הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

מיד אחרי שהעפתי מבט זריז על האיש המבוגר עם הזיפים הארוכים והמעיל שעלה על האוטובוס ידעתי שהוא קצת שונה מהאנשים האטומים האחרים שסביבנו.

משהו במראה שלו, באופן שבו הוא זז, באיך שהוא סקר את האנשים היושבים...

יש את האנשים האלה, שאני נמנה ביניהם, שיכולים לפתח שיחה שלמה עם אדם זר באוטובוס.

ובשבריר של שנייה הייתי בטוח שהוא אחד מהם.

הבנתי שצדקתי כשהוא נעמד ליד המושב הפנוי שלצדי ופנה אלי בחיוך חם.

"חייל! אפשר לשבת?"

חייכתי אליו חזרה, חיוך אמיתי וכן, ואמרתי שאין בעיה.

אחרי כמה תחנות עלתה גברת לאוטובוס ולא נשאר לה איפה לשבת.

בכל פעם שדבר מהסוג הזה קורה, מתחיל לי ויכוח קטן בראש שמטרתו להחליט האם אני רוצה לפנות את המושב שלי או לא.

האלגוריתם עצמו כולל את המשתנים הרגילים (כמה עייף אני, האם אני במושב שליד החלון, האם אני רוצה להרשים מישהי חמודה שיושבת בסביבה...) ולמעשה מחושב גם הוא ברגע מהיר. רגע מהיר שבמהלכו אני מודע באופן מלא לכל השיקולים שאני מריץ בראש ולהחלטה שלי.

החלטתי שבא לי לנמנם ושאני מוכן להיות אגואיסט הפעם.

אבל משהו שאני אוהב לראות במוח שלי זה איך שהוא מחליט לשנות לגמרי את ההחלטות שלו.

הגברת זזה קצת ומעל הכיסאות שלפניי חשבתי שראיתי שיש לה קצת בטן של הריון.

אפשר להגיד שהרגשתי איך מופיעה לי הודעה בתוך הראש שצועקת DECISION OVERRULED בנוגע להחלטה להמשיך לישון.

קמתי והגבר שלידי שאל בחביבות אם אני רוצה לרדת, וקם מהמושב שלו כדי שאוכל לעשות את זה.

הלכתי לכיוון הגברת, יצרתי איתה קשר עין חייכני ואמרתי לה שהתפנה מקום.

היא נראתה קצת מופתעת ושאלה אותי אם היא צריכה להיות מוחמאת. לא ידעתי מה להגיד, אז עניתי שכן, ככה אמא שלי גידלה אותי. לא ממש הבנתי איך שני החלקים של המשפט מתחברים עוד ברגע שבו הוא יצא לי מהפה...

רצה הגורל ובדיוק בתחנה הקרובה ירדו מלא אנשים מהחלק האחורי של האוטובוס.

התיישבתי במושב האחורי באמצע, זה שצופה על כל המסדרון של האוטובוס, וראיתי איך הגברת מתיישבת במקום שלי ואיך הגבר המזוקן מתחיל לנהל איתה שיחה.

שניהם דיברו כמה דקות ואני הייתי מאושר עד השמיים.

לא בטוח למה.

הבנתי שבגלל המחווה הקטנה שלי, שני האנשים האלה זכו להכיר אחד את השנייה וליצור קשר בים האנשים האטום והמנותק שבו אנחנו שוחים יום ביומו.

הקצנתי לדמיין איך הקשר נשמר ביניהם גם מעבר לאוטובוס, ואיך למעשה שיניתי לחלוטין את משך החיים שלהם מעתה והלאה.

לא יכולתי להפסיק לחייך. חיוך דבילי שכזה.

הבחורה המגניבה עם הקעקועים שישבה לידי בטח חשבה שאני קצת מפגר.

המשכתי לשבת במושב שצופה על המסדרון וסקרתי לעומק את כל האנשים שסביבי.

את שפת הגוף שלהם, את מה שהם משדרים. רמת העייפות. מידת הריכוז בקנדי קראש.

וכל הנתונים האלה, שנקלטו אצלי בראש נורא מהר, בנו איזושהי תמונה בסיסית של הסיטואציה ושל האנשים שמרכיבים אותה.

חשבתי איזה כיף זה שאני יודע להבין את כל הנתונים האלה. שאני מודע לקיומם. שאני לא מנותק מהסביבה שלי.

לקראת התחנה שלי התיישב לידי גבר דתי שבלי לחכות ישר הסתכל לי בעיניים ושאל אותי מה קרה שאני עייף.

מעולם לא הייתי בטוח אם משהו בשפת הגוף שלי מושך אלי את הדברנים והחביבים לזרים, או שאולי זה קורה לכולם ורק אני מרשה לעצמי לגלגל את השיחה.

בכל מקרה, לא ניסיתי לישון, אז הנחתי שהפרצוף הרציני והחושב שלי נראה לאותו גבר כפרצוף עייף ומנומנם.

חייכתי אליו ועניתי את התשובה שאותה אני עונה הכי הרבה בשנה האחרונה: "צבא..."

התחלנו לדבר על שטויות לא מעניינות (הסברתי לו על מצבי ירי של נשקים כי... טוב, כי הוא שאל אותי על זה) וכבר כמה שניות לתוך השיחה קראתי ממנו שהוא לא האדם הכי מבריק בעולם. איך שהוא נראה והתנהג, הנושאים שעליהם בחר לדבר. אבל מה אכפת לי? אני יורד מהאוטובוס עוד כמה דקות... אז המשכנו לדבר על שטויות.

הבלונדינית שבמושב לפנינו הסתובבה ודפקה לנו מבט של שתי שניות.

שתי שניות היה כל מה שהייתי צריך כדי לקרוא את המצב, לפי איך שהיא משדרת אותו.

היא הסתובבה לראות האם זה ייתכן ששני אנשים זרים לחלוטין מתחילים שיחה סתמית באוטובוס, שהתחילה באופן נורא ספונטני ואקראי.

היא רצתה להבין איך נראים אנשים שעושים דבר כזה משונה. אני אומר "משונה" כי היה ברור עליה שהיא מסוג האנשים שלא תזרום לשיחה ספונטנית עם אדם זר בשום מצב שבעולם.

... אולי רק בטיול שאחרי הצבא. אבל רק אם היא תצא לאחד.

הגיבור של הספר שאני קורא עכשיו הוא גבר מבוגר עם תסמונת אספרגר, אז אל תופתעו אם אני אתחיל לכתוב טקסטים אספרגריים שכאלה פה ושם (=

למרות שלדעתי (ולדעת חברים שלי...), בכל מקרה יש לי סוג-של אספרגר.

אני מאוד מודע לשפת גוף של בני אדם

לאיך שסיטואציות שונות משפיעות על אנשים שונים.

אבל שלא כמו באספרגר, אני לא מנותק מכל הגינונים החברתיים האלה. אני יודע לקרוא אותם בפרטי פרטים, ולמרות שפה ושם אני לא מבין אותם, אני בהחלט יכול לשחק את המשחק.

אני גם מאוד מודע לעצמי, למה שאני חושב, למה אני חושב את זה.

אני יכול להסתכל על עצמי מבחוץ ולהגיד באופן אובייקטיבי לחלוטין מתי יש לי שליטה על עצמי ומתי לא.

מתי אני עושה דברים כמו שצריך, ומתי לא.

זה שאני לא יכול לשנות את המצב תמיד זה כבר סיפור אחר. מה לעשות, אני עדיין אנושי... לא משנה כמה אני ארצה להפסיק להזיע מלחץ במהלך דיון חשוב, ולא משנה כמה אני אסביר לעצמי שזאת לא באמת סיטואציה חשובה והרת גורל, המצח שלי ימשיך לנצנץ מזיעה.

אמהר קצת כי אני צריך להתקלח ולצאת לפגישה עם פרופסור לחקר המוח במכון ויצמן (ייאי!) (... לא, לא עושים עלי ניסוי, דמאט.)

הבנתי שאני באמת סובל כל יום בצבא.

רע לי שם.

האווירה פשוט מעכירה אותי. מדכאת אותי.

הדברים שעושים לי רע ושמלחיצים אותי סתם מתעלים בהרבה על הדברים שעושים לי טוב.

איזה עצוב זה שבאמת יש אנשים שכל יום במהלך החיים שלהם עושים דברים שעושים להם רע, הא?

הסיפור עם הבצלאלניקית נמשך, ואני התחלתי עם השטויות שלי.

הסברתי לה איך אני לא חושב שאנחנו זוג מושלם ואיך כנראה ניפרד בהמשך הדרך.

היא קצת התבאסה בהתחלה, אבל עכשיו נראה כאילו היא מקבלת את האובייקטיביות שלי.

בינתיים, אני ממשיכים עם הקטע הזה ורוצים לראות איך זה יתפתח.

אנחנו מתאימים את עצמנו אחד לשנייה וזה דווקא ממש נחמד ומעניין.

אני חושב שעצם העובדה שאני לא רוצה לחתוך את הקשר כל כך מהר... טוב, זה טוב בשבילי.

אין לי מוזה לכתיבה מצחיקה לאחרונה.

אני חושב שזה משהו במצב הכללי. בצבא שמבאס אותי ובמיליון ואחד דברים אחרים שיש לי לעשות...

גם המון זמן לא קראתי את הבלוגים הקבועים שלי.

אז אני אתנצל, אבל תדעו שאני מתגעגע.

מקווה שיתפנה ליקצת זמן בקרוב (=

יאללה, מקלחת ומכון ויצמן ^^

אוהב,

פילו