"אני יודע שאין לי מה לדאוג בקשר אליך, תנסה לסדר את הדברים בבית...
עכשיו חשוב יותר לדאוג לדנה."
אני מסכים עם אבא שלי במאה אחוזים. הסיכויים שאחותי תיפגע מכל מה שקורה בבית הזה הם הרבה יותר גבוהים מהסיכויים שאני אפגע... אני דואג לה יותר מלעצמי.
אבל זאת לא הנקודה...
הנקודה היא מה קורה כשגם העמוד החזק מתמוטט.
אין לי כוח, אני כבר כל כך עייף מכל מה שקורה בבית הזה. ממערכות היחסים, מאי ההבנה, מהבילבול, הכעס, השנאה...
עכשיו אמא שלי למטה, מספרת לעוד בנאדם שהיא בקושי מכירה בטלפון עד כמה החיים שלה קשים ושהילדים שלה שונאים אותה ומנסה להגיע לאיזושהי אמפתיה... שמישהו יגיד לה "אוי מסכנה! מגיע לך יותר טוב מזה..."...
אבל היא מספרת את זה מנקודת המבט שלה...
שיהיה לכם בסיס: אמא ניתוח פלסטי.
אמא לא מרגישה טוב.
אמא חצי משוגעת.
שבת בבוקר. אמא כמעט מתעלפת באמבטיה.
קוראת לי ולאחותי, אנחנו ישנים ולא שומעים אותה...
קבענו יום קודם עם אבא שלנו שאנחנו עושים ארוחה משפחתית.
יצאנו.
אמא חושבת שלא אכפת לנו ממנה בכלל.
אחרי הארוחה נרדמנו אצל האבא.
התעוררתי ב-11, התקשרתי לאמא להודיע שלא נחזור.
"לכו לעזאזל, לא אכפת לכם ממני?!".
ניתוק.
ראשון בבוקר.
אבא מסיע לבית של אמא לקחת דברים לבית ספר.
בית נעול.
אמא מתעוררת ואומרת שאין לנו בשביל מה לבוא הביתה.
בית ספר.
יועצת.
רווחה.
שיחה.
אפשר להיכנס הביתה לקחת דברים.
מחליט עם אבא להבריז מבית ספר.
חוזר לבית שלו לישון.
מתעורר לשמוע על עוד ריב מאסיבי בין אמא לדנה.
חוזר הביתה.
מנסה לשבת ולעשות שיחה עם אמא.
חצי מוכנה, חצי לא.
זמן עובר, לילה.
הולך לישון...
...
כבר כל כך נמאס לי ממה שקורה בבית הזה...
כל כך...
"לך אני דואגת. אותך אני אוהבת. שלא תצא כמו אחותך..!"
למה היא לא יכולה להבין? היא כל הזמן טועה...!
היו כמה התפרצויות של כאב ממנה. כשהיא דיברה על החיים "שלה". כמעט בכי. זה מזכיר שהיא בעצם בנאדם כמו כולנו, עם אותן דיעות, ציפיות וטעויות...
לא מכונה שמטרתה העיקרית היא לעשות קקה לי ולאחותי ולכל בנאדם מסכן אחר שפגש אותה כשהיא עצבנית.
אבל היא כל כך עקשנית...
טוב, אין כבר אין לי על מה לכתוב בנושא...
הוא עבר לי כבר כל כך הרבה בראש מבלי להגיע לשום מסקנה שזה כמו לטחון מים.
"אם מישהו יגרום לדברים להשתנות בבית הזה זה יהיה אתה"
אז זהו, שלא...
ניסיתי. לא יכולתי. לא הצלחתי כלום...
היא יותר מדי עקשנית. יותר מדי קשת הבנה... שתיהן כאלה.
משפוחה (=
ואני...? אני עוד מצליח לחייך... (ראה הסמיילי הנ"ל)
אחרי הכל, אני חזק. סומכים עלי...
המוח ריק עכשיו. מנסה להעלות משהו, דרך, סיבה, פיתרון. כלום.
פשוט רוצה ללכת לישון ולשכוח...
מחר בבית הספר בהפסקה לצחוק שוב עם החבר'ה, כאילו הבית זה סתם בעיה שולית...
לנסות לשכוח שזה חלק כל כך עיקרי מהחיים שלי. מהחיים של דנה... של אמא...
אני גורם לזה להישמע הרבה יותר רציני משזה באמת. או אולי זה באמת כזה רציני... לא יודע, כנראה שאני מעדיף לחשוב שזה סתם בולשיט שיעבור...
זהו. פרקתי לפחות... בלוג זה דבר חביב מסתבר (=
יאללה, זז לחדר... לישון זה כל כך הרבה יותר קל... ואני עייף מאוד.
לילה טוב אנשים יקרים, חלומות פז...
שיהיו לכם חיים נפלאים (=
מקווה לטוב... חג לידת יהודי שמח.
פילו
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
