחי דומה למה שקרה לה. כשהיא הייתה חיילת בצבא, אבא שלה מת מהתקף באמצע הרחוב. היא הגיעה על מדים למכון הפתולוגי והאחות שם אמרה לה שהם כבר סגורים. "תבואי מחר, גם ככה הוא לא ישתנה במשך הלילה.". שאלתי את אמא איך היא לא דפקה לה אגרוף שם במקום. היא אמרה שהיא הייתה בהלם.

במהלך הנסיעה התכוונו ליסוע למקום האירוע כי הבנו שאבא שלי עדיין שם. בדרך לשם התקשר אלינו שוטר שאמר שאבא כבר לא שם וביקש מאיתנו לפגוש אותו בחדר מיון של בית החולים. יופי, חדר מיון. בטח מטפלים בו.

הגענו לבית החולים וגיליתי שהחוגר שלי חסר. בטח נפל לי באוטובוס האחרון, כשאיבדתי קצת את הפוקוס שלי.

נכנסנו לחדר המיון וראינו שם את השוטר שלנו. הוא ביקש מאיתנו לבוא איתו לחדר בצד.

שאלנו אותו מה הוא יכול לספר. הוא השתהה קצת במילים ובתיאורים של המצב וחיכיתי שרק יגיד כבר שאבא שלי במצב קשה, אבל הוא בטיפול ומקווים שהוא יהיה בסדר. הוא נתן לנו לשבת על ספה, ווידא שוב שאני הבן של אבא שלי, ואז אמר שהייתה תאונת דרכים שבעקבותיה אבא שלי נהרג.

ככה הוא אמר את זה. "כתוצאה מתאונת הדרכים שהייתה, אבא שלך נהרג.". הוא לא אמר "אבא שלך". הוא אמר את השם המלא של אבא שלי. ואז, בהתאם לניסיון העבודה המקברי הזה שלו, הוא שתק. מיד אחרי שאמר את המילה "נהרג". רק שתק, ונתן לשקט למלא את האוויר. לשקט שאולי יתחלף בבכי היסטרי או בצעקות כאב. אף אחד משני אלה לא הגיע. אנחנו משפחה קרה ומחושבת, אנחנו. ליטפתי את הראש שלי בהלם ובחוסר אונים. שאלתי שאלות וניסיתי להבין אם הייתה באמת תאונת דרכים. לפי מה שהבנתי מהעדויות, לא אבא שלי ולא האופניים שלו נראו כאילו הם ספגו פגיעה כלשהי. שיערתי שהגורם הוא כנראה רפואי. אני לא זוכר הרבה ממה שדיברנו עליו אחרי. רק שאני צריך לחתום על אישור הנתיחה שאחרי המוות. במהלך השיחה הצטרפה אלינו גם נציגה של משרד הפנים. לשני המסייעים שלנו קראו נעים ועודדה. הפניתי את תשומת ליבם לאירוניה שבנושא. הדגשתי בפניהם שאנחנו משפחה חזקה שקודם כל יודעת לצחוק על החיים.

התגובות של אמא שלי כבר היו חסרות טאקט ועצבנו אותי. הרוגע שבו היא לקחה את העניין. איך שהיא תיקנה אותי בנושאים שטותיים. האופן שבו היא תיארה את הסיטואציה, שפשוט הרגיש כאילו היא מנסה נואשות לשאוב סימפטיה מאחרים. כשאמרה שזה טבעי שילדים קוברים את ההורים ועניתי לה שלא זה לא, לא ככה. סגנון הדיבור שלה של "נו טוב, אלה החיים", שפשוט גרם לי לרצות לצעוק עליה שתסתום את הפה ושתיתן לי להתבוסס בעצב שלי.

יצאתי החוצה לדבר עם חצי האח שלי. הבן השני של אבא שלי מנישואים קודמים. דיברתי איתו ממש לפני שנכנסנו לבית החולים והסברתי לו את המצב. הוא בדיוק הגיע לארה"ב לעשות עסקים. כשאמרתי לו שאבא שלנו מת, התחלתי לרעוד בידיים. כוס המים שנתנו לי היטלטלה מצד לצד ורעד לי הקול. השוטר שקלט שאני מדבר עם האח ביקש ממני לוודא איתו שיש איתו מישהו שם. פתאום הבנתי איזו פצצה אני מפיל עליו. בהתחלה חשבתי שהוא מקבל את זה בסדר, אבל כמה דקות אחרי הוא התקשר שוב. שאל אם אני בטוח. אם אני בטוח שזה אבא. אם אין איזה סיכוי קטן שזה לא אבא. הבנתי שגם הוא כנראה בהלם.

כשנכנסתי שוב לחדר אמא שלי כבר דיברה עם אחותי בטלפון וכולם הסתכלו עליה. לראות איך אחותי תגיב למצב. לא ממש ייחסתי חשיבות לסיטואציה, למרות שאחותי נורא רגישה. הייתי קצת נעול בתוך העולם שלי שהיה מורכב באותו רגע בעיקר מקיפאון פנימי ומרעד חיצוני שאיכשהו הופיעו זה לצד זה. ואז בת-דודה שלי התקשרה. שאלה אותי אם אני בסדר. יכולתי לשמוע בקול שלה שהיא עצובה ופשוט... התחלתי לבכות בלי שליטה. לא הצלחתי לדבר. דמעות ודמעות ודמעות וכאב שמתפרצים ממני החוצה. וזה שרף כל כך. לא זכרתי שדמעות שורפות כל כך. לא, בעצם... עד היום, דמעות לא שרפו לי כל כך. אלה הדמעות הכי כואבות שהיו לי עד היום. לא ידעתי שאפשר בכלל לבכות ככה.

אחרי שנרגעתי קצת התחלנו לדבר על בירוקרטיה. מתי ההלוויה. איפה קוברים את אבא. מאיפה לוקחים את החפצים שהיו עליו כשמת. מתי מזהים את הגופה. מתי מנתחים את הגופה. איפה עושים שבעה. אבא שלי שמר על כאוס בחייו, וגם דאג לשמור עליו איתו בשעה שעבר מהעולם. על פי רישום משרד הפנים, הוא בכלל אמור להיקבר באילת. דיברנו עוד קצת על הנושאים האלה עד שהגענו להבנה (אמא שלי עשתה את רוב הדיבורים, אני דאגתי לבצע שיחות טלפון אישיות) ואז יצאנו. אמא התעקשה לכתוב מכתב תודה על ה-"שירות" שקיבלנו. השוטר לא ידע מה להגיד לה. הסברתי לה שזאת הפעם הראשונה שהם בטח שומעים כזה דבר מאנשים במצבנו, ורציתי שרק תסתום את הפה המטומטם שלה.

אחרי שיצאנו הלכתי לשירותים וראיתי שהעיניים שלי היו אדומות כמו שמעולם לא היו. יצאתי והלכתי לבד לכיוון האוטו. לבד. בודד. קופא מקור. הרגשתי מבחוץ כמו שמרגישים מבפנים כשאבא מת.

בדרך חזרה אמא אמרה עוד כמה דברים שעצבנו אותי על ההלוויה ועל השבעה ועל איך שהיא בטח תצטרך לדאוג לנקות את הקבר של אבא, אז ברגע של חוסר שליטה אמרתי לה שתפסיק לדבר על אבא כי היא בכלל לא קשורה לאבא והקשר היחיד בינה ובין אבא הוא אני ואחותי ואם היא רוצה לעזור לנו אז תודה אבל אין לה ולא הייתה לה אף מערכת יחסים עם אבא שלנו ואין לה שום סיבה להתחיל לחשוב עליו עכשיו כשהוא מת. היא נעלבה, מן הסתם. אבל לא היה לי כוח. רציתי שקט, והיה לי שקט, וזה מה שהיה חשוב.

שאלתי אותה אם היא זוכרת את הפעם האחרונה שבכיתי ככה. לפני שלוש שנים בערך, כשנסעתי איתה באוטו ודיברתי עם אבא שלי והבנתי שהוא כבר לא אותו האבא שאני זוכר ואוהב. שהוא הפך לאדם אחר. אדם זר. אז בעצם, בכיתי עליו פעמיים. בפעם הראשונה כשאיבדתי אותו, ובפעם השנייה כשהוא מת לי.

וכל הדרך אני רק חושב שחבל וחבל וחבל חבל חבל. חבל שלא היינו בקשר וחבל שלא דיברנו וחבל שלא ידעתי יותר עליו וחבל פשוט חבל. כל כך, כל כך חבל. חבל לי על האבא שאבד לי. כל כך, כל כך חבל... ושוב חזר לי הכאב. חשבתי על איך שאבא שלי מת. כמו פאקינג כלב. אבא שלי מת כשהוא שוכב על הכביש הקר כמו כלב מסכן. ושוב הדמעות פרצו החוצה. ועכשיו צריך לכתוב מודעת אבל לעיתון, ואיך כותבים מודעת אבל בכלל? איזה מן אדם יכול להיות מוכן לרגע הזה מראש? לחשוב על נוסח למודעת האבל שהוא יכתוב? הייתי צריך לפתוח את העיתון כדי לראות מה כתבו אנשים אחרים. כדי להבין איך כותבים דבר שכזה. אין באמת מי שילמד אותך איך לכתוב מודעת אבל. רק מודעות האבל של היום האחרון...

ומה עם ההלוויה? ועם האנשים? הכל מבולבל. הזמן והמקום עדיין לא וודאים מסיבות כאלה ואחרות. כנראה שנקבור את אבא שלי כאן ברעננה. ואבא שלי היה כזה איש חברתי, ויש לו כל כך הרבה חברים ומכרים ואקסיות ו... מה אנחנו אמורים לעשות? הבנאדם הזה חי כל ימי חייו כמו צרצר בקיץ, והנה... הנה החורף שלו.

כמעט ברגע שהגעתי הביתה הלכתי ליותם ותמי. לשבת עם חברים. להתעודד. להתלהב שאני גם שייך עכשיו למועדון האבא המת, ולחבק חזק את יותם ולבכות ולהגיד שאני לא אוהב את המועדון הזה. לשבת עם שניהם ולספר להם מה קרה, ולבכות, ולצחוק כי עכשיו כשאבא ייקבר ברעננה לפחות אני אוכל לדעת איפה הוא נמצא, ולצחוק ולבכות ולדבר ולחבק ולדבר ולבכות ולצחוק ובסופו של דבר להירגע. ולהיזכר ולהגיד בקול שמחר אני הולך לראות את האבא המת שלי ולהגיד לו שלום ולא באמת להצליח להגיד את זה בקול כי אי אפשר לדבר בקול ככשהקול מתחיל לרעוד באמצע והדעמות חונקות אותך מבפנים ושורפות אותך מבחוץ.

והפוסט הזה שהתחיל כל כך הגיוני ומסודר בראש שלי הפך לערבול אחד גדול של רגש וחוסר סדר וכאב והוא כל כך מתאים ליום הזה שהיה לי וכל העצב פשוט נשפך ממני בלי הכתבה. ואני כבר לא בוכה עכשיו ויש לי לידי את קופיקו שאבא שלי נתן לאמא שלי כשהוא אהב אותה, ואחותי אצל דודה שלי ותגיע מחר הביתה, ומחר יהיה יום נוראי כי אני אצטרך לעשות הכל ולסגור את הכל ולראות את האבא המת שלי ואני תוהה לעצמי איך ייראה השיזוף הכבד הזה שלו בתור אדם מת.

ועצוב לי.

עצוב לי, ועצוב, ועצוב עצוב עצוב, וזה כל כך עצוב וכל כך עצוב לי, כי כל זה פשוט עצוב, ואין לי דרך אחרת לתאר את זה.

את התמונה הזאת צילמתי יום אחד כשהסתובבתי עם אבא שלי ואמרתי לו שאני רוצה לצלם תמונה שלו שתתפוס את ההוא האידיאלי מבחינתי. את התיאור המושלם לאיך שאני רואה אותו. וזה מה שיצא, כשיצאנו לאכול במקום שתמיד הזכיר לי רק אותו. וזה אבא שלי, שאני אוהב. וזוכר. ומתגעגע עכשיו יותר משחשבתי שאני אוכל.

ואני שוב בוכה עכשיו