הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

כן, אז השביתה הסתיימה.

ואני, כסטודנט גאה מאוד (עתודאי הומו) המכבד מאוד את החלטותיה של האגודה (עתודאים הומואים) ואת ההסכמה המאוד טובה שאליה הגיעו אחרי ארבעה שבועות של שביתה (שאפילו חבורה של עתודאים הומואים הייתה מצליחה להשיג יותר מזה), חזרתי לאוניברסיטה.

ביום ראשון ולא ביום חמישי כי עשיתי גשר. והברזתי ביום ראשון מהשיעורים.

יום לפני שיצאתי לקחתי חלק בארוחת ערב מרגשת ומחטבת שאירגנו החבר'ה, בה כל אחד הביא כרצונו. אני חושב שגמרנו את מלאי העמילן של העולם באותה ארוחה. רק אני הבאתי ירוק, כמו שצריך. אפונה, כמובן (=

והיה שם גם חום, אבל איכסה, מג'דרה P\=

חזרתי בראשון בצהריים אחרי שעה וקצת נסיעה של אוטובוסים שבזמנו אהבתי כי הייתי לבד וזה נתן לי זמן לחשוב על דברים שאני רוצה ושאין לי, אבל עקב נסיבות אחרונות, אין להמון כושים בתים ואני מאוהב (קטרינה? פאקינג אל אורי אתה בדימוס \= ) ככה שעצם הידיעה שאני מתרחק ממה שהפעם הוא לא רק החברים שלי שאני אתגעגע אליהם והאוכל והנוחות של הבית של אמא סנוצ'י בוצ'יז הפכה את הנסיעות למפריעות לשקט הנפשי. אפילו שכל הנסיעה דיברתי עם מריה שלי כי יש לה בזק חינם ואלוהים העכבר הזה כולו וואכבר. הו כן, הייתי מהאנשים האלה שיושבים בחלק האחורי של האוטובוס ומנהלים שיחה עם בן\בת הזוג שלו (עוד לא החלטתי), אני יודע... נוראי

הגעתי לירושלים, הגשתי לנהג קו 28 את כרטיסיית הנוער שלי אחרי הרבה זמן שבו לא ניסיתי לזייף את הגיל שלי כשליבי פועם כשל פינגווין בהופעתו הראשונה בסרט דוקומנטרי, וכשהוא ניקב מבלי לשאול שום דבר נרגעתי. אני חושב שאני דפוק בראש, אבל אלוהים, הראש (Rush), הראש...!! (Rush) סיטרו לי בסאטירה...!! D=

בדירה חטפתי מכות מדודי, שכמו שכבר הבנתי התגעגע אלי מאוד וקינא נואשות בחברה החדשה שלי שהספקתי לספר כבר לכולם שיש לי ("איך זה מרגיש להיות פדופיל?"), ונכנסתי לחדר המעאפן שבו לא הייתי כבר חודשיים וקצת כדי לגלות שעדיין ממש מסריח, עדיין ממש מבולגן, ומתחיל לגדול לי משהו ירוק על הרצפה. נכון שזה נשמע כאילו זה סתם משהו מצחיק שהמצאתי כרגע? מפחיד שזה לא. הלכנו לסופר דודי (לול סופר דודי + רד ריינג'ר!!), גור ואני לעשות קניות של שקל ששמים בצד כל שנה, ונייס יש אוכל. לפני השינה דיברתי עם מריה שכבר הספיקה להתגעגע למגע המזוויע של הראסטות שלי שעתיים וחצי, דודי כתחליף מעולה לאמא שאל מי משלם על כל השיחות האלה, והלכתי לישון. הו כן, ללא מקלחת (B

בבוקר יום שני התעוררתי כמו ילד מהונדס גנטית עם תרנגול לצלילי השעון בעשרים לשבע, ווידאתי שהדבר הירוק לא התקדם או התפשט באיזושהי צורה מעוררת חשדות, אכלתי את הטריקס שלי שקניתי יום קודם רק בשביל המתנה שבפנים (נייס יורה קורים של ספיידרמן!!!) ויצאתי. התאכזבתי לגלות שחם בירושלים. הדבר היחיד שגורם לי לא לשנוא לחלוטין את העיר הזאת זה הקור שבה...

משהו בחזרה לאוניברסיטה הרגיש לי כמו היום הראשון בקייטנה.

עד השיעור הרביעי כולם כבר ידעו שיש לי חברה, איך קוראים לה, בת כמה היא ("איך זה מרגיש להיות פד..." "אתה כבר העשירי, לא מצחיק"), שהיא כתבה לי "הומו" על הגב עם קרם ידיים, כמה שהיא יפה, שיש לי חברה, שיש לי חברה, ושיש לי חברה או מיי פאקינג גאד אני מאושר. כשקיבלתי באמצע הרצאה סמס עם המשפט "בחיים לא אהבתי ככה..." נבהלתי לשניה, כי לא הבנתי איך דודו זר מצא את המספר שלי, אבל כשהבנתי שזאת מריה צווחתי בצורה שגרמה לכל השורה שלפני להסתובב אז הסברתי להם זריז שזה בסדר כי זאת חברה שלי שקוראים לה מריה ועוד חודש וחצי היא בת 16 ושאני לא יכול לסבול יותר לעולם את הריח של קרם ידיים והיא הכי יפה בעולם ואומגד אומגד אומגד. בסוף השיעור האחרון שלי התקשרתי אליה כדי שתתקשר אליה (בזק חינם אינו משהו שלוקחים בקלות!), ודיברתי איתה שעה עד שהאוטובוס הגיע.

מרגע שחזרתי לדירה וגיליתי שהלחם נגמר כי ארבעה סטודנטים משומנים = ארבע מכונות אכילה משומנות ועד לפני כמה זמן, הרוב המוחלט של מה שעשיתי היה לדבר עם מריה בטלפון. מהשיחות הארוכות האלה שממשיכות וממשיכות ואיכשהו פשוט לא נמאסות, בצורה שנוגדת את חוקי הטבע באופן מוחלט וגורמת לסרטן שפיר לזה מבין השניים ששפר ומזלו ויש לו רק טלפון נייד ולא בזק חינמי. זה שורף. מדהים לי כמה שכבר אחרי פחות משבוע שנינו כל כך קשורים שקשה לנו להיות נפרדים לכמה ימים מבלי לדבר...

הבעיה היחידה הייתה הנושא עיקרי שרדף את השיחות.. קשה למריה שאני רחוק ממנה. מאוד קשה... אני, כאופטימיסט מחורבן שמחייך רק מעצם המחשבה שאני אראה אותה שוב ביום חמישי ואמחץ אותה וארעיף עליה רוק בכמויות שלא תבייש את כלב הכלב המרייר שלי, יכול מאוד בקלות להסתדר עם ארבעת הימים בשבוע האלה בלעדיה. אצלה לעומת זאת מסתבר שזה קצת אחרת... דיברנו, וצחקנו, וסתם השתעממנו ביחד, אבל כל כמה זמן היא נהייתה מאוד עצובה. עצובה בגלל המרחק. עצובה בגלל שהיא צריכה אותי. בגלל שזה קשה לה להיות ככה עם מישהו.

במצבים כאלה, כשאתה רחוק ואין בדיוק הרבה שאתה יכול לעשות, אתה מרגיש חסר אונים באופן נוראי. כל מה שאמרתי בנסיון לגרום לה להרגיש טוב גרם לתוצאה הפוכה לחלוטין ואפילו גרם לה להתעצבן עלי. אפילו הפסקנו את השיחה אחרי הרבה שקט והרבה נסיונות חסרי טאקט שלי להצחיק או לעודד אותה, כדי שהיא תשלח לי הודעה אחר כך שהיא מצטערת, אני אתקשר אליה ונתחיל לדבר שוב, רק כדי שהשיחה שוב תסתיים בטון עצוב.

אז היא יצאה עם חברות והתקשרה אלי הרבה יותר מעודדת ושמחה. כמה שזה עשה אותי מאושר לשמוע אותה מחייכת, עשה לי רע כמעט באותה מידה לחשוב שאני לא יכלתי לגרום לזה. שאני בעצם זה שגורם לה לסבול בגלל כמה שהיא אוהבת אותי...

אז יפה שלי, אני לא מתכוון להגיד שוב "אני אוהב אותך" מבלי שזה יצליח לבטא לחלוטין את איך שאני באמת מרגיש.

ואני כן אומר לך שיהיה בסדר, כי המשפט הזה נכון אפילו שהאחיין הגיי של היטלר בטח המציא אותו.

ואני מקווה שיהיה לך קל, ושהמחשבה עלי תעשה לך רק טוב... אפילו שעכשיו את ממש שמחה וטוב לך.

כל מה שאני רוצה זה שתהיי מאושרת. זה הדבר היחיד שחשוב לי. כל כך כל כך חשוב לי..

וחבר'ה, מי שברעננה, שינסה לעודד את הבובז הבלונדיני והיפה הזה שלי עם הקוביה הכתומה שהיא בעצם משהו מטורף כזה שקופץ ושמים בו דיסקים. אני אודה לכם מאוד אם תעשו את זה (=

אז לילה טוב, וחלומות פז... אוהב.

פילו