הוֹ פּילוֹ - פילוסופיה בלי סופיה

אם כבר (חה, כמעט כתבתי "קבר"...), קצת הרג בהחלט גרם למקבריות אצל הרבה אנשים.

שלשום, בשבת, הלכתי לבית של אמא שלי והחלטתי שהגיע הזמן שאני אעבור על הבגדים שלקחנו מהדירה של אבא שלי אחרי שהוא נפטר.

אבא שלי תמיד אהב ללבוש בגדים גדולים כאלה שהיו זרוקים עליו. גם לי הייתה תקופת לבוש כזאת בתיכון/אוניברסיטה, רק שלא כמו אבא שלי, החלטתי להתבגר באיזשהו שלב ולכן הפסקתי.

אבא שלי גם היה קצת יותר גדול ממני במבנה הגוף שלו. בגובה וברוחב הכתפיים.

בגלל הסיבות האלו, כשמדדתי את החליפות שלו, ממש נבלעתי בתוכן. הידיים שלי נעלמו בתוך השרוולים והכתפיים של החליפה בלטו החוצה והחלק התחתון שלה הגיע לי לברכיים כמעט.

הסתכלתי במראה ונראיתי כמו ילד קטן שמודד את החליפות של האבא המת שלו.

מצחיק. כי זה בדיוק מה שהייתי.

לאמא שלי (וקצת לכולנו, בעצם) הייתה פנטזיה קטנה שבין החפצים של אבא נמצא איזה אוצר בעל ערך כספי שאבא החביא בערמומיותו, אז דאגתי לעבור על כל הכיסים של הבגדים שמדדתי.

לקח לי קצת זמן להבין למה כיסי החליפות של אבא שלי היו מלאות במלח גס.

נזכרתי שסבתא שלי הייתה שמה לאנשים מלח גס בכיסים לפני אירועים חגיגיים "כדי שלא ישימו להם עין רעה".

ממש רגע קטן של מורשת משפחתית. שלושה דורות, נפגשים ברגע אחד קטן בחדר המקלחת.

... כשאני בתחתונים.

למקרה שתהיתם, מצאתי לעצמי בעיקר כמה זוגות מכנסיים (כי אני דווקא כן אוהב מכנסיים זרוקים) ועוד כמה עליוניות. חלק קטן מהבגדים הועברו לשק התחפושות שלנו.

... וגם 40 שקלים ו-10 אגורות.

הו, אוצר קטן שלי.

יש משהו משעשע בעובדה שהתחלתי לקרוא אתמול באוטובוס ספר שמתעסק בנושא של הזמן ואיך אנחנו תופסים אותו ומשתמשים בו, וכשהגעתי לתחנה שלי חשבתי "באמת? איך כבר הגענו הנה כל כך מהר??".

הספר הזה פשוט רץ לי בין האצבעות.

התקרבתי לכניסה לבסיס שלי ובזווית העין ראיתי חתול בהמשך הכביש שמתגלגל על הגב שלו.

קטע חתולי חמוד שכזה. חייכתי קצת.

אבל משהו בתזוזה של החתול נראה לי חשוד. הוא זז בפראות מדי והניף את הזנב שלו במעגלים חדים נורא.

הסתובבתי אליו כדי להסתכל כמו שצריך ואז ראיתי את הדם שניגר לו מהפה והבנתי על מה אני מסתכל.

כנראה שדרסו אותו או שפגע בו רכב או משהו בסגנון. תהא הסיבה אשר תהא, החתול הזה היה אבוד. בין אם הייתה לו פגיעת ראש או פגיעה בעמוד השדרה, הוא פשוט לא הצליח לקום מהמצב בו הוא שכב. אז הוא ניפנף את הזנב בהיסטריה. גלגל את הגוף שלו בקיצוניות מצד לצד.

גסס.

החיוך שלי כבר נמחק, מן הסתם. הסתכלתי עליו במבט מלא רחמים וחשבתי רק על דבר אחד: שאני מקווה שהרכב הבא שיגיע יעבור עליו ויהרוג אותו.

לא חשבתי על להציל אותו.

לא. אין לו סיכוי לשרוד. חשבתי על הדבר ההגיוני היחיד שיכולתי לחשוב עליו. מוות מהיר, נטול כאבים.

לרגע אפילו שקלתי לעשות את זה בעצמי. למצוא איזה חפץ כבד, לגשת אליו ולרוצץ לו את הגולגולת. שיפסיק לסבול.

אני לא בטוח למה לא עשיתי את זה. אולי כי היו שם אנשים. אולי כי סתם לא התחשק לי להתחיל את היום בלהרוג חתול.

אבל כן. אני מאמין שהייתי יכול לעשות את זה.

... אז לא נראה לי שהקטע הפסיכולוגי בהתפרצות מגיפת זומבים ישפיע עלי במיוחד.

אני נזכר בשיחות שהיו לי עם ג'ין.

היא תמיד אמרה לי שהרסנו את העולם שאנחנו חיים בו. שזה עולם מלא ברוע וכיעור וכאב. "החיים הם סבל". גישה מאוד בודהיסטית.

ואני תמיד התעצבנתי עליה ואמרתי שהיא מדברת שטויות. אנחנו חיים בעולם מרהיב ביופיו, מלא בטוב ורגעים מאושרים.

אני משער שזה ההבדל העיקרי בין ג'ין וביני. החצי של הכוס שאנחנו בוחרים להתמקד בה.

וזה מצחיק, כי אני מאוד אוהב את ג'ין. אפילו שאנחנו בערך הפכים מושלמים בקטע הזה.

נראה לי שזאת גם הסיבה שבגללה רבנו כל הזמן על שטויות... בגלל פילוסופיות החיים שלנו.

סיפרו לי פעם שבהודו, אם דרסת בטעות מישהו, הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות הוא להעביר לרברס ולעלות עליו שוב.

לוודא הריגה.

למה?

כי לשלם פיצויים על מוות של בנאדם זה הרבה יותר זול מלשלם פיצויים לאדם פצוע במשך שארית חייו.

לפעמים אני מסכים איתה. איזה עולם דפוק זה...

בעצם, כשאני חושב על זה, נראה לי שבתמונה הגדולה מה שמצטייר כיופי או ככיעור של העולם הזה הוא הדרך שבה יצורים חיים מתייחסים ליצורים חיים אחרים.

ובזה נכללים גם אנחנו. גם בעלי החיים. העצים והצמחים. הטבע שלנו.

מוזר.

תחשבו על זה קצת, אם מתחשק לכם.

הפניתי את הגב לחתול ונכנסתי לבסיס. כמה דקות מאוחר יותר כבר צחקתי ועשיתי שטויות עם אחרים.

אני באמת חושב שסך הכל, זה עולם יפה.

אתמול ביצעתי אקט שנעשה אך ורק לשם הפואטיות של העשייה שלו.

מישהו במשרד חילק קופסאות שוקולדים של "עשרת הדיברות". בקופסא היו עשר טבליות שוקולד קטנות, כשעל העטיפה של כל טבליה רשומות שתי המילים הראשונות של כל אחת מעשרת הדיברות.

הסתכלתי במקרר של המשרד שלנו ובתוכו הייתה קופסא שמישהו השאיר כדי שהשוקולדים יתקררו.

פתחתי אותה ושם, כמעט באופן רוחני, קרצה לי הטבליה שעליה היה רשום בגדול "לא תגנב".

בכלל לא התחשק לי שוקולד באותו רגע, אבל לא יכולתי להתאפק. הנשמה הצינית העתודאית שלי ציוותה עלי לעשות את זה.

גנבתי את הטבליה.

...

והשוקולד בכלל לא היה טעים.

טוב נו, למה כבר ציפיתי משוקולד של דתיים?

לפני כמה זמן חזרתי מהצבא וישר הלכתי להיפגש עם חברים.

חברה אחת, דיאן, ראתה אותי מוציא את "פנקס הקצינים שלי" ובאקט של גועל חטפה לי אותו מהידיים והתחילה לקשקש שם.

"הנה" היא אמרה כשהחזירה לי את הפנקס, "ציירתי לך כמה דברים שיעשו לך נחמד כשתיתקל בהם!".

הסתכלתי על הדברים שהיא ציירה וכתבה, צחקתי לעצמי, והחזרתי את הפנקס לכיס החולצה של המדים שלי.

... ושכחתי מזה.

כן. יש לי זיכרון של ליפ (שזה ההיפך מפיל, דה!)

היום, בסיטואציה מאוד רצינית וכשאני מוקף בהרבה קצינים בדרגות בכירות, הוצאתי את הפנקס כדי לכתוב משהו.

פתחתי אותו ושם, בציור שתפס דף שלם, נראה חלק עליון של בחורה.

... טוב, פשוט נקרא לזה "ציצים", סבבה?

קיוויתי שאף אחד לא שם לב, סגרתי את הפנקס מהר ואפילו הפכתי אותו ליתר ביטחון.

שם, על הגב של הפנקס, היה רשום בענק "צבא זה חרא בלבן.", יחד עם מלא כתובות של "פילו תעשה לי ילדים!".

צחקתי כל כך הרבה בגלל דיאן היום (=

בהחלט מגיע לה מקום בפוסט הזה.

סיימתי היום את הספר שהתחלתי לקרוא אתמול.

ההתחלה שלו הייתה מקורית, מעניינת ומבטיחה, אבל לקראת הסוף הוא הפך להיות די קלישאתי וסטנדרטי בסגנון הוליוודי.

קצת התבאסתי.

תרשו לי להשתמש במשפט קצר שמתאר הרבה מאוד בחיים האלה: אני שונא סופים גרועים.

"חלמתי הלילה שאני מתפלשת בספגטי עגבניות. אתה זורם איתי?"

"יפתיע אותך לשמוע שאני כבר מכיר לסבית אחרת שהתפלשה באמבט מלא ספגטי?"

"אוף, עכשיו אני לא מרגישה מיוחדת."

"אני בטוח שתמצאי משהו מקורי אחר להתקלח בו."

"לא רוצה, רוצה את זה!"

"בטוחה? מה עם פודינג? בשר טחון? קורנפלקס? צ'ולנט??"

"לא. רוצה ספגטי ברוטב עגבניות."

"אם להגיד את האמת, ההיא התקלחה רק בספגטי, בלי רוטב.

... קצת חסר טעם, אם תשאלי אותי."

תגידו לי שזאת לא ההשתלשלות הכי מצחיקה של היום.

רק תנסו!!!

אה כן, ואני די בטוח שחלפתי היום על פני אתגר קרת ליד עזריאלי.

שווינג.

אוהב,

פילו (שאולי הולך עכשיו להתאבד ואולי לא)