אני משער שלשבת ולבהות חמש דקות מול המחשב תוך נסיון לחשוב על שורת פתיחה משעשעת, מרתקת ומסקרנת את הקורא להמשך הקטע לא יביאו אותי לשום מקום בפוסט הזה. רבאק, אם זה כל כך חשוב לכם קנו את הארי פוטר החדש \= אני בטוח שאיזו בריטית שמשרבטת משפטים על מפיות בבית קפה תביא לכם הרבה יותר אושר מעלוב נפש כמוני...! 0'=
קיצר, בפוסט הזה לא יהיו נסיונות לשעשוע... אבל אני עדיין אידיוט בבסיסי. זה כבר מסביר את הנ"ל (B
זהו פוסט רציני וקקאיסטי. תתרחקו אם לא בא לכם ואם אתם לא חברה שלי...
אז ערב זח לכם מחמדים (=
ערב קסום ונפלא ומלא באווירת חגים... ערב שבו סוף סוף מרשים לי לשחק עם אש.
היום חנוכה. היום גם חג המולד. את שתי העובדות האלה לא ידעתי עד היום..
וכמו כל יום, היום הזה התחיל מאוד רגיל וחסר כל ייחוד... לקום בבוקר כשלא רוצה, לחשוב על אותם הדברים שאני חושב כל בוקר, להיזכר בתקופת המאסר שניתן להיענש עליהם, לוותר, להתארגן בכל זאת לבית ספר, אותה רוטינה שחוזרת על עצמה בכל בוקר בתוך הבית עד שאני יוצא לתחנה, לקרוא לאופיר הומו, אוטובוס, בית ספר, שינה, הפסקות, אנשים, תה במגמת אומנות, סוף בית ספר, אוטובוס, בית, טלפון לחברה היחסית טריה, געגועים, ניתוק, מחשב.
מאוד לא יחודי. מאוד עצוב ומשעמם ומזכיר את האפסיות והמעגליות האינסופית שניתן לייחס לכל אדם ואדם. אבל כמו כל יום, פוטנציאל להפתעות...
נזכרתי בפעם ההיא שאני וגבע התארחנו בתוכנית של דידי הררי ב-103 ושעוד לא מצאתי דרך להוריד את קובץ השמע מהאתר למחשב שלי. באקט זריז של חוסר מעש נכנסתי לבלוג שלי כי זכרתי שאיפשהו בחודשים הראשונים שמתי קישור לקובץ ההוא באחד מהפוסטים שלי...
את הקישור לא מצאתי, ואני אודה לכל אחד שיוכל להסביר לי איך לעזאזל אפשר לשמור דף מסוג //:mms למחשב כי זה מתחיל להוציא ממני גנים מרוקאיים חבויים, אבל יצא לי להעיף מבט על הפוסטים הישנים שלי...
אני מאמין שפתחתי את הבלוג הזה בכיתה י'. לא הצלחתי לזהות את עצמי בפוסטים.
טוב, זיהיתי את עצמי, קשה לפספס אידיוט שכזה \(= זה פחות הקטע... יותר סחפה אותי ההרגשה של השינוי. הזיכרון של המצבים וההרגשות שאותם תיארתי בפוסטים שלי. הידיעה שהחיים שלי השתנו לחלוטין.
אפשר לראות בקלות שההומור שלי פעם היה הרבה יותר נדוש. הרבה יותר נואש לסחוט צחוקים. קטן ומפגר, אם כי עדיין משעשע... מאז אני השתניתי, וביחד איתי השתנה ההומור. מי יודע, אולי בכלל זה עבד ההיפך...
נזכרתי בחיים שלי לפני שנתיים... את ימי שישי בפארק. המוני האנשים. הכיף הלא נורמלי וחסר הקשר המקובע (= הייתי אז אחד מהחבר'ה. ועכשיו? עכשיו אני "אחד מהחברה של...". ככה זה מרגיש לפחות...
פחות המוני ממה שהיה פעם. כאילו התחלתי להתמסד. לבחור לעצמי חבורה של אנשים ולהיות קרוב אליהם במיוחד, בשעה שאני רחוק במיוחד מהשאר בניגוד לפעם שלא הייתי קרוב לאף אחד.
אני יכול לראות את נקודת המפנה בחיים שלי. מאוד בקלות.
את הבנאדם הזה שאיפשר לי להתקרב לאנשים ולרצות לא רק לגרום להם לצחוק מדברים מפגרים ולהרגיש יותר טוב, אלה גם לדבר איתם ברצינות על החיים שלהם ולנסות לגרום להם להרגיש יותר טוב בדרך שונה לחלוטין. הרבה פחות הומור, הרבה יותר אישיות... דבר שצרך השקעה כזאת שגרמה לי להתקרב לאנשים שבאמת חשובים ולהתרחק מהחבר'ה הכלליים. וכמו כל הדברים, מצד אחד זה דבר שמרגיש מאוד חיוני והכרחי לניהול סדר חיים תקין, אבל מהצד השני זה מרגיש רע על הניתוק מכל השאר...
ותודה לך בר. תודה שעשית בי שינוי שהיה צריך להיעשות. תודה.
ועם השינוי במהות הבסיסית של החיים שלי, והשינוי המקיף שעברה החברה של הפארק עקב גיוסים טריים, השתנו כמובן גם הדברים שרציתי להוציא בבלוג הזה.
אני זוכר לילות שהרגשתי רע עם זה שפעם הבלוג הזה היה הרבה יותר שופע חיים וילדותיות הומוריסטית שכזאת. על זה שעכשיו אני בקושי מעדכן וגם אז זה משהו רציני או שמרגיש לי אידיוטי לחלוטין כשאני קורא אותו אחר כך. לא עוד... אני משער שפשוט התבגרתי. ברמות מסויימות, כן. התבגרתי מאז.
חחח... אבל עדיין, כל כך כיף לקרוא פוסטים ישנים ולחשוב על זה שהיה לי בלוג של פריחה קטנה וצעקנית קטנה, שבהם המלצתי לאנשים לראות סרטונים של וויבל ובוב (=
הרגשת הבגרות והשינוי הציפה אותי. הייתי מוכן בתוך שניות ללכת ולדבר על מסים, על עליית מחירי הדלק, על התשתית הרעועה של המדינה שלנו ועל זה שמיה בוסקילה הינה בעלת חזון ומגעילה תחת.
אבל לא היה לי זמן, הייתי חייב לזוז למקהלה (=0 (די לצחוק I= )
אמא הסיעה אותי וחיכתה לי בחוץ לוודא שהכל בסדר. בזכות האינטלגנציה המדהימה שלי (B אההה 0= כלום לא היה בסדר \(=
מסתבר שאין יותר חזרות למקהלה עד עוד שבועיים מהיום... ותודה רבה לך נטע שנזכרת להגיד לי את זה אחרי שכבר הגעתי. ביץ' P=
אמי היקרה, אחרי שלל גידופים ועלבונות אישיים על איברי גופי קטני המידה (מוח \= די לצחוק עלי בקטע הזה!! את חברה שלי דמאט...! 0'= ), החליטה בפרץ נחמדות לשאול אותי אם אני רוצה כבר ללכת לסופר איתה לקנות סופגניות... הגבתי בניגוב דמעות ובפרץ אושר וקריאות "סופגי! סופגי!! P(=". היא הגיבה בפרץ גז ונסעה לכיוון הסופר...
מאוחר יותר הבנתי את הסיבה לפרץ הראשוני שלה.. יש לנו סיר חדש שקיבלנו מתנה בסופר (= צ'קים יתקבלו בברכה בדואר יחד עם דברים שאפשר לפוצץ. ועדיף מבלי שהם יתפוצצו עלי. כולל הצ'קים I=
עברנו שני סופרים שבהם נגמרו הסופגניות (ועוד לא מצליחים להבין מה פתאום שרון קיבל שבץ..), ובדרך לשלישי התנגן ברדיו שיר שהשמיעו כל בוקר בטיול מאורגן שאני ואמא שלי היינו בו לסרי לנקה וששנאנו אותו עד מאוד. מבטים מחוייכים הוחלפו בין המושבים... בשלישי התמקמנו כיאות. יש לי שוקו נוגט וכריות נוגט לכל המעוניין (= צ'קים יתקבלו בברכה בדואר.
במאפייה של הסופר, כשחיכינו לתורנו, הרימה פתאום החנוונית (אה?! 0= ), נערה מג'ונג'נת בגילי, את ראשה, שמה לה אלי, ובבהייה שאלה עם חיוך מוזר שלא היה לה כלפי שאר הלקוחות האחרים "אפשר לעזור לך? D=". לפי המבט בעיניים שלה ידעתי... היא נפלה במלכודת הפילו הקטלנית (B נערה מסכנה... "פאקינג שטורקלקלונגי! D=" חשבתי לעצמי, "אני צריך ללבוש את ז'קט הגשם הזה לעיתים יותר תכופות ו...!" "כן זה הבן שלי, והמתוקי שלי רוצה שש סופגניות בבקשה (=".
0=
"אמא... I=" התחלתי להגיד לה, "עם המון המון ריבה יאם!! P(=" המשכתי והדהמתי את עצמי בחוסר שליטה מוחלט כלפי קסם הריבה המתוק. הג'ינג'ית המשיכה לחייך באופן מפתיע (=
כן אני יודע, גם אני בהתחלה חשבתי שהיא סתם המומה ופוחדת מהדבר השעיר שקפץ לה מול העיניים עם הלשון בחוץ, אבל אמא שלי ישר הציעה את זה שהיא נדלקה עלי... נו טוב, אינטואיציה אימהית... מי אני שאתווכח? \(=
"הנה הסופגניות שלכם..." חזרה החנוונית הענוונית. "תודה רבה... חג שמח (B" אני באותו טון גברי ומסוקס עם אותו מבט מעורפל שיש לגברים בעיניים ברגע שהם מבינים שמישהו קלטה אותם והאינסטינקטים מנסים להרשים אותה... ואז התרחקנו ואביבית שקורי הייתה שם ואמא שלי קראה לה ואמרתי "אמא לא די זה לא הצחיק בכיתה ד' וזה עדיין לא מצחיק!! 0="
כן וואו I= קיצר... יש משהו שגרם לי להרגיש מאוד בוגר בזה שמישהי התלהבה ממני... דמיינתי את עצמי בעוד 10 שנים, כרווק תל אביבניקי מבוקש רציני ובעל זיפים, לבוש עם אותו ז'קט (עם הצלחות לא מתווכחים, הלא כן?), וחי את חיי הבוגרים והרציניים, תוך קריאת עיתון בבית קפה ונסיעה על אופנוע ברחבי העיר... ככה זה הרגיש. קשה להסביר... כל היום היו לי מחשבות על עבר ועתיד. על אני הילדותי ואני הבוגר. היה לי יום הזוי שכזה... הוא עדיין כזה.
ולא הדר, חברה יפיפיה שלי שאני אוהב, לדמיונות האוטיסטיים שלי אין שום קשר אלייך, ואני מעדיף להיות תפוס תל-אביבניקי מבוקש איתך מכל דבר אחר ואת יודעת את זה, נכון...? (;
נווו בבקשה אל תנזרי אותי מכיף כיף! פליז??? 0'=
אהמ כן, חברה BI
אז...
כשיצאנו מהסופר לאמא שלי היה חיוך על השפתיים שלה. כבר יכלתי להבין שגם היא כנראה רואה איך הבן שלה גדל, ונזכרת בימים שבהם הוא היה קטן וניסה להיות שנון ברמות של המצאת מילים כמו "סליחרא". ואז גם אני נזכרתי (= ווואו אני הייתי כזה ילד שנון ומגניב באותם ימים... (B
ונזכרתי בחנוכה שחגגנו בגן החובה שלי. במבול ובברקים וברעמים שהיו בחוץ. ובאמא שלי שכל כך אהבתי כשהייתי קטן ושחיבקתי חזק חזק חזק ולא רציתי לעזוב. והסתכלתי עליה, והיא עדיין הייתה אותה אמא... אז נתתי לה חיבוק גדול ואמרתי לה עד כמה אני אוהב אותה. ולא עזבתי...
ואז היא אמרה לי להפסיק כי יש משהו שהיא רוצה לראות בטלוויזיה. חייכתי. אכלתי המבורגר כפול ב-10 שקלים שהיה לו טעם בדיוק כמו של בורגראנץ'. מבחינתי זה לקנות זבל בחצי מחיר, אבל מי שרוצה יש ליד סופר "רמה" ברעננה. חזרנו הביתה. אמא ראתה את התוכנית שלה ( \= ). הדלקנו נר של חנוכה. שרנו כמו מפגרים. והנה עליתי לי למחשב (=
איזה יום... להיזכר כל כך בכמה שהתבגרתי והשתניתי, ועדיין להיות הילד הקטן שאוהב את אמא שלו ואת הסופגיות עם הריבה. במלעיל, לא מלרע. יכול להיות שאלה החגים... מי יודע... רק סנטה. אני עדיין לא יודע איך הוא זוכר כל שנה להביא לי את מה שאני אוהב הכי בעולם... פחם ('=
אני רק יודע שמכל היום הזה, מה שנשאר לי הוא עיגול חייכני בחלק העליון של הפוסט הזה, וזה מה שחשוב (=
ושצריך להכין משקה ביצים למסיבת חג המולד שתהיה.
ושאף פעם לא יימאס לי להגיד את זה.
ושפאקינג מאוחר והדר הייתה אמורה להתקשר שיט I= אני אוהב אותך יפה שלי. תהיי ערה (? \(= )
אז זהו... אני כבר לא החבר'מן שיכל להרגיש חופשי לשלוח לכל אחד באופן אישי איחולי חגים שמחים באייסי, אז תסלחו לי מאוד אנשים יקרים מהעבר וההווה והעתיד שלי, ותסתפקו בזה:
חג שמח לכולכם. אני אוהב אתכם מאוד...
לילה טוב. חלומות פז. התבגרות מעניינת לכם...
פילו (=#
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
