הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

אני עייף אז נשמור על זה קצר להפעם.

אם הייתם שואלים אותי לפני ארבע שנים, הייתי אומר לכם שאני לא מהאנשים שבוכים. אפילו מהאנשים שלא יכולים לבכות... ולא זה לא ממש משנה מה הייתם שואלים אותי, באותה תקופה ממש אהבתי לרוץ במעגלים ולהגיד לכולם שאני מהאנשים שלא בוכים. אם תשאלו אותי היום את אותה שאלה, אני אגיד לכם ש... אממ, טוב, רוב הסיכויים שאני פשוט אפנה אתכם לפוסט הזה.

הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שבה בכיתי באמת בחוסר שליטה מוחלט בגלל שהייתי עצוב הייתה ביום ההולדת שלי בשנת 2005. כל הסיפור מתועד כאן אם תרצו להתעמק... זה היה היום שבו הבנתי שבר יצאה לי מהחיים. היום בו הבנתי שהאהבה הכי גדולה שהייתה לי כלפי אדם זר עד אותו רגע (ובעצם, עד היום עדיין) התפוגגה, ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות עם זה. אז התחלתי לבכות ובלהט הבכי מצאתי את עצמי מזדחל לכיוון החדר של אמא שלי שתנחם אותי.

קצת פחות משנתיים לאחר מכן, סמסטר ב' של השנה הראשונה שלי באוניברסיטה, יצאתי לראשונה בחיי ממבחן עם ידיעה חד משמעית שאני נכשל. מהרגע הראשון שהעפתי מבט בטופס הבחינה וגיליתי לתדהמתי שאני לא יודע לענות עליו ועד השנייה האחרונה שסחטתי לפני שהכריחו אותי להגיש את מחברת הבחינה היחסית ריקה, ידעתי שאין מצב שאני עובר ושאין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לשנות את זה. אז יצאתי החוצה, התיישבתי על הדשא והתחלתי לבכות. התקשרתי לאמא שלי באמצע כדי שתוכל לנחם אותי. כן טוב זאת סיבה סופר-גיי לבכות בגללה, אבל הייתי בתקופה אמוציונאלית... וזה גם ממש בא לי בהפתעה רעה.

אוקי... אז לבכות פעמיים בארבע שנים. סבבה, זה ממש לא הרבה. ומה עם הפעם הבאה?

הו, נפלא שהעליתם את זה. היום, קצת פחות משנתיים אחרי הפעם האחרונה שבכיתי... בכיתי שוב. וכן, אמא שלי הייתה שם כדי לנחם אותי.

למי שזוכר מהפוסט הקודם, העליתי את הנושא בו אבא שלי פחות או יותר מסנן אותי בחודשיים האחרונים. אז היום כשחזרתי מירושלים החלטנו אמא שלי ואני שנמאס - היא אספה אותי מתחנת האוטובוס ונסענו ביחד למשרד של אבא שלי, לתפוס אותו על חם. היה קצת כסאח בינה וביני כי לא רציתי שהיא תבוא איתי למשרד (כי אם אבא שלי שם זה יכניס אותו ישירות למצב אנטי), אבל בסוף היא נכנסה איתי והבטיחה להיות בשקט.

אז אבא שלי לא היה שם, אבל הייתה שם המזכירה שמכירה כבר את כל הסיפור בהתחשב בעובדה שהיא הקשר האמיתי היחידי שמאפשר לי למסור לאבא שלי הודעות לאחרונה.

ניסיתי שוב להתקשר מהנייד שלי (אין תשובה) ואז ניסינו להתקשר מהטלפון של המשרד (אין תשובה), אז החלטתי להשאיר לאבא שלי פתק על השולחן שידע שהייתי אצלו ובזבזתי מהזמן היקר שלי בגלל שאין לו את הכבוד העצמי ליצור איתי קשר. או אז צלצל הטלפון במשרד. המזכירה ענתה ואחרי מספר רגעים אמרה" הבן שלך פה, הוא רוצה לדבר איתך". אבא שלי. הגשתי את היד קדימה כדי לקבל את השפופרת. עברו עוד כמה רגעים של שקט. "אה... אממ, אוקי, אין לך זמן לדבר איתו עכשיו? להגיד לו שתתקשר אליו אחר כך...". היא הסתכלה אלי במבט שפשוט הדגיש כמה היא מצדדת בי בכל הסיפור ואפילו מרחמת עלי.

ברגע הזה באמת שהייתי בשוק. אני חושב שאפילו נפער לי הפה כשמיד לאחר מכן היא הרחיקה ממנה את הטלפון ואמרה שהוא ניתק לה בפרצוף.

אחרי דיון קצר בין שלושתנו החלטנו להתקשר לאורנג' ולשאול אותם מה אנחנו יכולים לעשות כדי להעביר מספר על שם חשבון אחר כשבעל המספר אינו ניתן להשגה. נציג השירות היה אנטיפאט ברמות חולניות ולא נתן לי להשחיל מילה, תוך שהוא מעיר כל הזמן באגרסיביות שאם אני לא בעל המספר אין לו על מה לדבר איתי בכלל. הקול שלי רעד מעט כשדיברתי איתו, אבל רק בנסיעה בדרך חזרתי הבנתי באמת למה.

אני חושב שאם היינו חולקים חדר באותו רגע, יכול מאוד להיות שאמא שלי הייתה צריכה לעשות הערב כביסה מיוחדת לניקוי בגדים ספוגי דם. אולי זה אפילו היה מונע את השתלשלות המאורעות במכונית בדרך חזרה... אבל מה לעשות שלא היינו באותו חדר, והקארמה הרעה ששלחתי לו דרך הקו תיקח חלק רק בעתיד היותר רחוק שלו. ואז הוא יסבול. הו כן, נקמת קארמה מתוקה.

אז סיכמנו על כמה דברים אחרים שננסה לעשות בעתיד והלכנו.

אמא שלי עוד לא לגמרי הייתה מוכנה לדבר איתי בגלל הכאסח, אז ישבתי וחשבתי לעצמי.

חשבתי על איך שאבא שלי ניתק קשר באופן מוחלט מאמא שלו. המסכנה זרוקה באיזשהו בית אבות מבלי שהוא בא לבקר אותה בכלל, ואני בספק אם הוא אפילו יודע באיזה מצב היא.

נזכרתי בפתק שהשארתי לו במשרד, כמה שהוא היה כועס ומיואש. חשבתי על כל הדברים הנוראיים שהייתי אומר לו אם הוא היה במשרד בעצמו.

ואז הבנתי את התמונה הגדולה: אבא שלי גורם לי להוציא אותו באופן מוחלט מהחיים שלי. "אלוהים אדירים", חשבתי לעצמי, "אני הולך לנתק עם אבא שלי קשר כמו שהוא ניתק עם נונה קשר". איך בחור סנטימנטלי שכמוני יכול לתת לזה לקרות? פאקיננג אל, זה אבא שלי! איך אני יכול להתעלם מהקיום של אבא שלי?!?

רציתי להגיד את זה לאמא שלי. רציתי להגיד את זה בקול. "אני לא רוצה להיות כמו אבא ונונה". אבל רק מלחשוב על זה כבר התחלתי להרגיש את המחנק הזה בגרון של הדמעות כשהן עולות למעלה. לא הוצאתי מילה מהפה והשקעתי את המאמצים כדי לא לבכות עד שאני אגיע לרמה בה אני יכול להגיד את המשפט כמו שהוא מבלי לפרוץ בבכי. עברו כמה דקות ושום דבר לא השתנה. אז פשוט אמרתי את זה.

בקול רועד, חנוק ושברירי יצאו ממני המילים. "אני לא רוצה לנתק קשר עם אבא שלי כמו שאבא עשה עם נונה". הבכי דווקא לא פרץ החוצה, הוא היה חנוק. הפנים התעוותו רק מעט בהבעת חוסר שליטה ורק כמה דמעות בודדות זלגו. אבל זה היה מספיק... הבנתי שאני בוכה.

ואמא שלי הייתה שם בשבילי כדי לנחם, לנגב את הדמעות ולהבטיח שנעבור בסופר ונקנה לי משהו טעים.

המשכנו בנסיעה כשהדמעות התייבשו על לחיי והכאב הפך לכעס.

כוס אמא שלו. אידיוט. אני לא מאמין שהוא גורם לי, לבן שלו שאוהב אותו ועושה הכל כדי לנסות לשמור איתו כל קשר, ככה להוציא אותו מהחיים שלי... חתיכת אבא מטומטם.

תיכננתי להוציא הרבה עצבים על שק האגרוף בבית.

אחרי שהרצתי בראש את הפעמים בהן בכיתי, ראיתי את הדמיון בין כולן: אני עצוב בגלל מקרה שאני לא יכול לשלוט בו, אמא מנחמת אותי, וישנם מרווחים של קצת פחות משנתיים בין כל בכי.

מבחינתי בין כל שלוש נקודות עוברות קו, מה שיכול להבטיח לי שגם בעוד קצת פחות משנתיים תהיה לי סיבה לבכות.

ומאוד מסקרן אותי על מה זה יכול להיות...

ולמה לעזאזל יוצא תמיד שאני מתבכיין לאמא? דמאט.

אז בנימה זו:

יודעים מה הדבר היחיד שיותר מאכזב מהעובדה שכל החברים שלך אומרים לך שהסרט של וולברין די גרוע ואז אתה הולך לסרט ומגלה אחרי כל הציפיות שהיו לך ממנו שהם בעצם צדקו?

הסרט של וולברין.

אז מחר דבר ראשון על הבוקר אני מגלח את פיאות הלחיים המאגניביות וולבי-סטייל האלה שלי. עם תחושת בושה קלה, יש לציין... (לעזאזל איתך גאווין הוד שניפצת לי חלום!)

אוהב ומבטיח מחר לעשות פוסט על יום הסטודנט שלאו דווקא אומר שזה באמת יקרה,

פילו