מיום רביעי אני כאן בבסיס בדרום מרחק חצי שעה נסיעה מאילת. תורנות. הצבא חשב שזה הגיוני לחלוטין לשים אותי כדרגה הפיקודית הכי בכירה בבסיס שלם. נכון שזה גורם לכם להרגיש בטוחים בלילה?
יש לי בדיחה קבועה בנוגע למקום הזה. אני שואל אנשים אם בא להם לבוא איתי לאילת ולעצור אחרי 95% מהדרך. זה גורם לי להרגיש זקן, העובדה שיש לי בדיחה קבועה...
לפחות יוצא לי מכל הסיפור טיסה הלוך וחזור. זה נחמד. עוזר לי לחשוב על קומיקסים של תינוקות שמתפוצצים להם הראשים. צחוקים.
לא תכננתי שיהיה לי פה אינטרנט. הבאתי את המחברת כדי לחזור לכתוב (כן, אני עדיין מנסה להעלות את הרכבת על המסילה הישנה הזאת...) ואת המחשב האישי בשביל לארגן את תיקיות התמונות שלי ועוד כל מיני. כשאחד מהחיילים פה ראה שאני יושב מול מחשב הוא שאל אותי אם אני רוצה נטסטיק כדי שיהיה לי אינטרנט כי הוא לא משתמש בו.
זה פשוט נוראי. האינטרנט רודף אחרי למקומות הכי נידחים בעולם. והכי נורא הוא שאני מאמץ אותו כל פעם מחדש, מכניס לוריד ברגע שיש אפשרות.
גועל.
...
אייייהיהיהיהיכס, אמרתי "וריד".
אני עומד בחוץ לפנות ערב, ממש לפני עשר דקות. עומד לבד (אחרי שזזתי כמה מטרים ימינה כדי שקיר יסתיר אותי מאחד החיילים שדיבר בטלפון על איזו בחורה) ומסתכל מזרחה על המדבר. מדבר לא נשמע נכון. גם לא ישימון. ישימון נשמע כמו משהו מישורי מלא בחול שעף לכל מקום.
אני אפילו לא יודע אם להגיד "מסתכל על הנגב" עובד כי אני לא מספיק בטוח בידע שלי בגיאוגרפיה כדי להגיד אם כל האזור הדרומי הזה נחשב נגב.
מה שזה לא יהיה, אני עומד ובוהה בזה. אור אדמדם שמאיר על שטחים אדירים של כלום. של גבעות סלעיות עירומות ושיחי מדבר עלובים. השמיים הכחולים שעוד לא הספיקו לשנות את הצבע שלהם לקראת השקיעה יוצרים ניגוד כל כך נעים לעין. נועם שנפגע רק כשהעיניים מתייבשות ומתחילות לשרוף. אני מנסה למצמץ כמה שפחות כדי לא לפספס את הנוף. זה לא קל.
יש אנשים שאומרים שזה הנוף היפה ביותר בעולם.
טוב, זה לא.
אבל הוא בהחלט יוצא דופן.
נעים בחוץ.
קריר ויש רוח.
לפני יש מדרון קצת תלול ככה שאני עומד יחסית מעל כל מה שמולי. פתאום לידי עוברת ציפור קטנה כזאת שמפזזת במיומנות מלאת חן על המדרון שמתחתי. היא עפה לה במרחק של ממש כמה סנטימטרים מהקרקע, מזנקת לאוויר ומשחקת עם הבריזות שמגיעות מאחורי. לפעמים הן דוחפות אותה קדימה במהירות מטורפת ולפעמים היא נראית ממש כאילו היא מרחפת באיטיות קדימה. ככה, בלי להזיז את הכנפיים בכלל.
זה מקסים אותי.
היא עושה סיבובים במעגלים לא מדוייקים על המדרון ולידי. עוברת דרכים ארוכות מעל הקרקע ומזנקת למעלה. פעמיים היא עפה במרחק נגיעה ממני. לא בטוח אם השתלבתי עד כדי כך עם הרקע כשעמדתי שם בלי לזוז ובהיתי בנוף, או שהיא פשוט יודעת כמה עדין נפש אני.
אני לא יכול שלא לחייך כשהיא עפה מסביבי וקצת מעציב אותי כשהיא נעלמת לי מטווח הראייה לזמן ארוך.
בהמשך המדרון, הרבה מעבר לגדר של הבסיס, אני מזהה חיה קטנה. תן או שועל, מתקדם לו ככה לבד באינסוף הריק הזה.
אתמול בערב היה חייל שדיווח לחמ"ל כל פעם שהוא ראה תן. הצחיק אותי. עליתי מולו ואמרתי שאני שמח על שיעור הביולוגיה שהוא חווה, אבל אין צורך לספר לנו.
הציפור ממשיכה בשלה והרוח מאחורי מתחזקת.
אני מקנא בציפור. עומד ככה, מטר לפני המדרון, ומקנא בציפור. אני כמעט מעלה דמעה ואין לי מושג אם זאת דמעה של הנאה מכל מה שקורה סביבי או דמעה על משאלות שלא התגשמו עד היום.
אני חושב על אהבה.
על אהבה ועל לעוף.
הרוח מאחורי דוחפת ממש חזק עכשיו. כאילו היא מדברת אלי. כאילו היא מבינה.
היא צועקת עלי לקפוץ קדימה. אל המדבר הרחב שפרוש מולי. מלטפת את הפנים שלי ואומרת שזה אפשרי. שכל מה שאני צריך הוא לסמוך עליה, לתת את זינוק האמונה הקטן, ואני אהיה באוויר ואעוף כמו ציפור.
ואז אני מרגיש את המפתח על האצבע שלי שכבר שכחתי ממנו. מיטלטל קדימה ואחורה בגלל הרוח.
המפתח הזה, שהיה כמעט חסר משקל לחלוטין כמה שניות קודם, מרגיש פתאום כמו העצם היחיד ששומר אותי על הקרקע. כל תנועה קדימה ואחורה מטלטלת את הגוף שלי איתה.
אם לא המפתח הזה כבר הייתי בשמיים. ארור שכמותו.
ואני שואל:
מה אפשר לעשות?
איך אפשר לנחם אדם כשרגשות כאלה מציפים אותו?
מה... איך... למה...
למה...
...
עצמתי עיניים לכמה שניות כדי להתנתק, הסתובבתי וחזרתי למגורים.
זהו. אני לא מתחבר יותר לאינטרנט עד סוף התורנות.
עריכה: (מותר להתחבר בשביל עריכה, זה ידוע לכולם)
מה שבטוח לא תורם לתחושות האלה הוא להקשיב לשירים של לורה מארלינג, אבל אלוהים כמה התאהבתי בקול המצמרר הזה שלה:
http://www.youtube.com/watch?v=bpITaUMgsyw
http://www.youtube.com/watch?v=5t-hzkwNI3c
וכושילואומו תקף אותי הרגע עקרב צהוב.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
